אז באיחור של השד-יודע-כמה שנים ניגשתי ל"פרויקט" עלובי החיים. לא ברור למה לא קראתי אותו עד עכשיו (אפילו לא ראיתי מחזמר, הצגה או סרט). אולי זה היה עובי הספר (בכל זאת, 667 עמודים, וזו עוד הגירסה המקוצרת!) ואולי הפחד מלקרוא קלאסיקה, שתמיד מתעורר בי כשאני ניגשת לספרים בעלי חשיבות היסטורית והשפעה כזו או אחרת. תהא הסיבה אשר תהא – כשסיימתי את הדף האחרון מקץ שלושה שבועות הצטערתי על איחור האופנתי שדפקתי. איזה ספר!

מה בכלל אני עוד יכולה לכתוב שלא נכתב על הספר המעלף הזה??

לטובת שאר המאחרים, המהססים וסתם אלה שמתרחקים ממנו בגלל שהיו צריכים לעשות עליו איזו עבודה בבית הספר (ובסוף העתיקו את העבודה בלי לקרוא, כמו שאני לפעמים עשיתי…), אני אספר קצת על העלילה-

התקופה היא המחצית הראשונה של המאה ה-19 בצרפת. הסיפור עוקב אחרי ז'ן ולז'אן, נער עני מעיר קטנה, שהורשע בגניבת לחם פשוטה על מנת להאכיל אחייניו. הוא נשלח לכלא והעונש הקשה ביחס לפשע מעורר בו כעס רב. הוא מנסה לברוח כמה פעמים וכל ניסיון שכזה מאריך את זמן המאסר יותר ויותר עד שהוא מוצא את עצמו מחוץ לכלא רק כעבור 19 שנים ועם תעודת מסע צהובה המעידה על היותו אסיר לשעבר. אף אחד לא מוכן למכור לו אוכל ובטח שלא לארח אותו ללינה, אפילו בתשלום, למעט איש דת, הגמון, שפתח את דלתו בפניו. ז'ן ולז'אן, עדיין מלא כעס, ולמרות הכנסת האורחים גונב מאותו איש כמה כלי כסף. הוא נתפס אבל כנגד כל הציפיות ההגמון לא משתף פעולה עם המשטרה ועוזר לשחררו בטענה שנתן לו את כלי הכסף מתנה. על הדרך, הוא מזכיר לו שינצל את הכסף למטרה טובה ולחזרה לדרך הישר. ז'ן ולז'אן מחליט לנסות לתקן את דרכיו, משנה את שמו ובזהות בדויה מקים מפעל מצליח ואפילו הופך להיות ראש העיר בזכות תרומתו לפיתוח האיזור כולו. מכאן והלאה יש עוד רצף של אירועים ודמויות, שכן עברו ממשיך לרדוף אותו בדמות איש משטרה בשם ז'אבר, שפשוט לא מוכן להניח לו עד שישים עליו את ידיו ויזרוק אותו למקום שממנו בא. זה אולי נשמע כאילו סיפרתי לכם הרבה, אבל מדובר רק בעשרות העמודים הראשונים של הספר… הרבה דברים קורים והרבה דמויות באות והולכות ומתפתחות וגדלות ומתבגרות. כל פעם שאלתי את עצמי – מה עוד יכול כבר לקרות כאן? אז התשובה היא – הרבה.

הספר מחולק לכמה חלקים, כשכל אחד מהם מתרכז בדמות או באירוע אשר קשורים באופן ישיר לז'ן ולז'אן. הסיפור עצמו נמשך בעצם עשרות שנים ואנחנו זוכים ל"גדול" עם הדמויות ועם הגיבור עצמו.

יש המון ביקורת בספר על החברה ועל מערכת החוק בעיקר. מצד אחד – הגאולה הגיעה דווקא מכיוון הדת, בדמות ההגמון שפתח בפני ז'ן ולז'אן את דלתו, הציל אותו מהרשעה נוספת ואף נתן לו כלי כסף על מנת שיוכל לחזור למוטב. ומצד שני – מערכת החוק שלא מוכנה להרפות מפושעים, אפילו אם יישרו את דרכם. אפשר לומר שז'ן ולז'אן נכנס לכלא לא ממש כעבריין, בכל זאת – כיכר לחם אחת, אבל יצא מהכלא פושע. וגם אחרי שהצליח לעשות חיל, עדיין זרועו הארוכה של החוק, בדמותו של המפקח ז'אבר, פשוט לא מרפה ממנו. לא משנה כמה טוב ז'ן ולז'אן ימצא בתוכו, עדיין החוק ידכא את הכל. וכמובן החברה – העשירים מושחתים והעניים גרועים לא פחות וגם הם נוטים לשכוח מעשים טובים ולראות רק את הרע.

