קט היא רווקה בת שלושים שגרה בלונדון בחדר שזוג גייז משכירים בבית שלהם. היא חיה על עבודות פרילנס כמעצבת גרפית ומדי פעם, כשהמצב נהיה ממש לחוץ, היא 'מפלחת' ארנקים מגברים שמעצבנים אותה. את הערבים היא מסיימת לרוב בבר של מלון לא רחוק מהבית. שם היא מכירה את ג'ק, הברמן. ג'ק קולט מה היא עושה, אבל לא מסגיר אותה. מהר מאוד היא מבינה שגם הוא 'מרוויח' ככה קצת כסף (מישהו אמר כבוד בין גנבים?)
קט מוזמנת למפגש עם לואיזה, חברה לשעבר מהאוניברסיטה, החמודה מעדכנת שהיא מתחתנת. בתקופת הלימודים לואיזה הייתה חברתה הטובה ביותר של קאט, אבל תמיד היו ביניהן פערים. לואיזה מגיעה ממשפחה עשירה (וגם מתחתנת עם כסף) וקט…. פחות. קט כבר רואה כמה כסף היא הולכת להוציא על כל האירועים הקרובים ומתחלחלת.
אם זה לא מספיק, היחיד שעדיין שכר את שירותיה כפרילנס – מפטר אותה לטובת כוח עבודה זול יותר וטוב יותר. והיא גם צריכה לצאת מהבית שהיא גרה בו, כי מוכרים אותו. בקיצור, היא תקועה.
היא וג'ק מתכננים יחד מזימה – לגנוב את היהלום הענק שלואיזה מסתובבת איתו על האצבע בזמן החתונה. לצורך כך הם צריכים להעמיד פנים שהם זוג במהלך השבוע שקודם לחתונה (מסיבות רווקים/ות וכו'). מיותר להגיד שהשניים נמשכים אחד לשני ומערכת היחסים המזויפת מקבלת כיוון קצת שונה.
האם זה ישפיע על התכנון (המאוד מוקפד, יש לציין)?
האם קט וג'ק יצליחו לפלח יהלום משוגע בקלות, כמו שהם מחליקים שעון ממפרק ידו של גבר עשיר ושיכור?
האם אפשר בכלל לנהל מערכת יחסים אם את יודעת מראש שהצד השני נוכל ובעל מוסר כפול?

זה ספר קליל וחמוד, מאוד "אנגלי" (איך אנגלים אוהבים סיפורי מעמדות, בחיי. הלוואי שבן זוגי יאהב אותי כמו שהאנגלים אוהבים מעמדות). הוא מצחיק, יש בו רגעי מתח ופעולה קלילים ובקיצור – ג'ילטי פלז'ר במלוא תפארתו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

בכריכה הישראלית רואים סילואט של זוג, כשעל האצבע של הבחורה מנצנצת טבעת עם יהלום גדול. הרקע כהה וגם עליו מופיעים יהלומים קטנים ואיור של הכנסייה בכיכר טרפלגר. אני חייבת לציין שהכריכה קצת כהה לי מדי, בטח לספר שהוא קומדיה רומנטית קלילה וכיפית. האווירה פשוט לא עוברת וחבל. חסרים לי צבעים בהירים ובוהקים כמו צהוב או אדום.
מצאתי שתי כריכות בחול, אתם יכולים להתרשם – אחת כאן באמזון ואחת כאן בגודרידס.

הפוסט אהבה ופשעים אחרים / פי־ג'יי אליס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אחת השאלות שיצא לי לשאול הרבה לאחרונה את דרי הבית – "למה לעזאזל כולם צריכים אותי פה כל כך?" או "מה זה הדבר הזה, המיוחד, שרק אני יודעת לעשות?". התשובה המתבקשת, מבחינתי כמובן, היא – אין סיבה, אין שום דבר מיוחד וקסום שאני עושה ושאף אחד אחר לא יכול לעשות כאן.

אני מאמינה עם כל הלב שבן הזוג שלי יכול לעשות הכל. בכל זאת, הוא מהנדס!.

לפעמים זה פשוט נוח יותר לבקש ממני, לפעמים זה יעיל יותר ולפעמים זה קצת פינוק. אבל מה קורה אם…אני לא נמצאת ואין ברירה?

ואז אמא של רונה צריכה לטוס לפריז לנסיעת עבודה לשלושה שבועות. בהתחלה רונה מוטרדת – מי יכין לה קציצות ברוטב עגבניות? מי יכין לה טוסט בצורת לב?. אמא של רונה מסבירה לה ש"אבא יכול לעשות הכל בדיוק כמו אמא, ואמא יכולה לעשות הכל בדיוק כמו אבא. ואם לא יודעים משהו פשוט מתאמנים בו, ולומדים עד שמצליחים".

רונה מתרצה, אבל נשארת קצת מוטרדת מעניין הקוקיות. אבא לא יודע לעשות קוקיות.
כשאמא טסה, אבא מנסה בכל בוקר לעשות לרונה קוקיות כמו של אמא, ובכל פעם זה יוצא קצת שונה, קצת עקום, קצת חלש, אבל הוא ממשיך לנסות, עד שבסופו של דבר הוא מגיע לקוקיות המושלמות. בדיוק כמו של אמא.
בסוף הספר תמצאו 'מדריך קוקיות', שמסביר את השלבים בפשטות ויזכיר לכם שהכי חשוב זה להנות.

האיורים יפהפיים ומעשירים את חוויית הקריאה, הם מוסיפים פרטים קטנים שלא כתובים ומעבירים את התחושות של רונה וההורים בצורה מקסימה.

