הספר הזה בעט לי בבטן הכי רכה בכל כך הרבה מקומות וכל כך הרבה פעמים ועדיין לא החלטתי אם אני אוהבת אותו או שונאת אותו על זה. כל כך הרבה טריגרים ויבלות ופצעים פתוחים וסגורים ותהיות ומחשבות, שזה ברור לי שאני אלך עם הספר הזה בבטן עוד הרבה זמן.

נתחיל מסיפור המסגרת – רות הרטלנד היא פסיכולוגית קלינית כבר הרבה מאוד שנים. היא מקצועית ומוערכת ומנהלת את היחידה לנפגעי טראומה בבית חולים ציבורי. כל זה טוב ויפה, אבל לא מגן עליה מהטרגדיה האישית שהמשפחה שלה עצמה חוותה – בנה טום נעלם, והיא חיה במעין אזור דמדומים ורק מחכה שיחזור. טום היה נער מופנם, מתוסבך ופגיע. ההפך המושלם מאחותו התאומה קרולין. נכון שתמיד אומרים שהסנדלר הולך יחף? אז הנה, רות עצמה לא מצליחה להתמודד עם טום כשהוא נמצא וגם אחר כך, כשהוא נעלם ומוכרז כנעדר, גם אז היא לא מצליחה לשחרר. אפשר להאשים אותה? איך מתגברים על ילד שלך, עצמך ובשרך, שנעלם כאילו בלעה אותו האדמה ואין לך מושג אפילו אם הוא חי או מת?.

ואז מגיע אליה מטופל חדש – דן גריפין. כשרות רואה אותו לראשונה בחדר הקבלה של המרפאה, בשנייה הראשונה, היא בטוחה שזה טום. הדמיון ביניהם מבהיל. הפרוטוקול המקצועי במקרה כזה אומר שאם מטופל מפעיל אצלך טריגר שעלול להשפיע על דרך הטיפול – אתה מחויב להעביר את המקרה למטפל אחר. רות לא עושה את זה. משהו בתחושת האשמה שלה, שאיכזבה את בנה ולא הצליח לעזור לו, גורם לה להתעקש לטפל בדן ולהצדיק את זה באי אלו דברים שהיא מספרת לעצמה ומשכנעת את עצמה שזה בסדר (תחושת האשמה זה משהו שחוזר על עצמו הרבה בספר, אצל כל הדמויות. כל אחת בדרך אחרת מאשימה את עצמה בדברים שקורים וכפועל יוצא גם מאשימה אחרים). דן מגיע עם תסמינים פוסט טראומטיים בעקבות אירוע קשה שעבר. הוא מאוכזב מכל המערכות שניסו לטפל בו ולא פעם שואל את רות אם גם היא עצמה תאכזב אותו.

ליחידה שרות מנהלת וגם לה עצמה יש גבולות מאוד ברורים לגבי איך מתנהלים עם מטופלים "בעייתיים", אבל מהר מאוד היא מוצאת את עצמה חוצה את הגבולות האלה כי יכולת השיפוט שלה נפגעת. היא כל כך רוצה לעזור לדן, שאפילו שהיא מבינה שהוא מקבל יחס מיוחד אצלה, היא עדיין לא מצליחה לעצור את עצמה.

כל הספר ישבתי קפוצה ומתוחה, למרות שלא מדובר בספר מתח "קלאסי". זה היה כמו להסתכל על תאונת רכבת שעומדת להתרחש כל רגע. התחושה הזו, שמשהו לא טוב קורה אבל מתחת לפני השטח, בשקט, בעדינות ואפשר לשים עליו את האצבע, אבל לא ממש. הכול כאילו צפוי ולא צפוי. אני לא יודעת איך להסביר את זה אפילו. אפשר אולי להגיד שזה מורט עצבים, אבל בדרך הכי רגועה ושקטה שיש. אם הגיוני להגיד דבר כזה בכלל.