הספר הזה העביר אותי טלטלת רגשות. אני חושבת שבשלושת השבועות בו קראתי אותו הרגשתי כמעט כל רגש אפשרי – עצב, שמחה, תסכול, כעס, חמלה, רחמים, אושר, אפילו בכיתי פעם אחת! ולכל אלו נוספה תחושת דריכות ומתח לגבי המשך העלילה. הרבה זמן לא נשאבתי ככה לתוך ספר.
אם שעות שינה לא היו מצרך כל כך יקר בימי קריאת הספר אני מניחה שהייתי נשארת ערה כל הלילה עד שהייתי מסיימת אותו. מצד שני – ככה התענוג הזה נמשך שלושה שבועות…

זה ספר קשה. התכנים בו לא פשוטים והעוני קורע לב. וזה לא כל כך רחוק מאיתנו. הספר אמנם נכתב לפני 150 שנים אבל אפשר להמשיל אותו לימינו אנו בקלות (מישהו אמר צדק חברתי?). לעולם אין לדעת מה עוני שכזה יגרום לבן אדם לעשות. לא הייתי רוצה להתחלף עם מישהו שמבין שאין לו אוכל לשים על השולחן עבור הילדים שלו, אבל אני בהחלט יכולה להזדהות עם התסכול ועם הרצון "לעשות מעשה".

ההוצאה המחודשת הזו, שיצאה בשנת 2011, מלווה בהקדמה מאת המתרגם אביטל ענבר בה הוא כותב שהושמטו קטעים מסוימים מין התרגום המקורי וזאת על מנת שהספר יהיה קריא ומובן גם לבני הדור הצעיר. אני מודה שהגעתי לספר בחשש מהשפה שאני הולכת לפגוש והופתעתי לטובה מהקלות שבה זרם לי הספר. אז ככה שלי אישית, הגירסה הזו הייתה מושלמת. אני יודעת שירדו קטעים שלמים על מלחמת האזרחים ועל מערכות הביוב של צרפת למשל, ואני מודה שאין לי מושג איך הייתי מצליחה להתמודד עם הפסקות של עשרות עמודים מהעלילה לטובת נושאים אלו.

אז למי שעוד לא הבין – אני ממליצה בחום גדול. הספר הזה קרע לי את הלב, גם מבחינת הרוע שיש בו אבל גם מבחינת הטוב שיש בו. זה ספר ללא גיל ולכן יתאים לכולם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

פה אני מודה שקצת התאכזבתי. אם זו הייתה המהדורה הראשונה של הספר בעברית אז אולי זה היה עובר מבחינתי, אבל בגלל שמדובר באמת ביצירת מופת, וגם אם עדיין יהיו כאלה שיצקצקו בלשונם – בכל זאת זה ספר שהשאיר חותם והוא כבר חלק מההיסטוריה. הייתי מצפה אולי לכריכה קשה (שגם הייתה עושה את הספר כבד יותר, נכון, אבל מכבדת יותר את המעמד) ולמשהו עם קצת יותר מעוף. יכול להיות שאולי הייתי מוותרת על האימג', כמו שעשו בסדרת ספרי שרלוק הולמס, ובטוח שהייתי מגדילה בהרבה יותר את שמו של ויקטור הוגו, הוא עבד קשה מאוד בשביל זה.

ציטוטים:

"יש אנשים בעלי נשמה ההולכת לאחור, כסרטן, הנסוגה עוד ועוד לתוך החשכה, המתכסה ללא הרף בשחור".

"כפי שאי אפשר למנוע מהים לשוב אל החוף, כך אי אפשר למנוע מהמחשבה לשוב אל רעיון כלשהו. המַלח קורא לזה גאות; האשם קורא לזה נקיפות מצפון".

"אין ספק שהאדם מדבר אל עצמו, ואין יצור חושב שלא התנסה בכך. ורק במשמעות זאת יש להבין את המילים שאנחנו משתמשים בהן לרוב בפרק זה – הוא אמר, הוא צעק. האדם מדבר וצועק בתוך עצמו בלי להפר את הדממה כלפי חוץ. בתוכו מתחולל שאון רב. הכל מדבר חוץ מפיו. והמציאות הנפשית, אף שאיננה מוחשית, איננה ממשית פחות מכל מציאות אחרת".

"יהלומים מגלים רק במעמקי האדמה; את האמת מוצאים רק במצולות הנפש. נדמָה לו שלאחר הירידה למעמקים, השוטטות במצולות, הגיע סוף סוף לכלל אמת, גילה את אחד היהלומים הללו; אך המראה סנוור את עיניו".