הספר נכנס למצעד הספרים של משרד החינוך לשנת תשפ"ב ואני לגמרי מבינה למה. עוברים פה מסרים של שוויון והעצמה בכל מיני מישורים – זה לגיטימי שאמא טסה לתקופה של שלושה שבועות, בין אם זו עבודה או חופש (מגיע לה גם, לא?), ובאופן כללי – גם אמא יכולה להשקיע בקריירה שלה. רונה ואבא שלה גם לא באמת בלחץ, הם מקבלים את זה בסבבה. אפילו שלאבא לא ממש הולך בהתחלה עם הקוקיות – רונה מקבלת את זה בהבנה ואוהבת את מה שיוצא, גם הילדים בגן כבר מחכים לראות עם איזו תסרוקת תגיע הפעם. היא מלאה בביטחון עצמי שהלוואי ויהיה לבת שלי. אבא של רונה מתאמן ומתאמן ובסוף מצליח – מסר שהוא תמיד חשוב, בכל הגילאים.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על הכריכה מופיע איור בו רונה ואביה יושבים בחדר והוא מנסה לעשות לה קוקו. מסביבם שלל גומיות, מברשות ומסרקים. זה לא איור שנמצא בתוך הספר וזה תמיד כיף לקבל איור נוסף, שמעביר מצוין את החוויה הכללית מהסיפור.

הפוסט אבא עושה קוקיות / כרמי חוסטצקי משיח הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

איורים: חוליה פיליפונה-ארז

הנריק ואן אייק הוא שומר במוזיאון ואן גוך שבאמסטרדם, הוא בן 38, נשוי לאלברדינה שעובדת במסעדה ואבא ללאורה בת השבע. המשפחה גרה לא הרחק מהמוזיאון. ז'ראר בן חמש, הוא עכבר צרפתי חובב אומנות, שעוזר להנריק בעבודתו. השניים נפגשו לראשונה במשרד שבו הנריק אוכל את ארוחת העשר שלו והפכו לחברים טובים.

לשניים סדר יום קבוע שכולל סיבוב במוזיאון, שיחות על הציורים השונים (הם לא בהכרח אוהבים את אותן היצירות), ארוחת עשר ועוד שיחות על דא ועל הא.

יום אחד הנריק מגלה באחד הסיבובים שלהם במוזיאון שמישהו כרסם את קצת אפו של ואן-גוך בתמונת הדיוקן העצמי שתלויה במוזיאון. הנריק בודק את העיניין מקרוב ורואה סימני שיניים בחור שנפער בבד ומייד מאשים את חברו הטוב ז'ראר. ז'ראר מכחיש כמובן ומנסה לשכנע את הנריק שלא יעשה דבר כזה בחיים, הרי שניהם אוהבים אומנות בכלל ואת ואן גוך בפרט, זה לא הגיוני בכלל. זה לא עוזר. הנריק מרגיש מאוכזב מחברו הטוב והדבר מפריד בין השניים.

הארוע משפיע מין הסתם על שני הגיבורים שלנו – הנריק מסתובב לבדו במוזיאון ובבית עצוב ומדוכדך וז'ראר כבר מחליט לחזור למשפחתו שבצרפת.
הישועה מגיעה מביתו של הנריק – לאורה, שמבינה שמשהו עובר על אביה, מוציאה את זה ממנו ומחליטה לצאת יחד עם אביה ולפתור פעם אחת ולתמיד את תעלומת כרסום אפו של וינסנט.

הספר יצא בסדרת קוראים צעירים של הוצאת רימונים והוא מיועד לילדים בגילאים 7-9. האותיות גדולות ומנוקדות ואיורים מקסימים בשחור לבן משולבים בטקסט. הספר בהחלט יכול להתאים גם לילדים קטנים יותר, בעזרת ההורים. אני הקראתי את הספר לעומר, כמעט בן 6, שאהב אותו מאוד. לא כל ילד בגיל הזה יש לו סבלנות לספרים כאלה אז קחו את זה בחשבון. סך הכל הספר די ארוך ולא בכל עמוד יש ציורים.

ועכשיו מנקודת המבט של אמא ערכית – יש בסיפור המון ערכים שבאים לידי ביטוי. בראש ובראשונה – חברות. החברות בין הנריק לז'ראר היא מקסימה ואפילו שעוברת משבר, מצליחה להחזיק מעמד. יש כבוד לאומנות ואהבת האומנות, וכמובן גם קבלת דעות שונות (למשל שני החברים אוהבים ציורים שונים מסיבות שונות ועדיין לא רבים בגלל זה כי זה בסדר שיהיו שלל דעות). הנריק הוא איש משפחה, שאישתו עובדת בלילות ועד מאוחר ואילו הוא זה שמארגן את הילדה בבוקר ומלווה אותה. איכשהו נוצר מצב במציאות שאנחנו חיים בה, שזו לא בהכרח הנורמה ואני אוהבת את הדגש שהושם פה על זה. אהבתי גם את העובדה שהדרך לפיתרון הגיע דווקא מלאורה בת השבע, רבת התושיה. עוד יותר אהבתי את העובדה שהנריק נתן לה במה והקשיב לה, נתן לה את הכבוד הראוי לה ושמע בעצתה. כמו כן, באים לידי ביטוי בספר הרבה רגשות – אהבה, אכזבה ובמיוחד סליחה ומתן הזדמנות נוספת. מישהו אמר יום כיפור?. זו הזדמנות מצוינת לדבר עם הילדים על הרגשות האלה.

עוד גיבור בסיפור הזה הוא כמובן ואן גוך – היצירות שבמוזיאון מתוארות ומובאות בצורה יפה והכבוד ששני החברים נותנים להן, והשיחות שמתעוררות בעקבות הצפיה היומית שלהם באותן יצירות מאוד יפות ו"בגובה העיניים" לקוראים הצעירים.

האיורים מקסימים ומופיעים כמעט בכל דף. שזו כמות נאה מאוד בהתחשב באורך של הספר.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא שאין פרקים. כיוון שהספר ארוך קצת קשה לסיים הכל בבת אחת (בניוחד כשמקריאים אותו), נאלצנו לעשות כמה עצירות, והיה קשה למצוא מקום להפסיק.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה בהחלט מתארת יפה את הסיפור. היא מביאה את נקודת המפנה, שבה הנריק מגלה את החור שנפער באפו של ואן גוך בדיוקן, את ז'ראר המופתע מהאשמות שמופנות כלפיו וכמובן לאורה – שמביאה את אביה לחקור לעומק את העיניין. העטיפה צבעונית ומושכת את העין.