הזמנים נעים בין ההווה, שבו רות מטפלת בדן לבין העבר, ממנו אנו למדים על חיי המשפחה של רות ובעלה דיוויד (שהתגרשו בינתיים) ועל התאומים. על הלידה שלהם, ההתבגרות שלהם והשוני ביניהם. לאט לאט אנחנו לומדים עוד פרטים על האופי של רות ועל העבר שלה.
בהווה אנחנו עדים לטיפולים שרות מעבירה לדן ולעוד מטופלים ומי שפסיכולוגיה מעניינת אותו (כמוני) ימצא הרבה מושגים מהתחום, דרכי פעולה ואפיון של מטופלים. מי שהיה בעצמו בטיפול פסיכולוגי כלשהו בשלב כזה או אחר של החיים, יזדהה עם הסיטואציות המתוארות. גם לי זה קרה. מצד אחד מצאתי את עצמי מזדהה עם רות, שהיא מספרת את הסיפור ובנוסף, מזדהה עם המטופלים והתחושות שלהם, השאלות שהם שואלים את עצמם ואותה כמטפלת, הגבולות שצריך לשמור עליהם, למרות שנורא מעניין אותך לדעת פרטים על המטפל שלך למשל.

אני לא יכולה לספר לכם יותר כי כל דבר יכול להיות ספוילר. אני כן יכולה להבטיח לכם שאין סיכוי שתישארו אדישים לספר הזה. אותי הוא פירק לגמרי וזה לא היה קורה אם הוא לא היה כל כך טוב. אני "נופלת" בכל קבוצה שהספר מדבר עליה – מתעניינת בפסיכולוגיה, אמא לשני ילדים, אחת משני אחים, הייתי בטיפול בעצמי אחרי תאונה שעברתי – בקיצור, לא פלא שהספר הזה העביר אותי רכבת הרים רגשית מטורללת לגמרי.

מיותר להגיד שאני ממליצה בחום למי שלא מפחד מהטריגרים שציינתי ואוהב מותחנים פסיכולוגים משובחים.

אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש בלי לחשוב פעמיים)

פינת העטיפה:

כמו שהספר משחק לך בראש, כך גם הכריכה. לפני שקראתי את הספר הייתה לי בעיה עם השם שלו – אם טובה דיה. מושג שמקושר אוטומטית לדונלד ויניקוט, פסיכולוג ורופא ילדים אשר תבע את המושג – "ויניקוט מבחין בין אם טובה דיה לאם שאינה טובה דיה. "האם הטובה דיה" מתאימה עצמה באופן פעיל לצורכי תינוקה. בתחילת חיי התינוק ההתאמה מושלמת והיא מתמעטת בהדרגה. כאשר האם נותנת מענה מוצלח לצורכי התינוק ולהתנהגותו, היא מאפשרת לתינוק לפתח תחושת מסוגלות בריאה, עליה הוא יכול לוותר בהדרגה ולפתח בעצמו בוחן מציאות" (מתוך ויקיפדיה). נוצר לי דיסוננס כי בשניה הראשונה הייתי בטוחה שמדובר בספר הדרכה וכך גם הרבה אנשים שראו שזה מה שאני קוראת, בלי לדעת על מה הספר. וספרי הדרכה היו לי מספיק. מצד שני, אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הזה, אני לא יכולה לחשוב על שם יותר מתאים ממנו. ואם שם הספר מתכתב עם ספרי הדרכה, אז הכריכה עצמה מפריכה את זה. אני לא מכירה הרבה ספרי הדרכה חביבים לאימהות עם כריכה שחורה וכותרת אדומה ומבריקה, כמו סימן אזהרה.
האיור על הכריכה מקסים. כולו בקו דק אחד, מינימליסטי ועדיין אומר הרבה – שתי צדודיות, כל אחת פונה לכיוון אחר, אחת יותר מפורטת והשנייה יותר "מפורקת" ויחד עם זאת – הן כמעט אחת.

