"קל היה להסתדר עם הולמס. הוא היה שקט ובעל הרגלים קבועים. לעתים רחוקות נותר ער אחרי עשר בלילה, ותמיד אכל ארוחת בוקר והלך לדרכו עוד לפני שהתעוררתי. מדי פעם היה מבלה את יומו במעבדת הכימיה, לעתים בחדר המתים, ולעתים בטיולים ארוכים שהיו מביאים אותו לפינותיה האפלות ביותר של העיר. כשאר היה נתון בהתקף של עבודה, דבר לא השקיט את מרצו. אבל לפעמים היה נשכב על הספה בחדר המגורים לימים ארוכים, כמעט בלי להניע איבר או להוציא מילה מבוקר ועד לילה. במקרים אלה הבחנתי שעיניו חולמניות וריקות, והייתי עלול לחשוד שהוא מכור לסם נרקוטי כלשהו, אם אורח חייו לא היה כה בריא וביטל מראש אפשרות כזאת" (עמוד 18).

כך מתאר דוקטור ווטסון את ימיו הראשונים עם שרלוק הולמס בדירה ששכרו יחד ברחוב בייקר. ווטסון תוהה על קנקנה של אחת הדמויות היותר מסקרנות שיצא לספרות להכיר. יש כאלה שיגידו שעד היום האיש בגדר תעלומה.

כמו שהבנתם – כרך ד' של הסדרה המעולה מחזיר אותנו להתחלה. ובראשיתה – ההיכרות בין שרלוק הולמס ולווטסון, שלימים יהפוך להיות המתעד היחיד של הפרשיות שהולמס פותר. ווטסון חוזר כחייל פצוע מאפגניסטן ומחפש דירה לשכור, רצוי עם שותף (מטעמים כלכליים). חבר מחבר בינו ובין הולמס, שגם הוא מחפש שותף לדירה נחמדה שמצא ברחוב בייקר. בשלב מסויים הולמס מציע לווטסון להצטרף אליו לכל מיני משימות ומכאן הכל כבר היסטוריה.

הפעם, בניגוד לכרכים הקודמים בסדרה, לא מדובר בסיפורים קצרים, אלא בשני סיפורים באורך מלא – "חקירה בשני" ו-"חותם הארבעה". מבחינה כרונולוגית, אלו הסיפורים הראשונים שכתב ארתור קונן דויל (בשנת 1887 ובשנת 1890 בהתאמה) רק כמה שנים אחר כך פורסמו הסיפורים הקצרים שמובאים בכרכים הקודמים. האמת לא כל כך ברור לי למה החליטה ההוצאה להוציא קודם את הסיפורים הקצרים, מה שבטוח – זה לא פוגע בהנאה.

לא יכולתי לבקש משהו אחר לקרוא במזג אויר חורפי. לונדון, חורף, פשעים ומזימות ובלש אחד שהולך נגד כולם – מושלם.

הסיפור הראשון, חקירה בשני, מחולק לשני חלקים והחלק הראשון נקרא "זיכרונותיו של דר. ווטסון". מתואר איך השניים הכירו ואת הדירה ששכרו ותחילתה של חקירה מעניינת ומסקרנת. החלק השני, "ארץ הקדושים" מספק את הרקע לחקירה שלהם. הסיפור השני נקרא "חותם הארבעה" והוא מתחקה אחר אוצר אבוד ורוצח חמקמק ומתוחכם.

אין יותר מדי מה להוסיף – זו פשוט חוויה לקרוא את הסיפורים האלה. אפילו שמדובר על סיפורים באורך מלא, הם עדיין מורכבים מפרקים קצרים ומסקרנים, שמושכים אותך לקרוא עוד אחד ועוד אחד. לונדון מתוארת בצורה נפלאה, גם החלקים הטובים שלה וגם הביבים והשכונות הפחות טובות שלה.