הפוסט האף של וינסנט / ישי (אישי) רון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני בחורה אמוציונאלית, אין מה לעשות. תמיד היה לי לב חלש ומאז שהפכתי לאמא הוא ממש עומד על כרעי תרנגולת. הספר הזה גם הוכיח לי שהקיבה שלי הפכה קצת רגישה ובאופן כללי יש תכנים שפשוט הופכים את הבפנים שלי החוצה, בלי שיהיו יותר מידי תיאורים מזוויעים.

הספר נפתח במשפט – "כחודש לפני שמאיר דנילוביץ' קם לפנות בוקר, ירה בכל בני משפחתו והתאבד, התגרשתי מבעלי". המשפט הזה, שהוא לכשעצמו מזעזע באגביות שלו מספר לי שהסיפור טומן בחובו שני סיפורים – אחד הוא הרצח והשני הוא חייה של הגיבורה שלנו, הדס.

הדס לוינגר ויתרה על קריירה כעורכת דין כדי להיות חוקרת במשטרת ישראל, היא מתמנה לנהל חקירת רצח של אותו מקרה שהוזכר במשפט הראשון. היא דתל"שית, גרושה בת 33 והיא פשוט לא רוצה להביא ילדים. למה? ככה. לא רוצה. זכותה. ושכולם יצאו לה כבר מהרחם וילחצו עליה. כולל אמא שלה.

מאיר דנילוביץ', אשתו חני ושלושת ילדיהם נמצאים מתים בדירתם שבגבעת שמואל, בבוקר אחד של מאי 2009. על פניו זו נראית חקירה פשוטה למדי – עושה רושם שמאיר רצח את כולם ואז התאבד. אבל משהו שם לא מניח להדס והיא ממשיכה לחקור ולחקור. השכונה שבה מתרחש הרצח הנורא הזה מכילה אוכלוסייה דתית לייט. הדס גם היא מגיעה מרקע דתי (למרות שהיום היא חילונית לגמרי) ועובדה זו עוזרת לה להתקרב לאנשים ולהבין יותר טוב את הקהילה. עוד פרט שולי – הדס מכירה את הנרצחת. הן למדו יחד בתיכון דתי. לא, הן לא היו חברות טובות. הן למדו בכיתות מקבילות. חני הייתה סוג של "מלכת השכבה" – יפיפייה אמתית שכולם חיזרו אחרי ורצו את קרבתה. הדס ממש לא הייתה כזו. היה נראה שחני השיגה כל מה שהיא רצתה – משפחה, ילדים וכסף. אבל ככל שהדס ממשיכה לחקור היא מגלה שהכל היה למראית עין והרבה מאוד דברים רקובים בממלכה וטואטאו מתחת לשטיח.

הדס לא מוותרת. גם אם באמת מדובר באב שהחליט פתאום לרצוח את כל בני משפחתו ולהתאבד, הדס נחושה להבין למה, איך דבר כזה קורה? מה מניע אב לקום בוקר אחד ולחסל את כל המשפחה שלו? בדרך היא מגלה הרבה דברים מעניינים והתפתחויות בעלילה. המקרה מזעזע את כל הסביבה והקהילה עוקבת אחריו בתקשורת ובכל מקום אפשרי אחר.

מהספר עולים הרבה דברים שמאפיינים את הקהילה הדתית-לייט, ובכלל קהילות סגורות – בעיות כלכליות, טאטוא מתחת לשטיח, "אופנה" שלפיה מחליטים על כמות הילדים – פעם זה 3 ופעם זה 4, והרבה בושה, צביעות ושאלות של מוסר.

כל כך חבל שאני לא יכולה לספר לכם יותר כלום, מחשש לספוילרים. אני רק יכולה להגיד לכם שהספר מותח וזורם ופשוט לא יכולתי לעזוב אותו. סיימתי אותו בשלושה ימים (וזה כשאני בעבודה חדשה ועם ילד אקטיבי פלוס בבית).

הספר קשה. לא מבחינת התיאורים – דווקא המינונים של תיאורים קשים בסדר גמור והרטשטיין עושה עבודה טובה ולא מעמיסה ב"יוצרי בחילות" למיניהם, אבל הנושאים קשים. יחסי הורים – ילדים, פדופיליה ועוד ירקות, שלי אישית, בתור אמא, היה מאוד מאוד קשה לקרוא. סיימתי את הספר מזועזעת. אם הייתי קוראת אותו לפני שלוש שנים אני מניחה שהייתי לוקחת את זה יותר בקלות. אבל כמו שימי זיכרון נהיו לי הרבה יותר קשים מאז הפכתי לאמא, גם תכנים כאלה מטלטלים אותי יותר. סיימתי את הספר באמצע הלילה ורצתי לשכב ליד הבן שלי. רציתי ללחוש לו באוזן שאני הכי אוהבת אותו בעולם ושאני לא אתן ששום דבר רע יקרה לו. אחרי חמש דקות הוא התעורר, ביקש מים, אחר כך פיפי, אחר כך בובה ואחר כך לבוא לישון אתנו במיטה. לא התווכחתי איתו. אני הכי אוהבת אותו בעולם.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – יש מעט טעויות כתיב שממש מבאסות. לחברים שם בהוצאת רימונים – קחו לתשומת ליבכם בבקשה…)

פינת העטיפה:

במבט ראשון, העטיפה לא עושה יותר מידי רושם, אבל ככל שמסתכלים עליה, וגם ככל שמתקדמים עם קריאת הספר היא פשוט מצמררת יותר ויותר. רואים תמונה, שנראית כאילו צולמה באיזו גינה, כדורסל שזרוק ליד עצים ומכונית צעצוע הפוכה. אין ילדים. וזה מה שקצת מצמרר בה. נראה כאילו הצעצועים הושלכו. מעניין גם שנבחרו צעצועים "של בנים" לככב על העטיפה. בהתחלה הכל נראה תמים, אבל אין ספק שזה לגמרי משרת את הספר. גם העלילה נראית פשוטה בהתחלה וככל שהיא מסתבכת, היא גם מערערת וכך גם התמונה – ממבט ראשון נראית לא מזיקה ואז מתחילות לעלות שאלות – איפה הילדים שהצעצועים האלה שלהם? למה הם זרקו אותם בפינת הגינה?