ציטוטים:

"{…}לכן לא נעים לי כשאנשים כל כך מתרשמים מהעבודה. "לתרום לחברה," הם אומרים. מעשה אלטרואיסטי. ראוי להערכה. אין להם מושג. הם לא קולטים את המשיכה. את הסיפוק שיכול להרגיע כמו סם. את פרץ האדרנלין שבעבודה עם טראומה. רבים מאיתנו שואבים נחמה מהבלתי צפוי. יש לו טעם מוכר. לפעמים אני מסתכלת על חברי הצוות שלי, על הבלגן בחייהם האישיים ועל המוטיבציה שלהם לעבודה, וחושבת שאולי אנחנו בסך הכול גרסאות תפקודיות יותר ומשכילות יותר של המטופלים שלנו. אנשים שלמדו דרכים מתוחכמות לנהל את הבלגן. יום העבודה שלי מחולק לפיסות בנות חמישים דקות במידת מטופל. פרוסות נוחות לבליעה של יגון וכאב וטראומה שעוזרות לי להקהות את כאבַי".

"אני חולפת על פני משפחות, קבוצות חברים. דברים שפעם היו חלק מעולמי. עכשיו אני שומרת מרחק מאנשים. ההיעדרות שבחיי משפיעה על מערכות יחסים. שיחות על משפחותיהם המתרחבות של אחרים, אוניברסיטאות, משרות, מערכות יחסים – נראות כולן מלאכותיות בגלל טום. בעבר ניסיתי לגלות עיניין, אבל הרגשתי שהפרצוף שלי נעשה מתוח. השרירים שלי התכווצו כשהעמדתי פני מתעניינת. כשניסיתי להסוות את הכעס שלי. את הקנאה וצרות העין. לפעמים כל כך התאמצתי שהלחיים נתפסו לי וכאבו. נהיה קל יותר לא לראות אף אחד".

הפוסט אם טובה דיה / בב תומס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

בן זוגה, גם הוא בתחום, רק שהוא כבר סיים את הדוקטורט ואפילו התקבל לעבודה באוניברסיטה בעיר אחרת ובעצם הוא מעין מראה לכל מה שהיא לא. היא בת למהגרים סיניים עם חינוך מחמיר וקפדני. מבחינתם – אם היא לא תסיים את הדוקטורט היא כישלון. ובכלל, כל מה שלא קשור לכימיה, פיזיקה או מתמטיקה – לא שווה כלום וזה כל מה שצריך לדעת בחיים. כשגדלה ושאלה את אביה שאלות, הוא היה שולח אותה לחפש בעצמה את התשובות. אמא שלה לא ממש למדה את השפה וכך יוצא שלא יכולה לעבוד במקצוע ונותרת ממורמרת על הכל.

אריק, בן הזוג, מציע לה להתחתן איתו. היא לא מסכימה, אבל גם לא ממש מסרבת. הוא מקבל עבודה בעיר אחרת והיא מחליטה שלא להצטרף אליו ובעצם נשארת לבד. עם הכלב. היא כבר לא יודעת אם היא בכלל רוצה לסיים את התואר, היא לוקחת חופשה ומתחילה לתת שיעורים פרטיים.

יש לה חברה טובה בעיר אחרת, נולדת לה ילדה והיא חווה משבר בזוגיות. גם מעצם ההורות וגם ביחסים עצמם. המפגשים ביניהן מולידים לא מעט רגעים משעשעים.
נראה שגם הגיבורה שלנו וגם כל מי שסובב אותה בסוג של משבר. למעט אריק, שאצלו נראה שהכל בא בקלות (וגם אהוב על ידי הוריו, שמפרגנים לו בלי סוף, בניגוד לגיבורה), ואולי לכן הוא היחיד בעל שם בספר.