בסוף הספר יש אחרית דבר מאת שמעון אדף, שהיא אמנם מעניינת אבל לא שרדתי עד סופה מפני שהיא מורכבת וקשה קצת להבנה. במיוחד אחרי שקוראים ספר שלם בשפה קריאה וקלילה ופתאום אתה מנסה לקרוא חיבור עם מילים גבוהות ומורכבות – לי, אישית, זה היה קשה.

בחרתי להביא את הפיסקה הראשונה:

"כמה נפלא לחזור ולפגוש במר הולמס. כמה מוזר, מבעד צעיפי הזמן, מבעד מסכים של היקסמות וטינה, של תמימות והתנסות, של חשק ואובדן. שהרי הולמס שייך לזן הנדיר של דמויות בלתי משתנות, שבכוחן להשיב לנו את עצמנו, כפי שהיינו בכל אחד מרגעי המפגש איתן; את הסבך הלא פתור של התולדות שלנו כקוראים, המקרב אותנו להרף העין של ההיזכרות, בטרם תיהפך לעובדה מעובדות התודעה, למושג כלשהו של אינסוף: כל אחד מן הרגעים צופן את הרגע הקודם לו כהד, כעקבות, ואת הבא אחריו כהיתכנות, כמסקנה. ואנו יורדים אפוא במעלות הזיכרון, בנתיבי הצל שמציע לנו כל רגע, עד לנקודת הראשית, מתוך תקווה קלושה שנוכל למצוא את האחרית כתובה בתוכה, אחת מכמה אחריות, מכמה דרכי מילוט". (עמוד 211)

בקיצור – חוויה לאוהבי הולמס וגם לאלו שעדיין לא קראו כלום משלו ומחפשים להתאהב בדמות חדשה.

לינק להמלצה על כרך א', כרך ב' וכרך ג' של הסדרה המקסימה הזו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, אין יותר מידי מה להגיד פה בעיניין העטיפה כי מדובר בסדרה והעטיפה היא כמו בכרכים הקודמים, רק בשינוי הצבע. גם פה, כמו בכרך ג', נעדרת סימניית הבד שעיטרה את הכרכים הראשונים – לא ברור לי למה כי זה פשוט מתבקש בספר שכזה. הכריכה קשה עם כיתובים ועיטורים בזהב (את המילה "חדש" בפינה השמאלית העליונה אפשר היה להשמיט – לא קשור ולגמרי הורס את העטיפה, הרי עוד שנתיים זה כבר לא יהיה "חדש" אבל המילה הזו עדיין תישאר כמו כתם על העטיפה…)

ציטוטים:

"אני רואה את מוח האדם כעליית גג קטנה וריקה. עליך לבחור את הרהיטים שבהם תרהט אותה. הטיפש יתקע פנימה ערב רב של חפצים מכל הבא ליד, עד שלא ישאר מקום לידע שעשוי להביא לו תועלת; או שבמקרה הטוב הידע הזה יהיה תקוע בין שאר הדברים וקשה יהיה לו להניח עליו את היד. בעל מקצוע מיומן נזהר עד מאוד כשהוא בוחר מה להכניס לעליית מוחו. הוא לא יכניס לשם שום דבר חוץ מהמכשירים שעשויים לסייע לו בעבודתו, ומאלה ימצא לו בשעת הצורך מבחר עשיר, מסודר בסדר מופתי. טעות היא לחשוב שקירותיה של העלייה הזאת מסוגלים להימתח ללא גבול. אם תסמוך על כך, יגיע הרגע שבו כל תוספת ידע תגרום לך לשכוח משהו שכבר ידעת. לכן חשוב ביותר שלא להרשות לעובדות חסרות ערך לדחוק החוצה עובדות חשובות". (תגובתו של הולמס לפליאתו של ווטסון מכך שלא ידע שהארץ מסתובבת סביב השמש).