הפוסט משפחה הורגת / מיכל הרטשטיין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

סבא שלמה (אביו של בעלי) הוא אחד האנשים הכי נמרצים שאני מכירה. הוא בן יותר משבעים (שיהיה בריא, טפו טפו טפו) ואיכשהו עדיין מזרז את כולנו ותמיד הוא מחכה לנו, ולא להיפך. הוא יותר מכפול ממני בגיל ועדיין אני מרגישה איטית לידו. בגלל זה הסיפור "סהר, קדימה!" כל כך הצחיק אותי.

עוֹד כְּשֶׁהָיִיתִי תִּינֹקֶת שֶׁל אִמָּא,
קָרְאוּ לִי תָּמִיד, "סַהַר, קָדִימָה!":
קָדִימָה לָלֶכֶת, קָדִימָה לַחֲזֹר,
קָדִימָה לְהַתְחִיל, קָדִימָה לִגְמוֹר.

וַאֲנִי רַק רָצִיתִי לְהִישָּׁאֵר בַּמָּקוֹם:
לַחֲשֹׁב מַחְשָׁבוֹת, לִשְׁכַּב וְלַחֲלוֹם.
לְהִתְכַּרְבֵּל בַּשְּׂמִיכָה עוֹד כַּמָה דַּקּוֹת –
הָעוֹלָם שֶׁבַּחוּץ יָכוֹל לְחַכּוֹת!

סהר היא ילדה חולמנית, שעושה את הדברים בזמן שלה. בדיוק כמו כל הילדים בגילאים האלה – יש לה איזור זמן משלה. היא רוצה להתכרבל עוד קצת בשמיכה, לדמיין לעצמה פיות ונסיכים ובאופן כללי – להתעכב. הוריה של סהר כל הזמן מזרזים אותה ב"סהר, קדימה!". יום אחד סהר מחליטה לעשות מעשה והופכת את הקערה על פיה – היא מחליטה לזרז דווקא אותם ומתארגנת לה בזמן שלה. דבר זה גורם להורים להבין שאולי הם ככה…איך לומר? קצת הגזימו. שאין צורך להיות במירוץ נגד הזמן ושבמיוחד במקרה של ילדים – הם צריכים את הזמן שלהם לגדול ולחלום ולא למהר לכל מקום כל הזמן.

זה קצת אירוני שאנחנו צריכים לפעמים את הילדים כדי שילמדו אותנו דברים שאנחנו כבר מזמן שכחנו. כמו להעריך את הזמן ואת הדברים הקטנים שבחיים. סהר בעצם מזכירה להורים שלה שלא תמיד צריך למהר, שכדאי מידי פעם לעצור את הכל וסתם…לחלום. שזה גם בסדר לא לעשות כלום.

אֵין צֹרֶךְ תָּמִיד לָרוּץ בִּמְהִירוּת
כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ בְתוֹךְ תּחֱרוּת.
כִּי מַה יַּלְדָּה כָּמוֹנִי רוֹצָה סַךְ – הַכֹּל?
שֶׁיִּתְּנוּ לָהּ קְצָת שֶׁקֶט לַחֲלֹם וְלִגְדֹּל,

בְּשַׁלְוָה וּבְרֹגַע, מִבְּלִי לְמַהֵר.
לֹא תָּמִיד הַכֹּל דָּחוּף וּבוֹעֵר…
כֵּן, אַבָּא הֵבִין וְגַם אִמָּא הִפְנִימָה:
אֵין צֹרֶךְ לִצְעֹק כָּל הַיּוֹם, "נוּ, קָדִימָה!"

האיורים של מישל קישקה מקסימים ומשעשעים. יש לנו כבר כמה ספרים שהוא אייר והוא עושה עבודה נפלאה.

הזאטוט שלי בן שנה ושבעה חודשים. בהתחלה היה נראה לי שהספר יהיה לו קצת ארוך, אבל הוא התמודד עם זה מאוד יפה והיום הוא מאוד אוהב את הספר. אני מודה שגם אני חוטאת בלזרז אותו כל הזמן. מזרזת אותו במדרגות בבוקר כי מאחרים לגן, מזרזת אותו בשביל בדרך לאוטו, מזרזת אותו ברחוב ואחר הצהריים מזרזת אותו שוב במדרגות כי חם ואני כבר מתה להגיע הביתה. והוא? בשלו. נעצר כדי לבחון כל פרח, כל אבן קטנה או גדולה, כדי לקשקש עם חתול או עם נמלה. והוא צודק. כי לפעמים צריך פשוט להיעצר ולהריח את הפרחים. שום דבר לא יברח. גם לא סבא. 

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על העטיפה יש איור שלא מופיע בתוך הספר ובו רואים את סהר שוכבת לה על הבטן, רגל אחת מונפת כלפי מעלה, בפוזה הכי "שאנטי" שיש, ומאחוריה את ההורים, מחזיקים את השלט, שעליו כתוב שם הספר, המחברת והמאייר. סהר, בעיניים חצי עצומות, נראית חולמנית לגמרי (מה שקצת מנוגד לשיער הג'ינג'י שלה…). העטיפה חמודה מאוד ומתאימה לאוירה הכללית בספר.