"הרבה לבבות אמיצים, עיקשים ועלומים נלחמים בחירוף נפש, באפלולית, נגד הפלישה הגורלית של הצרכים והבושות. ניצחונות אציליים ומסתוריים ששום עין אינה רואה, ששום תהילה אינה נקשרת להם, ששום תרועת חצוצרה אינה מכריזה עליהם. החיים, המצוקה, הבידוד, העוני, הם שדות קרב עם גיבורים משלהם; גיבורים אלמוניים, אבל לפעמים דגולים יותר ממצביאים מהוללים".

"בכל התלאות התעודד ואף הומרץ על ידי כוח פנימיץ הנפש מסייעת לגוף, ובמקרים מסוימים אף נושאת אותו אל על. היא הציפור היחידה הנושאת את הקן שלה".

"העוני הוא שמצמיח צמחי אנוש מעציבים שכאלה, יצורים בלי ילדוּת ובלי נעורים. בגיל חמש-עשרה הן נראות כבנות שתים-עשרה. בגיל שש-עשרה הן נראות כבנות עשרים. היום ילדות, מחר כבר נשים. דומה שהן עוברות את החיים בצעדי ענק כדי לסיים אותם מהר יותר".

"האהבה באה כמעט תמיד במקום המחשבה; האהבה היא שִכחה לוהטת של כל השאר. לשווא תדרשו מתשוקה להיות הגיונית".

הפוסט עלובי החיים / ויקטור הוגו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מה אפשר להגיד על הספר הזה שלא נאמר כבר? אני חושבת שכל השבחים האפשריים הורעפו עליו. ובצדק. מי ששכנע אותי לקרוא אותו עכשיו (תודה מורי!) אמר שאחרי שאני אסיים לקרוא אני לא אבין איך זה שלא קראתי אותו עד עכשיו והוא צדק.

מוחמד המוסלמי, שמעדיף שתקראו לו מומו, הוא אחד מילדי הזונות הרבים בפריז. הוא גר עם עוד כמה ילדים שלהם גורל דומה אצל גברת רוזה, יהודייה ניצולת שואה וזונה לשעבר, בבניין בן שש קומות ברובע בלוויל. כל האיזור מאוכלס בזרים שנמצאים בתחתית הסולם הן מבחינה חברתית והן מבחינה כלכלית – יהודים, ערבים ושחורים. גברת רוזה נותנת מעין שירותי פנסיון לכל אותן זונות שלא יכולות לגדל את ילדיהן בגלל מה שנקרא "זכות האב" – אין להן בעצם שום זכות חוקית להחזיק בילד (בגלל המקצוע שלהן) אז הן מפקידות אותו למשמרת אצל אנשים כמו גברת רוזה.

הרומן מתאר את התבגרותו של מומו מהרגע שהושאר אצל רוזה, בגיל שלוש ועד לגיל ארבע עשרה, שבו מסתיים הסיפור. בין מומו לרוזה נרקמת מערכת יחסים טובה וקרובה, כך שאפילו כשהכסף עליו מפסיק להגיע, רוזה עדיין ממשיכה לטפל בו והוא בה.

הרובע מלא בסמים, זונות, סרסורים ועוד טיפוסים לא נעימים ובתוך כל זה גדל מומו. מדהים שבתוך הסיטואציה הזו הוא עדיין מצליח להישאר תמים ו"לא מושחת", אפילו כשהוא מדבר על רצונו להפוך לסרסור על מנת לפרנס את עצמו ואת גברת רוזה. מומו משחק כמה תפקידים בשביל רוזה – הוא הבן שלא היה לה, המאהב (הוא מביא לה פרחים ומתנות) וגם סועד אותה כאשר היא חולה.

הרומן מלא בקשת רחבה של דמויות ססגוניות – אדון חמיל, סוחר שטיחים ערבי, שמומו מעריץ אותו ורוצה להיות כמותו. חמיל מחזיק באופן קבוע את הספר "עלובי החיים" מתחת לידו וברורה ההשוואה, מפני שגם חמיל וגם מומו הם בעצמם סוג של "עלובי החיים". גברת לולה, הטרנסג'נדרית מלמטה, דר. כץ הרופא שמטפל ברוזה ועוד רבים.

מומו הוא פשוט ילד טוב. שאלתי את עצמי לא פעם במהלך הקריאה "איפה יש ילדים כאלה היום??", הוא רגיש, חכם ודואג לרוזה כאילו היא אימו ועושה כל מה שהוא יכול בשבילה. הוא מצליח לשמור על תמימות בתוך כל החטאים האלה שהוא חי בתוכם. הספר כתוב מנקודת מבטו, הוא המספר, והשפה עצמה נעה בין שפת רחוב לשפה קצת יותר גבוהה. וזה, אפשר להגיד, הקונפליקט של מומו. מצד אחד הוא ילד ומצד שני הוא מבוגר לכל דבר, שצריך לדאוג לעצמו ולרוזה.

