תוסיפו את זה לעובדה שהייתי אחרי כמה ספרים לא פשוטים יחסית מבחינת התוכן (הילדות האבודות של פריז, מאחורי עיניה, האלטרואיסטים) ורציתי לנוח קצת ממלחמות, זוגיות רעילה ומשפחות לא מתפקדות. אז הספר הזה בא לי בול בזמן.

"כאן איש אינו חוטף טוסט לפני שהוא תופס את הרכבת המוקדמת למשרד, או מכין תיקי אוכל לפני שהוא מעיר את הילדים, אבל בכל זאת יש דברים רבים שצריך לעשות. לפני שנים רבות, כל האנשים כאן היו מתעוררים מוקדם כי היו דברים רבים שהיה עליהם לעשות ופחות מדי שעות ביום. עתה הם מתעוררים מוקדם כי יש דברים רבים שעליהם לעשות ומעט מדי ימים שנותרו".

קופרס צ'ויס הוא כפר גמלאים מנומנם באנגליה. ארבעה דיירים (אליזבת, ג’ויס, רון ואברהים) נפגשים מידי שבוע, ביום חמישי, על מנת לדון בתיקי רצח לא מפוענחים שמניחה לפניהם אליזבת, שבעברה הייתה חוקרת במשטרה. הם נהנים מהמפגשים והמטרה העיקרית היא לתת לראש להמשיך לעבוד. כך נולד "מועדון הרצח של יום חמישי".

ואז מתרחש רצח. רצח אמיתי. הקורבן הוא הקבלן שבנה את הכפר וחברי הקבוצה שמחים על מזלם הטוב ומחליטים להתחיל לחקור בעצמם. כמובן שהמשטרה מעורבת, במיוחד כשהגופות מתחילות להיערם, אך היא 'איטית' מידי עבור ארבעת החברים שמתערבים בכל השלבים ויוצרים קשר הדוק ואישי עם החוקרים.

הפרקים מובאים לסירוגין מפי כמה דמויות, כשהקו המחבר בין כולם הוא מעין יומן שכותבת ג'ויס לאורך כל הספר ובו היא מתארת את הימים שעוברים עליה, הדברים שמטרידים אותה ואיך מתקדמת החקירה – והכל בצורה מאוד משעשעת.

באופן כללי, הספר פשוט הצחיק אותי לאללה. הומור בריטי שנון וציני ולפרקים – שחור משחור. בדיוק כמו שאני אוהבת.

על פניו מותחן משעשע מאוד, הומור בריטי במיטבו, שמקבל לא מעט טוויסטים מפתיעים. אז נכון, ברור שבמציאות חלק גדול לא היה יכול לקרות ואני לא רואה איך המשטרה תשתף פעולה עם קבוצת קשישים שאולי קצת עוברת על החוק על מנת להשיג מידע – אבל היי, מדובר מבחינתי בבידור משובח וקליל.

הפרקים קלילים והספר נקרא במהירות, בליווי לא מעט צחקוקים.

ממליצה בחום.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה הישראלית שונה לגמרי מהמקורית ונראית ממש כמו כרזה של סרט (משהו שלא יפתיע אותי בכלל אם יקרה, אגב) – אישה מבוגרת לבושה במיטב הקלישאות – כובע אנגלי עם רעלת רשת שחורה, מעיל פרווה, שיער קצת ורוד (הולך חזק, תשאלו פוליטיקאים מסוימים) ואוחזת אקדח. מעבר לזה הכריכה נקיה לחלוטין. זו בחירה מעניינת. אהבתי את הכריכה על אף שהיא שונה לחלוטין מהמקורית, שאפשר לראות כאן. צריך לקחת בחשבון שכאשר שמים דמות על הכריכה, יש נטייה לקשר אותה לאחת הדמויות בספר ויש אנשים שלא אוהבים את זה, אלא לתת לדמיון לעבוד. כיוון שקראתי את הספר דיגיטלי, לא יצא לי לראות את הכריכה בכל פעם שבאתי לקרוא ולכן זה לא הפריע לי יותר מידי. הכריכה המקורית היא איור של שועל על גבעה, לא בטוחה שלגמרי הבנתי את הבחירה הזו גם.