הפוסט סהר, קדימה! / לילך קרן – גרופר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כפי שכבר אפשר להבין משם הספר – מדובר בספר מתח. מי שקורא הרבה ספרי מתח יודע שלפעמים צריך בזה מיומנות. ריבוי דמויות בספר סיפורת יכול אולי קצת להעיק, אבל לא באמת להפריע לקריאה, בעוד שבספרי מתח לכל דמות יש חשיבות. אם לרגע היית לא מרוכז ופספסת מידע חשוב לגבי אחת בדמויות – גורלך לא להבין משהו כמה עמודים אחרי. אני מודה – אין לי מיומנויות גבוהות בקריאת ספרי מתח עמוסי דמויות ועלילה פתלתלה ובספר שלפנינו יש הרבה דמויות ועלילה די מורכבת, במיוחד הדרך לקטרזיס, תוסיפו לזה בעיות קשב וריכוז רציניות והרי לכם קוראת שמדפדפת אחורה כל כמה עמודים על מנת לפענח משהו שחמק בזמן הקריאה.

בשורה התחתונה – ספר מתח, שלעיתים סוחף יותר ולעיתים קצת פחות, קליל וזורם. בהחלט יכול להתאים כספר טיסה, בתנאי שאתם טסים לא מעט שעות כי בכל זאת, מדובר בחתיכת ספר עב כרס.

העלילה שלנו מתחילה בארץ באביב של שנת 1984. מיקי הוא בן קיבוץ הגפן שנמצא בצפון הארץ, הוא בדיוק מסיים את לימודיו בתיכון ומכיר את קארן, צעירה אמריקאית המתנדבת בקיבוץ. השניים מתאהבים וביום הולדתה לוקח אותה מיקי למעין יום כיף בצפון שכולל מאפייה ערבית אותנטית, תצפיות וטיולים. מהיום הזה מיקי ישוב לבדו לקיבוץ. בעת עצירה לתדלוק קארן נחטפת על ידי שני ערבים (שבאופן תמוה יודעים את שמה) בלי להשאיר סימן. מתחילה חקירה שנסגרת בנסיבות לא ברורות, לא נמצא מניע לחטיפה ועקבותיה של קארן נעלמות כאילו בלעה אותה האדמה.

שלוש שנים מאוחר יותר, במהלך פעולה של חיילי גולני בדרום לבנון בליל ירח מלא, מתגלים באקראי כמה נגטיבים. וכידוע לכל – נגטיב שנמצא במערכה הראשונה, סביר שיפוענח במערכה הבאה. בנגטיבים מוצאים תמונה של קארן בחברת שובייה. כיוון שכל העסק הושתק במשך שנים על ידי הרשויות, מחליטים ארבעה חברה' צעירים לפצוח בחקירה משל עצמם – נדב, קצין מודיעין מבטיח, איתן, חייל גולני שמצא את הנגטיבים, מיקי ושרה, כתבת סקופים עצמאית (שאליה פונים הראשונים כי סיקרה את האירוע שלוש שנים לפני). הארבעה חוברים גם לאחותה של קארן בארה"ב, ליסה, וכל החוליה הזו שמה לה למטרה לגלות מה לעזאזל קרה שם, למה כל הסיפור טוייח ואיפה קארן.

העלילה מתנהלת בישראל, בצרפת, בניו יורק ואפילו בלאס וגאס והקבוצה מוצאת את עצמה נשאבת לעבר המשפחתי של קארן (שלא כולו ורוד מין הסתם), להיתקלות עם שירותי ביון ואפילו במרכזו של מיזם מחתרתי לפיתוח אמצעי לחימה.

ייאמר לזכות ניב קפלן שהוא מטיב לתאר סיטואציות, ובמיוחד את ההווי הקיבוצי – חדר האוכל, התורנויות (העמסת העופות הידועה לשמצה), המתנדבים ובעיקר המתנדבות ועוד מחיי היום יום. לפעמים זה בעוכריו, כי היו מקרים שהיה עומס במשפטים ובפסקאות, שהכילו יותר מידי מילות תיאור למשל בעמוד 280 – "הוא ראה את הביניין במרחק של שני רחובות מעבר לתחנת המשטרה. הרחוב התעקל עוד פעמיים והיה בנקודת המפגש עם רחוב גדול יותר שיצא במאונך לו. החצר הייתה אחת לפני האחרונה לפני מפגש הרחובות. הוא עצר שוב ובחן את המקום. שני שערי עץ כבדים עיטרו את הכניסה, אחד מהם פתוח. שרכים ירוקים הקיפו את השער והגיעו עד למדרכת האבן. מעל לשער, מוסתר למחצה, נראה שלט של מסעדה…." וזה ממשיך וממשיך, וזו רק אמצע הפיסקה.

זהו ספר מתח חביב וקליל, עם פרקים קצרים ולכן נקרא במהירות. קפלן מצליח לשמור על רמת מתח סבירה בהחלט לאורך כל הספר. הדברים הפחות טובים מבחינתי היו עודף הדמויות ומורכבות העלילה, שלפעמים לא מצאתי את עצמי בתוך כל הבלגן הזה ולא תמיד הבנתי מי נגד מי וכמובן אורכו של הספר, שלדעתי אפשר היה לקצר במאה עמודים לפחות. הספר, כמו שמו, פשוט "נעלם" לי בסוף הקריאה. זה לא ספר שנשאר לי במחשבות יותר מידי, אולי זה בגלל האופי הקליל שלו. ויש מקרים שזה בהחלט מספיק.