"טיפש ימצא תמיד טיפש גדול ממנו שיעריץ אותו"

"אין לך שוטים שפגיעתם קשה יותר מאלה שניחנו בשאר רוח" (רושפוקו)

"מורגלים אנו בכך שבני האדם לועגים למה שאינם מבינים" (מתוך "פאוסט" של גתה)

הפוסט שרלוק הולמס – כל הסיפורים, כרך ד' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כבר סקרתי והמלצתי כאן בחום על כרך א' וגם על כרך ב' של סיפורי שרלוק הולמס והנה הגיע לו כרך ג'. מה אני אגיד לכם? אני מתמוגגת ממנו בכל פעם מחדש. מר הולמס היקר הוא פשוט ללכת על בטוח מבחינתי. זה כמו המנה החריפה בג'ירף או שניצל בקפה נואר – אין מצב שזה יתפספס איכשהו, בטוח שיהיה טעים…

גם הפעם לפנינו מבחר סיפורים קצרים (מקסימום 20 עמודים) שמתארים פרשות שונות ומשונות ופתרונות גאוניים. מה שיפה בהולמס הוא שגם אם כבר בתחילת הסיפור ניחשתי מי האשם, זה עדיין לא הפריע לי להמשיך לקרוא ולאט לאט לפזר את הערפל מעל התעלומה בעזרתו הנאמנה של הבלש הנודע ועוזרו הנאמן, ווטסון. כמו בספרים הקודמים, התיאורים התקופתיים של לונדון – הרחובות, האנשים, הלבוש, מאורות האופיום והגינונים – פשוט ממגנטים.

זו פשוט משוואה מנצחת מבחינתי – סיפורים קצרים, כמעט תמיד טובים, תעלומות מוזרות ומרתקות, ומתח במידה. למה "במידה"? כי אני יודעת שממש בקרוב יגיע הפתרון, ואני לא צריכה לחכות לעמוד 620 בספר כדי לגלות שהצולע שהופיע בפרק הראשון הוא רוצח פסיכוטי. בנוסף לכל אלה, הולמס מרשה לעצמו להריץ דאחקות על חשבון הסקוטלנד יארד ולא פעם מזכיר את אזלת ידם ומוסר לידם את הפושע, בלי לקחת קרדיט לעצמו. ממש ג'נטלמן לתפארת מדינת המלכה.

הספר מחולק לשני חלקים – "הקידה האחרונה" ו-"מפנקסו של שרלוק הולמס" ובחלק השני יש אפילו כמה סיפורים שנכתבו בגוף ראשון, על ידי שרלוק הולמס עצמו, ולא על ידי ווטסון כמו הרוב המוחלט של הסיפורים (ווטסון נעדר כל פעם מסיבה כזו או אחרת והולמס רואה לנכון להעלות על הכתב בעצמו תעלומות שנראות לו מעניינות וחבל שלא יבואו לתשומת לב הציבור). זה מעניין, כי אפשר לראות שיש שוני באופן הכתיבה בסיפורים האלו. אולי קונן דויל התעייף מלכתוב בצורה מסויימת והרגיש שהוא צריך קצת גיוון? זה הרי ידוע שקונן דויל רצה לא פעם הפסקה מעלילות הבלש, אך לזה היו כבר חיים משל עצמו וציבור הקוראים דרש עוד ועוד, שלא הייתה לו ברירה אלא להמשיך לכתוב (מה גם, שהדברים האחרים שכתב לא המריאו כמו זה).

לספר מצורפת אחרית דבר של  נועה מנהיים, "הבלש שלא היה וכן נברא", שהיא מרתקת לא פחות מהסיפורים עצמם. מנהיים מביאה סקירה מעניינת מאוד ומלאת אינפורמציה אודות התקופה, סיפורי בלשים וקונן דויל עצמו, שמסתבר כמאמין בספיריטוליזם, תקשור עם המתים ואי אלו כשפים (סביר להניח שאם היה יכול, היה הולמס מגחך למשמע הדברים האלה, כיוון שאיננו מאמין בדברים האלה כלל).