זה מדהים, כי הספר הוא קצר, אבל מצליח להעביר קשת כל כך רחבה של רגשות. אני לא האמנתי שאני אצליח להזדהות כל כך עם דמויות בספר קצר כזה…

מומלץ מומלץ מומלץ! ועדיף מאוחר מאשר אף פעם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – איך התרגשתי!)

פינת העטיפה:

טוב, אני ממש לא אוהבת את העטיפה הזו ואני לא בטוחה למה. אני בדרך כלל לא אוהבת ששמים צילום מקרוב כל כך של דמות כי זה באיזשהו מקום מפריע לי לדמיין את הגיבור כמו שאני הייתי רוצה. זה חוסם קצת את הדימיון שהוא ערך מוסף אדיר כשקוראים ספר. בהתחלה זה היה נראה כמו צילום מתוך הסרט, אבל לאחר סריקה מדוקדקת של העטיפה הבנתי שזו תמונה מ"אימג'-בנק". מה הכניסו בחיפוש? את הערך 'ילד ערבי'? לא יודעת, נראה לי קצת קלישאתי. העטיפה הקודמת יותר מדברת אלי – שם יש איור של פריז בשקיעה. נקווה שלהוצאה הבאה תהיה עטיפה שונה..

ציטוטים:

"היא הייתה כל כך עצובה, שלא היה אפשר לראות שהיא מכוערת".

"אני חושב, שהלא ישרים ישנים הכי טוב, ודווקא הישרים לא יכולים לעצום עין, כי הם לוקחים הכל ללב ודואגים. בגלל זה הם ישרים".

"גברת רוזה אמרה לי שכשחולמים, גדלים יותר מהר, והאגרופים של אדון בורו חלמו ודאי כל החיים שלהם עד שנהיו כל כך גדולים".

"אין צורך בסיבות בשביל לפחוד, מומו" – אלו מילים שאף פעם לא שכחתי, כי מעולם לא שמעתי דבר נכון כל כך".

"לא הייתה לה גיזרה, והישבן עלה אצלה ישר עד הכתפיים, בלי תחנות ביניים. כשהלכה, נראתה ממש כמו איזה רהיט שעובר דירה".

"…כשאין לך איש שאוהב אותך, זה הופך לשומן".

"הייתי כל כך מאושר שרציתי למות, כי את האושר צריך לפוס כשאפשר להשיג אותו".

"התיישבתי לי בשער של הביניין לחכות שהזמן יבור, אבל הוא עוד יותר זקן מכל שאר הדברים והולך לאט".

"לפעמים קרובות אמרה לי בצחוק, שהחיים לא כל כך מרוצים להיות איתה, ועכשיו רואים את זה. כל מה שהיה לה כאב. כבר חודש לא הייתה בכלל מסוגלת לצאת לקניות, בגלל הקומות, והיא אמרה לי שלולא הייתי איתה כדי לעשות לה דאגות הייתה כבר מאבדת כל עיניין בחיים".

" טוב, אז אני יודע שכל החיים לפני, אבל זאת לא סיבה לקבל כבר עכשיו מרה שחורה".

"…כי זה לא נכון שמה שעושה הטבע הוא לטובה. הטבע עושה כל מיני דברים לכל מיני אנשים, ואפילו לא יודע מה הוא עושה. לפעמים פרחים וציפורים, ולפעמים יהודייה זקנה בקומה השישית, שכבר לא יכולה לרדת".

"נשארתי על ידו די הרבה כדי להעביר את הזמן, הזמן שהוא לא צרפתי ועובר לו לאט. אדון חמיל אמר לי לעיתים קרובות שהזמן בא בעצלתיים מהמדבר, עם שיירות הגמלים שלו ושאינו ממהר, היות שהוא נושא עמו את הנצח. אבל זה תמיד נשמע יותר יפה בסיפורים מאשר נראה על הפנים של איש זקן, שבכל יום שעובר שודדים ממנו קצת יותר מעצמו, ולפי דעתי, כדאי לחפש את הזמן אצל השודדים".

"החיים הם לא דבר שמיועד לכל אחד.

"חוקי הטבע אני מחרבן עליהם, גברת לולה. אני יורק עליהם. חוקי הטבע אלה דברים כל כך גועליים, שאפילו צריך לאסור אותם".

הפוסט כל החיים לפניו / אמיל אז'אר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.