ואנקדוטה לסיום – לכל מי ששאל את עצמו למה ומדוע הספר תורגם אם מדובר בבחור ישראלי – ניב קפלן התגורר שנים רבות בארצות הברית וכתב את הספר במקור באנגלית.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה לא רעה בכלל אבל קצת חסרת מעוף. אנחנו רואים אימג' של מראה צידית של רכב, אשר בה משתקפת בחורה. לפי העצים ה"מרוחים" בצידי הדרך אני מבינים שהרכב בנסיעה. אני אומרת חסרת מעוף כי מדובר בחטיפה ופשוט מרחו לנו את החטיפה על העטיפה (יצא לי חרוז). אפשר היה קצת יותר להתאמץ עם עבודת הגרפיקה על הפרצוף של הבחורה, כי היא נראית מודבקת שם (הרי ברור שאם זו באמת הייתה ההשתקפות שלה, היינו אמורים לראות גם חלק מהרכב, לא?). שם הספר מתחיל באות עם עובי מסוים וכל אות נהיית דקה יותר, כאילו נעלמת. זה מיותר לדעתי. מבחינתי זה יותר מידי "להאכיל בכפית". אני אוהבת לדמיין ולנסות להבין מה מקור העטיפה. כאן זה לא קורה. אבל אולי זו רק אני. סך הכל העטיפה יפה ונעימה בעין וממחישה יפה את הסיפור.

הפוסט היעלמות / ניב קפלן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

"לאיזה יעד תרצו לנסוע?", "איזה יעד מעניין אתכם?", "מה היעד שלכם בחיים?" – יעד הוא משהו שלרוב אנחנו שואפים להגיע אליו. מקום נכסף. אולי איזה אתר תיירות אקזוטי (מישהו אמר קאריביים?) ואולי מטרה חשובה בעבודה כמו קידום או העלאה בשכר. אבל אין ספק – יעד זה מקום שאנחנו רוצים להיות בו. בין אם הוא מקום פיזי ובין אם הוא מעמד או תואר מסוים.

ליעד הספר "היעד" לא נראה לי שרובכם היו רוצים להגיע. למה? כי זה מקום אלים, זרוע מוות וציד פראי ובכלל אי אפשר להגיד שזו מדינה, זה פשוט שטח, שטח הפקר. אסור אפילו להסתובב שם לבד, ללא אבטחה צמודה.

בחור אלמוני שקורא לעצמו גרג מגיע למקום הזה ל"חופשה" של שבוע ביחד עם עוד אי אלו עיתונאים, תיירים ושאר ירקות שמחפשים ריגושים והרפתקאות. לגרג יש דווקא יעד. הוא רוצה למות והוא מחליט להגיע למקום הזה (שאין לו שם, אגב) כי שם, כאמור, יהיה לו קל למצוא את מותו. הכתיבה מלאה בהומור שחור ובביקורת על תעשיית התיירות, על איך שאנשים "מוכרים" אטרקציות לתיירים צמאי ריגושים, אפילו אם מדובר בטקס תלייה של אנשים בכיכר…

המלון שגרג מגיע אליו הזוי ומוכן לכל צרה שלא תבוא, בגלל ניסיון העבר שלהם. הם מבקשים מגרג לשלם מראש את שהותו וזאת "על כל מקרה שלא יהיה", אה וגם כי יש סיכוי טוב שיצטרך לשלם הוצאות אישפוז ועוד אי אלו עיניינים רפואיים. באחת הפעמים כשהוא חוזר למלון מהסיבוב היומי הוא מגלה שהעבירו אותו חדר כי חדרו שלו נפגע מטיל. אין מה לדאוג – ארזו כבר את כל חפציו. הם עושים זאת על בסיס קבוע כשהאורחים לא נמצאים כי אין לדעת מה יקרה.

עם התקדמות הסיפור אנחנו לומדים עוד ועוד פרטים על הגיבור שלנו, גרג. כמו למה הוא מחפש את מותו ולמה אישתו אף פעם לעזאזל לא עונה לו לטלפונים?

הסיפור שזור הומור שחור, ציניות, אירוניה וביקורת כמיטב המסורת. הפרקים קצרים ואי לכך הספר נקרא במהירות. השפה קלילה וקולחת והתרגום הקולח של ליאור בצר לא מסורבל ולא מכביד על הקריאה.

זהו סיפרון קצר, שאפילו שהוא מתעסק בעיניינים לא נעימים בלשון המעטה, בהחלט אפשר לקרוא לו קליל. אני אהבתי. אני לא יכולה לספר לכם יותר מידי כי יש טוויסט בסוף ואני ממש לא רוצה להרוס.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנחנו רואים מזוודה מהסוג הישן. מזוודה מעור, עם רצועות ואבזמים. הרקע אפור ואפלולי משהו – בהחלט לא משהו שמבשר טובות או על מקום עם שמש וביקיני. האימג' די מתבקש ומתחבר עם כל עולם האסוציאציות של המילה "יעד" ועדיין אני חושבת שהעטיפה מאוד יפה. יש בה משהו מאוד מושך ונעים. הגוונים החמים של המזוודה יוצרים קונטרסט עם כל האפור הזה מאחור.

ציטוטים:

"מערכת העיכול של גרג ניסתה להתאים את עצמה. התת-מודע של גרג ניסה לסובב את המפתח בסוויץ'. לשווא, המנוע היה מוצף".

"זה היה חזק ממנו ולא היה מה לעשות מלבד לחכות שהזמן – התרופה המבוססת על מרכיבים טבעיים בלבד – יעשה את שלו".

"היה זה אחד מאותם רגעים של צלילות (כמעט גאונות) שמופיעים לעתים נדירות, אבל מופיעים. לכולם זה קורה, בהזדמנות זו או אחרת. מעין פורקן חשמלי, מגע רופף שהוכפל באופן מסחרר בתפיסה, קיצור דרך לוגי, שמוביל ישירות ללב הדברים. המיסטיקנים מפרשים זאת כהתגלות אלוהית, האמנים כמפגש בין השכל ליקום, מדענים כטעות נהדרת שמאפשרת את קפיצות הצפרדע של הקידמה. כמובן, כמה בני מזל (או חסרי מזל, או פשוט ז"ל) זכו לרגעים כאלה לעתים תכופות יותר מאחרים – מה שהפך אותם לחכמים יותר או לטיפשים יותר מהממוצע, היה קשה לומר, משום שגאונות וטיפשות נוטות להתערבב למול עין בלתי מזוינת – מבלי לדבר על התוצאות, מבחינתם או מבחינת אחרים, שלא תמיד התאימו".