אז נכון, בעולם של היום הסיפורים של הולמס נראים כמעט תמימים והקלות היחסית שבה הוא מגיע לפתרון נראית ממרחק הזמן לא אמינה. אבל אולי דווקא בגלל זה אני אוהבת את הספרים האלה. במציאות של היום, כשסף הריגוש שלנו חוצה שיאים חדשים וקשה להביא לנו משהו שבאמת ירגש אותנו, או יזעזע אותנו, דווקא כאן יש מקום לאתנחתאות מבחינתי. אז תעשו לעצמכם טובה, תסגרו את הטלויזיה (גם ככה יש שם רק זוועות), תתנתקו רגע מהמחשב (אחרי שתסיימו לקרוא את הפוסט הזה כמובן), שימו את הסמארט-פון בצד, תעשו לכם כוס ארל גריי ותתישבו באיזו כורסא עם הספר הזה. אני מבטיחה לכם כמה שעות של כיף.

תהנו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, אין כאן יותר מידי מה להוסיף. העטיפה היא כמו שני הכרכים הקודמים בסדרה, אלא שהפעם היא בצבע תכלת. מדובר בכריכה קשה, כיאה לספר שמדבר על המאה ה-19 בלונדון. משום מה, הפעם נעדרה מהכריכה סימניית הבד שהוצמדה לשני הכרכים האחרים (תוספת מבורכת יש לציין), אבל בהחלט יכול להיות שמדובר בטעות ואולי רק חסרה בעותק שיש בידי…

ציטוטים:

"הגברת הדסון, סוכנת הבית של שרלוק הולמס, הייתה אישה למודת סבל. לא זו בלבד שלדירה בקומה הראשונה פלשו בכל שעות היממה טיפוסים מוזרים ובלתי רצויים, גם הדייר היוצא פן שלה הפגין בהרגלי חייו חוסר סדר ומוזרות שוודאי העמידו את סבלנותה למבחן קשה ביותר. רשלנותו הבלתי אפשרית, התמכרותו למוזיקה בשעות מוזרות, אימוני ירי האקדח בחדרו, ניסויי הכימיה המשונים והמדיפים לעתים קרובות ריח בלתי נעים ואווירת האלימות והסכנה ששררה סביבו – כל אלה הפכו אותו לדייר הגרוע ביותר בלונדון. עם זאת, שכר הדירה ששילם היה כיד המלך. אין לי ספק שבמחיר שהולמס שילם תמורת חדריו בשנים שבהן שהיתי במחיצתו היה ניתן לרכוש את הבית כולו".

"היה זה בשעה תשע בערב ב-2 באוגוסט, האוגוסט הנורא ביותר בתולדות העולם. בשל הדממה המעוררת יראה ותחושת הציפייה העמומה באוויר החם והמחניק היה אפשר לחשוב שקללת האל רובצת על היקום המושחת. השמש שקעה זה מכבר, אבל קרו אחת אדומה כדם עדיין נותרה מונחת כפצע פעור הרחק במערב. מעל זרחו הכוכבים בבהירות, מלמטה נצצו אורות הספינות במפרץ. שני הגרמנים המפורסמים עמדו ליד גדר האבן של שביל הגן, מאחוריהם הבית הארוך הנמוך על צריחיו המרובים. הם הביטו על רצועת החוף הרחבה לרגלי הצוק הלבן, שלפני ארבע שנים פון-בורק התמקם עליו, כאילו היה נשר תועה. שניהם עמדו כשראשיהם קרובים זה לזה ושוחחו בקולות נמוכים, אומרי סוד. מלמטה נראו קצות סיגריותיהם הבוערים כעיניים מעלות עשן של איזה בל זומם, המביט מתוך החשיכה".

הפוסט מפנקסו של שרלוק הולמס – כל הסיפורים, כרך ג' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.