בגלל הצורה שהספר כתוב בה, בגוף ראשון, קטעים קצרים ואסוציאטיביים, הרגשתי בהתחלה כאילו יושבת לדבר איתי חברה שפשוט לא סותמת את הפה. הייתי צריכה לקחת הפסקות יזומות בשטף הקריאה כדי לנוח. לא יודעת להסביר את זה. מצד שני – חזרתי לקרוא וסיימתי די מהר.

אני אמביוולנטית לגבי הספר הזה. אין בו כלום ויש בו הרבה. אין בו ממש עלילה, אבל יש בו לא מעט תובנות על החיים. לדמויות אין שמות, אבל אני יודעת עליהם הכל. הוא הולך קדימה ואחורה בזמן, אבל בפועל כמעט הכל כתוב בזמן הווה, אפילו שזה מתאר משהו מהעבר.

הספר זכה בכל מיני פרסים. אני לא יודעת להגיד לכם למה. אבל כנראה שיש בו משהו. אולי סגנון הכתיבה, אולי הדיסוננס בין הדמויות חסרות השם לדמות היחידה עם השם – אריק, והצורה שבכל זאת, איכשהו, מצליחים להזדהות עם הגיבורה.

יש קצת עצב בספר הזה, במיוחד כשהיא מספרת החינוך הקפדני שקיבלה. לא אפשרו לה להיות ילדה ולשחק במשחקים "רגילים". מבחינת אבא שלה משחקים זה לתת לה חמישה מספרים ושהיא תעשה עליהם כל מיני פעולות חשבוניות, עד שתגיע לתוצאה מסוימת. יש רגעים שנראה שהיא ממש בדיכאון. מצד שני, הספר מספק לא מעט שנינויות משעשעות ותובנות מעניינות על החיים ועל דור שני למהגרים.

בקיצור, אני ממליצה אבל עם סייגים – זה לא ספר לכל אחד. אני מניחה שיש אנשים שלא תהיה להם סבלנות ל"פטפטת" הזו ולזרם התודעה כאן. הייתי מציעה למי שיכול, שיקרא עמוד או שניים ויבין על מה אני מדברת.

דבר נוסף – אני אוהבת כימיה. זה המקצוע שתגברתי בתיכון והייתי פשוט גרועה בו. חשבתי שיהיה מגניב ליצור תגובות ולפוצץ דברים במעבדה. אז כן, הכל מאוד עניין אותי, אבל פשוט לא הייתי טובה בו. הכימיה מאוד נוכחת בספר וגם הגיבורה מסבירה עליה בצורה שכל הדיוט יבין.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה לאללה ומוכיחה שספר שקוראים לו "כימיה" לא בהכרח חייב להיות רציני וכבד. במרכז רואים לב המורכב בתוכו מכלים שונים של מעבדה, כשהקו החיצוני של הלב מחבר בינהם. הרקע הוא מחברת חשבון תכולה, שעליה מופיעים איורים של מולקולות ונוסחאות. מאוד עדין ויפה. אפשר לדעתי לוותר על הסופרלטיבים שמופיעים. משום מה זה תמיד מפריע לי והייתי מעדיפה שיופיעו מאחורה (לנעט הסימון של הזכייה בפרס, שאותו אני דווקא מבינה).

ציטוטים:

כמו שאמר דוקטור הו: אולי קו ישר הוא המרחק הכי קצר בין שתי נקודות, אבל הוא בשום פנים ואופן לא הכי מעניין".

"את יודעת, היה יכול להיות יותר גרוע, אני אומרת לחברה הכי טובה, והיא אומרת, באמת, איך?
האופטימיסט רואה את חצי הכוס המלאה. הפסימיסט רואה את חצי הכוס הריקה. הכימאית רואה כוס מלאה לגמרי, חצייה בנוזל וחצייה בגז, ושניהם קרוב לודאי רעילים".