"אם כבר מדברים בקלישאות, איש חכם אמר פעם, חכם כל כך שזה כמעט בלתי נתפס: אנשים יכולים לשרוד הכל, חוץ משגרה.
לחכמים הייתה לעיתים קרובות הנטייה המעצבנת להתקרב כך לאלוהים בדרך לא דרך. ההבדל היה, שכדי להיות בלתי נתפס, אלוהים נאלץ להיות זר, בעוד החכמים נאלצו להיות הם עצמם. אולי הביטוי עוזר להסביר משהו. אנשים יכולים לשרוד הכל, חוץ משגרה. אולי הוא לא מסביר דבר".

"ואלוהים מופיע רק כשהוא רוצה. בעולם ללא גורל, אלוהים הוא התייר העליון. הוא מופיע כשהוא רוצה. ואז בורח. הוא נמצא ולא נמצא בכל מקום, או שהוא תמיד בתנועה. הוא לא לוקח אחריות, הודות לתחבולות השרירותיות החופשיות. ואנחנו עשויים בצלמו ובדמותו…".

הפוסט היעד / רוי זינק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

החיות בחוה של יוסק'ה כל היום מקשקשות ומפטפטות ובאופן כללי די עליזות. ואז, בלילה אחד סוער במיוחד, עם ברקים רעמים וכל הבא ליד, החיות נבהלו עד מאוד ופתאום התבלבלו להן כל הקולות:

"במקום קרקורי תרנגול מהלול,

נשמע משם מיאו, מה נורא הבלבול!

כבשים ועזים רק נבחו הב הב הב

ובכו, מסכנות…"אוי, הצילו! עכשיו!"

יוסק'ה כמובן נבהל בעצמו ומיהר להתקשר לארז הוטרינר מהישוב ליד. דוקטור ארז מרגיע את יוסק'ה ומגיע לטפל בחיות. הוא מדבר עם הפרות, עם בכירת העזים וקשישת הכבשים וממשיך אל הכלבלב, התרנגול והחתולה המבוהלת:

"לא צריך שום זריקות ולא תרופת פלא,

רק שיחות מרגיעות בלבולים שכאלה".

ובא לציון גואל.

אז קודם כל זה ספר משעשע, בפעם הראשונה שקראתי אותו, הוא העלה חיוך על שפתי. החרוזים מקסימים ויש פה ושם משחקי מילים עם קולות החיות. כל חיה מתוארת כמובן עם הקולות המאופיינים לה, מה שתמיד עובד טוב על ילדים ויכול ליצור שיתוף פעולה פורה ומשעשע בעת קריאת הסיפור (ואם לא, אז זה תמיד מצחיק לראות את אמא עושה מעצמה צחוק). דבר שני, יש כאן עיניין חינוכי שמעודד לדבר על מנת לפתור בעיות, שזה כבר נכס נדיר בימינו, כשהיד מאוד קלה על ההדק.

זה ספר שמתאים לילדים קצת יותר גדולים, אני מניחה שמגיל שנתיים זה יכול להיות מעולה. לטעמי, עבור ילדים קטנים יותר זה בעייתי כי זה סיפור טיפה ארוך ופשוט אין להם סבלנות, אפילו אם תעשו את ה"קוקוריקו" ממש מושקע.

העיברית תקנית ונעה בין מילים גבוהות כמו במשפט "על צואריהן מדנדנים ענבלים עליזים" (תראו לי ילד אחד שיודע מה זה "מדנדנים") לביטויים מודרנים יחסית כמו "עשה לי טובה" או "חבל על הזמן", וזה שילוב מעולה בעיני. אני לא אוהבת שפה גבוהה מידי, שאולי יכולה להרחיק את הזאטוטים מהספר, ולא יותר מידי סלנג.

לאיורים אחראית קסניה טופז וגם הם מקסימים. החיות מצוירות בצורה ריאליסטית, מה שמקל על הזיהוי שלהן, אבל עדיין יש להן מין קריצה שובבית בעיניים ואת הקולות שהן עושות תיארו באותיות, שכל אחת בפונט אחר, כאילו גזרו מכל מיני מקומות והדביקו, מה שמוסיף טוויסט מגניב לאיור עצמו.

בקיצור, ספר חמוּ-ד ומֶה-הנה לגדולים וקטנים כאחד.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, אין כאן יותר מידי מה להגיד כי האיור שעל גבי העטיפה לקוח מתוך אחד מדפי הספר. רואים בו את החיות ואת יוסק'ה אובד עצות לאור הקולות הלא נכונים שהן עושות.

הפוסט בלבולי חיות / נטלי שוחט הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני אמא בדיוק חודש וחצי וזה מספיק זמן לדעת שנושא השינה הוא עיניין רגיש ('תכלס גיליתי את זה כבר בלילה הראשון, אבל נו מילא…). בהתחלה לא ישנים כי הבחורצ'יק "עוד לא מסונכרן יום ולילה" או איך שיקראו לזה, ואחר כך לא ישנים כי הוא פשוט מתחיל להבין מה הוא מפספס כשהוא הולך לישון ואנחנו נשארים ערים ואני באמת לא יכולה להאשים אותו. בכל מקרה, לכמעט כל מי שאני מכירה ויש ילדים מגיע שלב שבו מתחילות המלחמות על שעות השינה. יש כאלה שאצלם מתחילים להנחיל את העיניין בגיל מוקדם ויש כאלה שמחכים לגילאים יותר מאוחרים.

בספר שלפנינו טיפטף הקטן צריך ללכת לישון. מוקדם. ובלי ויכוחים מיותרים.

בהתחלה אמא ואבא מחבקים ונותנים נשיקה ואז טיפטף יוצא מהמיטה באי-אלו אמתלות – פעם אחת הוא חולם שהוא עף אל תוך הסלון ופעם אחת יש מפלצת בחדר (שעשויה מגרביים כמובן) ופעם אחת הוא אפילו צמא. בכל פעם מחזירים אותו ההורים למיטה (נשמע מוכר?) ובכל פעם הם קצת יותר כועסים ואפילו כבר לא מנשקים (גם נשמע מוכר?).