ציטוטים:

"דונה תמיד היתה עקשנית, תמיד פעלה במהירות ובהחלטיות. וזו תכונה טובה כשאת צודקת, אבל מגרעת כשאת טועה. נפלא שיש לך היכולת לרוץ מהר מכולם, אבל לא כשאת רצה בכיוון הלא נכון"

"לדעתי, אנחנו גם מבינים שאנחנו עושים משהו לא חוקי, אבל עברנו את גיל האכפתיות"

"לצערי אני לא יודעת מה זה WTF. רק בשבוע שעבר למדתי את החחח מג'ויס. אניח שאלה לא ראשי התיבות של "שירות התחבורה של ורשה", כי הוא נסגר ב-1981 כשהרוסים באו לרחרח."

הפוסט מועדון הרצח של יום חמישי / ריצ'רד אוסמן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

שלושה חברי ילדות שגדלו באיזה מקום שכוח אל בערבה, נפגשים אחרי כמעט 20 שנים, מתוך מטרה לחזור לישוב ולעשות…משהו. הם 'נקראו' לשם על ידי החבר הרביעי בחבורה (שהייתה). אנחנו לא יודעים מה ואיפה בדיוק הם צריכים לעשות ובהתחלה הכל לוט בערפל.

האמת? בהתחלה זה בכלל לא מעניין. כי הדיאלוגים ביניהם פשוט מעולים לכל אוהבי ההומור השחור והסרקזם באשר הם (אני! אני!), שהיו רגעים שממש צחקתי וסימנתי לי משפטים שאני חייבת להשתמש בהם.

השליש הראשון של הספר מוקדש להכרת הנפשות הפועלות – נעמה, שכתבה ספר הדרכה אחד ומאז רוכבת על גלי ההצלחה/כישלון שלו וכבר בתחילת הספר מועדת במדרגות ומסדרת לעצמה חבורה יפה מאוד על חצי פנים פלוס שן שבורה, היא גם גרושה ואמא לתאומים בני 13. גלי, אם חד הורית לעלמה בת השבוע וחצי שפיתחה בעברה משחקי מחשב והדר – שחקן סמי כושל שעדיין לא מצא את עצמו. החבר הרביעי הוא גיא – עליו אני לא אספר לכם יותר מידי כי החשש לספוילרים כאן גדול מידי.

החברים עברו אירוע טראומטי בישוב לפני המון שנים, חלקם מדחיקים אותו וחלקם לא זוכרים קטעים נרחבים ממנו. עם התקדמות הסיפור אנחנו לומדים אט אט מה קרה, הודות לפרקים בפונט אחר, שבהם חוזרים אחורה לאותה התקופה שבה הכל התחיל ובעצם גם נגמר.

אם בחצי הראשון של הספר צחקתי בטירוף, אז בחצי השני הייתי בעיקר בהלם. לא ציפיתי לזה. הדיאלוגים המשיכו להיות שנונים ומעולים, אבל ההבנה של מה שקרה התחילה לחלחל לאט לאט פנימה והעבירה אותי סוג של רכבת הרים רגשית. רגע אחת צחקתי ורגע אחד בא לי לבכות. ואיכשהו, שני הרגשות חיו בשלום זה לצד זה.

החזרה לבית ילדותם, למקום שממנו ברחו, מאלצת אותם להתמודד עם הזכרונות שצפים ועם הרגשות המודחקים יותר ופחות שהיו בין החברים.

בסופו של דבר הרגשתי כאילו בעטו לי בבטן, לא הייתי מוכנה לכיוון שהספר הלך אליו והיו רגעים שמצאתי את עצמי עם החיוך מהמשפט הקודם, תקוע לי על הפרצוף בזעזוע במשפט הבא. לא ידעתי מאיפה זה בא לי.