התינוקת באותו ראש כמונו וקיבלה את הכינוי "משמידת הדברים הקטנים". היא מוציאה הכל מהארנקים שלנו ומשליכה על הרצפה.
החברה הכי טובה אומרת למשמידה, את יכולה בבקשה ללכת לחצי דקה ולחזור בתור ילדה חמודה יותר?"

"עצה מהאינטרנט: האם בסוף היום זאבים טרפו את אחד מילדייך? לא? אז את אמא טובה".

הפוסט כימיה / וייקי ואנג הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כשאני מסיימת ספר ותוהה מה יהיה הספר הבא שאקרא, אני תמיד אומרת לעצמי ש"עכשיו בא לי משהו קליל". קליל מבחינתי זה אומר מצחיק, משעשע, אולי רומנטי לפרקים, אולי איזה סוף טוב לרפואה…משהו כזה. ובסוף איכשהו יוצא, במודע או לא, שאני שוב מוצאת את עצמי קוראת ספר עם תוכן לא פשוט. אולי אני בכלל טיפוס דכאוני ואולי אלו פשוט החיים. מה שבטוח – כשיש ספר כזה והוא כתוב טוב, זה מרגש.

זה הספר השני של קלודל שאני קוראת. הראשון היה "הדוח של ברודק", ספר מעולה וקשה שהשאיר אותי מהורהרת ימים רבים אחרי שסיימתי אותו. והנה גם הפעם, הוא הצליח לגעת בי.

אז על מה הספר? בסופו של דבר זה ספר פילוסופי עם נגיעות מורבידיות. חברו הטוב של גיבור הספר שלנו, אז'ן, נפטר מסרטן בגיל יחסית צעיר. מאותו יום מעסיקות את הגיבור שלנו מחשבות רבות על המוות, על החיים ועל מה שבינהם. הכל כתוב בגוף ראשון ונקרא כמו מעין מונולוג ארוך ואישי.
תוך כדי התקדמות הספר אנו למדים שהגיבור הוא קולנוען מצליח, שנע בין העבר והווה ללא הפסקה. הוא גרוש ונמצא בקשר מצוין עם אישתו לשעבר. הוא מכיר בחורה הצעירה ממנו בהרבה, ועדיין מרחפת עננת מוות מעל הכל. הוא כאילו לא מצליח לגמרי להשתחרר מהעיניין הזה.
יחד עם זאת, זה לא ספר עצוב. לא מבחינתי בכל אופן. זה הרגיש לי כאילו הגיבור מנסה פשוט לקבל את עיניין המוות. לחיות בשלום עם הידיעה שזה או טו טו מגיע ושזו דרכו של עולם.
הספר זז קצת קדימה ואחורה בזמנים, חלק מהפרקים הם לפני שאז'ן נפטר וחלק אחרי. הקפיצות הן לא גדולות ואין שום בעיה לעקוב.

זה ספר קטן בגודלו – 216 עמודים קטנים בעלי שוליים לבנים רחבים ופונט גדול. כשפתחתי אותו לראשונה, הייתי בטוחה שאני מסיימת אותו בשעתיים שלוש. גם אם תנסו ממש חזק לא נראה לי שתצליחו לסיים אותו בקריאה מרתונית שכזו. זה ספר שצריך לקרוא לאט. הוא כבד. הוא מרגש וכתוב בצורה מופלאה ואתם תמצאו את עצמכם לא פעם חוזרים וקוראים את אותה הפיסקה שוב, או פשוט מהרהרים במה שקראתם. אני מצאתי את עצמי יום אחד פשוט מקריאה פיסקה שלמה לבן זוגי כי הרעיון שהועבר בה היה מעניין בעיני.

הכתיבה של קלודל לדעתי מדהימה. הוא מצליח ללהטט במילים ולהעביר רגש בצורה אותנטית, בלי להתפלפל יותר מידי או לפוצץ במילים.