הספר הזה מתוק כמו סוכריה, החרוזים בו מקסימים, האיורים מהממים ועוד יש לכל זה פן חינוכי! מה צריך יותר מזה?

ריקי ממרן היא יועצת חינוכית, מנהלת רשת גני ילדים "קול חינוכית", המכללה לגיל הרך והאקדמיה הצעירה ורחל מעיין היא יועצת פדגוגית ומדריכת משפחות. קיצר – נראה לי שהן יודעות דבר או שניים על התפתחות ילדים ו"סיפורי טיפטף" הם חלק מסדרת "ספרי המכללה לגיל הרך" הפונה לילדים ולהורים ומשקפת עימותים הקשורים לחינוך הילד בשלבי ההתפתחות השונים (כך מהעטיפה).

עוד מילה וחצי על האיורים – מבחינתי יש משמעות גדולה לאיורים בספרי ילדים כי אנחנו מראים להם אותם וזה עוזר להם לקבל מושג על מה שקורה בסיפור ולהזדהות עם הגיבורים וכאן האיורים פשוט מעלפים. בחלק מהאיורים הרקע נראה ממש כאילו יש לו טקסטורה משלו. מקסים. הבאתי כאן כמה דוגמאות מתוך הספר על מנת שתוכלו להתרשם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, האיור על העטיפה הוא אחד האיורים מתוך הספר וכאמור – מאוד אהבתי את כל הציורים אז גם זה יפה בעיני. אין הרבה מה להוסיף מעבר

הפוסט מהפכה בשמיכה / לירון פיין וריקי ממרן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

ג'ון ריבוס הוא בלש במשטרת אדינבורו. כמו הרבה בלשים אחרים הוא מעשן, שותה, בעל עבר צבאי לוט בערפל, גרוש מאישתו ולא טיפוס חברתי במיוחד. זה גורם לי לחשוב – מתי כבר יהיה סופר שיכתוב על בלש שלבוש טוב, שכולם אוהבים אותו, שאין לו בעיות בחיים? למה תמיד כל הבלשים צריכים להיות כאלה דפוקים?!

ולעינייננו – שתי ילדות נחטפות ונרצחות באכזריות וילדה שלישית מוגדרת כנעדרת. אם המשטרה לא תמהר למצוא אותה, גורלה עלול להיות זהה לקודמות. ג'ון ריבוס, כאמור, מועבר לטפל בתיק הזה ועושה את מירב המאמצים לעלות על עקבותיו של אותו רוצח מסתורי. בנוסף לכל זה, ריבוס מתחיל לקבל כל מיני הודעות קריפיות מהרוצח – מכתבים עם משפטים סתומים, חבלים עם קשרים וצלבים שעשויים מגפרורים.

זה ספר מתח קלאסי לכל אוהבי CSI. אני אוהבת CSI… בעמודים הראשונים משום מה לא הצלחתי כל כך להתחבר, אולי בגלל שאמרתי לעצמי "הנה עוד בלש דפוק עם בעיות", אבל אחרי כמה עמודים פשוט נשאבתי פנימה ולא יכולתי לעזוב. סיימתי את הספר ביומיים, וגם זה רק כי הייתי חייבת לישון ולעבוד.

הספר ממש מותח, עם לא מעט פסיכולוגיה וסודות אפלים שמתגלים לאט לאט. קראתי כבר ספרי מתח יותר מזעזעים ויותר מצמררים אבל רנקין בהחלט עושה את העבודה כמו שצריך והשאיר אותי במתח לאורך רוב הספר עד לסופו. מיהו אותו רוצח? מה הקשר שלו לבלש ריבוס? מה פשר ה"מכתבים" שהוא שולח ומה הקשר שלהם לפענוח המקרה? מה קרה לריבוס בצבא ולמה עזב? מה הקשר לאחיו של ריבוס? כל הקצוות מתבררים בסוף.

לפי הכריכה האחורית חבלים וצלבים הוא הראשון בסדרת הבלש ריבוס, יהיה מעניין איך יראו הספרים הבאים ונקווה שלא יטחנו קלישאות עד אבק.

לסיכום – ספר מומלץ שנקרא בקלות ובמהירות. הפרקים לא ארוכים, עובדה שהיא תמיד מבורכת והעלילה קולחת.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מאוד מתבקשת – רואים חבל עם קשר ו…זהו. הצילום הוא צילום סטודיו מוקפד וחד שמתאים לאוירה הכללית בספר. אין ספק שזוהי עטיפה אסטתית. יש בה משהו קצת קריפי…אולי בגלל המינימליזם הזה. מעניין יהיה לראות את העטיפה של שאר הספרים בסדרה – האם ישמרו על הקו הזה?

ציטוטים:

"הגשם של אדינבורו היה כמו גזירה משמיים. הוא חדר לעצמות, למבני הבניינים, לזיכרונות התיירים. הוא השתהה והתעכב ימים שלצים, ניתז משלוליות בצד הכביש, פירק חיי נישואים, הקפיא, הרג ונמצא בכל המקומות בעת ובעונה אחת. גלויה אופיינית הביתה מבית הארחה באדינבורו: "אדינבורו מקסימה. האנשים די סגורים. אתמול ראיתי את הטירה ואת האנדרטה של וולטר סקוט. העיר קטנה מאוד, כמעט עיירה בעצם. היא יכולה להיכנס לתוך ניו יורק מבלי שמישהו ירגיש בכלל. מזג האוויר טעון שיפור".

"כבר לא אכפת לו מכלום. הכל אותו דבר. אם אלוהים אכן משוטט לו בגן עדן ורוכן מטה מדי פעם כדי לגעת בברואיו, הוא בחר לעצמו מגע משונה ביותר".

הפוסט חבלים וצלבים / איאן רנקין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.