נטע חוטר הצליחה לבנות את הסיפור בצורה מרתקת ומעניינת, כך שלא רציתי להפסיק לרגע וכשסיימתי הרגשתי חסרת נשימה, אפילו שזה לא ספר מתח 'קלאסי'.

מומלץ בחום, רק קחו בחשבון ש'קליל' זה לא.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני חייבת לציין שפחות התלהבתי מהכריכה של הספר הזה, היא סתמית ביחס לתוכן של הסיפור. בהתחלה חשבתי שזה סדין סתור, אבל במבט מעמיק מסתבר שמדובר בנייר מקומט שפרשו אותו מחדש. מודה שלא לגמרי הבנתי ולא אהבתי. דווקא את הדרך שבה כתוב שם הספר, על מעין סרט – אהבתי. הקומנטרסט של הצבעים חד וקופץ לעין. יחד עם זאת, יש סיכוי שאם לא היו ממליצים לי על הספר, זה לא משהו שהיה תופס את תשומת ליבי וחבל.

ציטוטים:

"היא הייתה נחושה בדעתה להירגע באופן מיידי כי אין סיבה שלא, אבל החלטתה המושכלת התעכבהנ בדרכה אל מערכת העצבים, וכך, במדרגה הרביעית, ראייתה התערפלה לרגע. אולי הסתובב קרסול ואולי זה היה המחסור בחמצן, אבל משהו בעולם איבד את אחיזתו, הקפוצה לרוב, בגופה. נדנוד, טלטול, בלבול, בעתה, מיקוח, השלמה. ששת שלבי ההשתטחות. יד אחת נשלחה קדימה והשנייה אחזה בתיק, אינסטינקטים חייתיים וקדומים שסייעו לנו לפני מיליוני שנים להגן על הסלולרי. מנגנון חישוב הנפילה, שמכוון אותנו מילימטרים שמאלה או הצדה לצורך צמצום הפגיעות, לא כלל בנוסחה את מעקה הברזל עליו הוטח, בחוזקה, צד ימין של פניה".

"כל הדיבורים האלה על איכות חיים ואוויר היו שקר. איכות חיים זה ביטוי ששמור למקומות שאין שום דבר מעניין להגיד עליהם חוץ מזה שאין בהם הרה אנשים אחרים, ואין בהם הרבה אנשים אחרים כי אין בהם שום דבר מעניין. אוויר זאת מחמאה שאתה נותן כשכל המחמאות האחרות לא תקפות".

"לצעוד באומץ אל מקום שבו איש טרם צעד? כמה אומץ כבר צריך כדי לצעוד אל מקום אליו איש טרם צעד? אתה לא צריך אומץ, אתה צריך סקרנות ועניין. אם כבר אז להפך, אומץ הוא לצעוד בשנית אל מקום שכבר צעדת אליו פעם, נחלצת ממנו ברגע האחרון והשארת בו שאריות מהנפש שלך. זה אומץ."

"הימים עוברים כמו שנים והשנים עוברות כמו ימים"

"…ההורים שלו הולכים להתגרש כי הם מודרניים, זאת הייתה אופציה נסבלת מבחינתוץ הוא לא בדיוק ידע מה זה אומר, אבל סמך על שיקול הדעת של נעמה. הוא נזכר בזה כשגדל והתגרש בעצמו, למרות שלא הרגיש מאוד מודרניץ הוא בעיקר הרגיש גרוש. עוד חוליה בשרשרת של גירושים שבאותה העת כללה את הוריו ואותו, ובעתיד ככל הנרא תכלול את בנותיו, או אחת מהן, ואת הבנות או הבנים שלהן, כי הרי זה תורשתי. הדור הראשון שמבקר במחוזות הגירושים חוזר משם עם טפיל מידבק, תולעת סרט שעוברת לילדים ולילדי הילדים ונשארת במשפחה לתמיד".