זה ספר מרגש. אני ממליצה בחום, גם לבעלי לב חלש. פחות לאלו שלא אוהבים פילוסופיות על החיים.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מהממת בעיני. נתחיל במה שרואים – כל מיני עלים בצבעים חמים שכאילו ממסגרים את שם הסופר והספר. יש לזה כמובן קשר ישיר מילולי לאותו עץ של בני הטורג'ה. אולי הייתה פה מחשבה שבם "יסגרו" על השמות כמו שהם "סוגרים" על הגופות הקטנות שקוברים בתוך העץ וזו דווקא מחשבה יפה ומתאימה בעיני (אפילו אם היא מאוד מילולית וברורה). שאר הרקע הוא בגוונים קרים יותר – כחולים, ירוקים וסיאן. אני אוהבת את הניגודיות הזו בין הגוונים החמים והקרים – זה נראה כמו מלחמה בין החיים לבין במוות. ובזה בעצם הספר עוסק. העטיפה מאוד מאוד יפה לעין ומושכת. גב הספר הוא בצבע קרם, אני מניחה שזה על מנת שיהיה קל יותר לקרוא את הטקסט, והוא מייצג בעיני את האמצע בין החם לקר, בין החיים למוות. הגוון שנבחר לשדרת הספר (אותו חלק שרואים כאשר מעמידים את הספר על נדף עם עוד ספרים) הוא קר, מעין ירוק או טורקיז, עם איור מקסים ומינימליסטי של עלה בודד. שם הסופר במקרה הזה גדול יותר משם הספר, וזה בעיקר קורה במקרים שהסופר הוא כבר סופר-מפורסם ומספיק לראות את השם כדי שהספר יימכר.

ציטוטים:

"סמוך לאחד הכפרים בארץ טורג'ה, השוכן בקרחת יער, הראו לי אץ מיוחד במינו. העץ המרשים ועתיר ההוד ניצב ביער, כמה מאות מטרים מתחת לבתי הכפר. העץ הוא קבר השמור לפעוטות שמתים בחודשים הראשונים לחייהם: בגזע העץ מגלפים חור. מניחים בו את המת הקטן עטוף בתכריכים. סוגרים את הקבר העֵצי באריגה של ענפים ובדים. אט-אט, לאורך השנים, שיפת העץ נסגרת ושומרת את גופת הפעוט בתוך העץ, תחת קליפתו המגלידה. כך, צעד אחר צעד, מתחיל המסע שמוביל אותו אל השמים, בקצב הסבלני של צמיחת העץ".

"טיפוס הרים זה לא רק ספורט, זה הרצון לאמוד את פערי הפרופורציות בחלל ובזמן כאחד. אדם שמטפס ניצב מול כוחות טבע שבהשוואה אליהם גודלו וזמן שהותו בעולם הם כמות זניחה, כה חסרת ערך עד שהיא מושמטת מחישוביהם של המתמטיקאים הדקדקנים ביותר. שם למעלה אנחנו לא-כלום. והמאמצים שאנו משקיעים כדי ליצר לרגע את האשליה שאנחנו אדוני המקום, מהסיבה שהצלחנו לפלס דרך ולהעפיל לפסגה, מותירים באדישותם את מרחבי הקרח והאבן בעצומים שבינות להם גופינו סובלים, אצבעותינו מתאבנות, שפתינו נסדקות ועינינו צורבות".

"מובן שלא אמרתי לה שום דבר. גם לא אמרתי לה שכשאני מלטף אותה אני חושב על פלורנס, על כל הליטופים שליטפתי את הגוף הזה שבחלוף הזמן הפך חלָק יותר, גוף שהתעייף אבל במעין עייפות מחויכת שרק הגבירה את אהבתי ככל שנקפו השנים. גופן של בחורות צעירות מזכיר אבנים מושלמות, מלוטשות, ללא רבב, נעדרות פגמים באופן שערורייתי. גופן של נשים מדיף את שכבות הריח של הימים הרבים מספור שבהם נמהלים בחושניות רגעי העונג ורגעי הציפייה. הוא הופך לקטיפה שהתרככה עם השנים".

"מה שפירשתי כקטטה מסלימה לא היה אלא עסקה בין סינים. המקרה לימד אותי שאי אפשר לקרוא את שפת הגוף, את המחוות והקולות במדויק ובלי סילופים, אלא רק בבועה המתוחכמת המהווה את התרבות שבתוכה גדלנו או שבתוכה חיינו די זמן כדי לפענח את הקודים. אולי קונדרה ובת לווייתו היו שקועים בשיחה על אהבה, החליפו מחשבות ומילים מתוקות, משפטים רכים להפליא, אבל אני הבחנתי רק בפני השטח המשובשים, המהוקצעים בגמלוניות, וחשבתי אותם שלא בצדק לקרים ומחוספסים?"

"הגוף נובל כמו פרחים באגרטל, שיום אחד מרכינים את עלי הגביע שלהם ואז צונחים אל קריסה של צבעים וריחות שאין ממנה דרך חזרה. אפילו המיים הצלולים שמהם שאבו את יופיים וניחוחם נצבעים בקדרות מטרידה, כאילו מותם התממש במשקע עכור ומצחין".

"עם לכתו של אז'ן הבנתי עד כמה החברות בינינו היתה חברות של מילים, ועד כמה המילים שהחלפנו בָּנו עבורי לאורך שנים את שלד הבית שכולנו מנסים לבנות בסבלנות ובעמל, אותו בית שנקרא חיים. מותו של אז'ן קטע את תהליך הבנייה. בעוד חדרים מסוימים הושלמו לשביעות רצוני, רבים אחרים דרשו התערבויות ניכרות פחות או יותר, ואחרים נוספים נותרו רק בשלב השרטוט על שולחנו של האדריכל".

"באמצעות מעין היזון חוזר, הבדיון מעבד את העולם. העולם הקולנועי, על צפניו, חוקיו, דפוסיו, משפיע על מי שמפיק תמונות מהמציאות. מספיק לראות כיצד חברים בארגוני פשע מזרח-תיכוניים, פסבדו-דתיים, מצלמים ומעבדים את עריפות הראשים של שבוייהם כדי להבין שדווקא שפתו של המערב ההוליוודי – שאותו הם מציגים כמאגר הערכים שהם בזים להם ונאבקים בהם – הם מאמצים. יכולתם, יכולת ההפחדה שלהם מתממשת רק באמצעות התמונה – כי לטבח שה מנציחים תהיה השפעה מוגבלת בלבד על דעת הקהל אם שום אתר אינטרנט, שום ערוץ, לא יפיצו את מעשה ההונאה. אחריותם של אתרים כמו יוטיוב, דיילימושן ורבים אחרים היא אדירה, כי בכך שהם מקדמים בברכה תמונות וסרטונים כאלה הם תורמים להרחבה מידית וחסרת פרופורציות של השפעתם, וכך גם מבססים את כוחם של אלה שיצרו אותם מלכתחילה".

"החיים שלנו הם בשום פנים ואופן לא קו ישר. הם דומים יותר לעותק יחיד במינו של ספר, שאצל אחדים מאיתנו מכיל דפים ספורים בלבד, נקיים וחלקים, מלאים בכתב יד נבון ומוקפד, ואילו אצל אחרים יש כמות גדולה הרבה יותר של דפים, חלקם קרועים, אחרים פחות או יותר מחוקים, גדושים חזרות וחרטות. כל דף תואם לרגע מסוים בקיומנו, ובפרט למי שחיינו באותה תקופה, מישהו שאיננו קיים עוד ושאנו מתבוננים בו, אם בכלל מתעורר בנו הרצון או הצורך לדפדף בו, כאילו מדובר באדם שהוא בד בבד זר ובאופן פרדוקסלי גם קרוב באופן תמוה".

הפוסט העץ של בני טורג'ה / פיליפ קלודל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.