הפוסט ברוכה הבאה לחיים שלך / נטע חוטר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

סוזי היא עולה חדשה ישנה. אביה נטש את אימה עוד כשהייתה בהריון והיא לא יודעת עליו כלום. נקרעת בין הרצון לחפש אותו לבין הכעס על הנטישה. אמא שלה לא ממש מצליחה לנהל אורח חיים יציב עבור ילדה בארצות הברית וכשהיא כבר מספיק מבוגרת מחליטה סוזי לעלות ארצה לבנות את חייה כאן. היא שוכרת דירה קטנה בפורנטין ומחפשת את עצמה. היא מתקבלת לעבודה בחברת היי טק ומרגישה שהנה, סוף סוף, דברים מתחילים לזוז בכיוון הנכון.

אורי הוא היפיוף בספר, זה שהכל בא לו בקלות. מה שלא בא לו כל כך בקלות זה יחסי אנוש. הוא בז לכולם ומלגלג על כולם כאילו היה בכיתה ג'. בעקבות אירוע שקרה בילדות הוא מטביע את כל כולו בפשוט להיות… ובכן – מגעיל.

יוחאי מנסה לברוח ממשהו, אולי מעצמו, ומתנחם באוכל. הרבה אוכל. הוא מרגיש את מבטי הרחמים כשהוא ממלא מגש בבופה במנה נוספת ועדיין, הוא פשוט לא מצליח להפסיק לאכול. לא תמיד זה היה ככה. אכילה רגשית נטו.

עמוסי הכי מבוגר מכולם והוא מרגיש שהוא איבד את הכל. עולמו חרב עליו ערב אחד לפני כמה שנים ומאז הוא פשוט לא מצליח לחזור לחיים.

כל הארבעה עובדים יחד באותה הקלחת. שלושת הגברים חולמים על סוזי, כל אחד בדרך אחרת ממלא את מחשבותיו בה. ואילו היא בסך הכל רוצה שיראו אותה, שיכירו בה. לכולם יש עבר שהם מנסים לברוח ממנו או לכל הפחות להשלים איתו ולהמשיך הלאה וליצור לעצמם חיים חדשים.

הספר מספק רגעים מכל קשת הרגשות – מרגשים, עצובים, מעוררי חמלה וסוגים שונים של אהבה.

זה ספר חמוד שעניין אותי לדעת לאן יתפתח. אני מודה שהיו הפתעות לאורךהדרך, כשכבר חשבתי שאני בטוחה לאן הכל הולך ללכת.

הפריע לי מאוד משהו בדיאלוגים – אני לא יודעת אם זה עיניין של עריכה, אבל בפעלים בגוף ראשון עתיד אין שימוש באותיות אית"ן וזה משהו מחרפן אותי גם בקריאה וגם בשמיעה. בהתחלה חשבתי שזו רק דמות אחת, כדי להעביר את צורת הדיבור שלה, אבל אז שמתי לב שזה חוזר על עצמו בכל הדיאלוגים. אם הספר הוא "כמו שמדברים", אז כולו צריך להיות ככה, אבל אי אפשר שחלק ככה וחלק ככה. זה נראה כמו טעות.

מעבר לזה – ספר חביב שהעביר בכיף את הזמן.

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה עושה שימוש באייקון המוכר לנו של מעלית, מעין טייק אוף. במקום הסימן המוסכם לרוב של שתי דמויות בתוך ריבוע, כאן יש שלוש דמויות – שלושה גברים ואישה שיושבת על כיסא. אפשר לדבר על העיניין שהאישה דווקא באדום והגברים בשחור (למה? מי אמר שככה חייב להיות?). כמו כן, יש בסך הכל ארבעה צבעים על העטיפה – שחור, אדום, תכלת ואפור בהיר, מה שעושה אותה די מונוכרומטית. בסך הכל כריכה חמודה, יש אנשים שיימשכו לסוג כזה. אני קצת פחות.

הפוסט החברים של סוזי / רפי טופז הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.