עם נתוני הפתיחה האלה אבי מתחילה לחקור רצח שבוצע בכנסייה נטושה. עם הזמן מתגלות עוד גופות ואבי מבינה שהיא מתמודד עם רוצח סדרתי. כל הרציחות מאופיינות באלימות משוגעת ובכל זירת רצח מופיע קוף צעצוע. תושבי המחוז מתפקדים כקהילה שסגורה בתוך עצמה ולא ממש מעוניינים לעזור, במיוחד לא לאבי.

אבי תצטרך לחפור ולהרחיק לכל מיני מקומות על מנת להגיע לשורש הרוע המניע את הרוצח. גם בתור עברהּ שלה והשדים הרודפים אותה. היא בעצמה עוברת מעין תהליך בספר. היא לומדת על מי היא יכולה לסמוך ועל מי לא ואפילו פרטים מעניינים לגבי העבר שלה.

פה זה המקום לציין שזה לא ספר לבעלי קיבה רגישה. עבר הרבה זמן מאז שקראתי ספר על רוצח סדרתי כל כך אלים. הגופות מושחתות בכל מיני דרכים יצירתיות והכל כתוב בפרטי פרטים. מי שאלימות מהסוג הזה קשה לו – שיוותר על הספר. אי אפשר להבין את הפרט הזה מגב הספר, אז ראו הוזהרתם.

דרך הסיפור לומדים על ההיסטוריה של המחוז, הקשורה באופן ישיר לכל מיני ארגונים אירים כדוגמת הקלאן נה גאל והצבא האירי הרפובליקני – IRA. מעניין לקרוא על חייהם על מהגרים, שהגיעו לארצות הברית, "נהנו" מכל מה שארץ האפשרויות נתנה להם, אבל עדיין נשארו נאמנים בנפשם למולדת האירית.

אני נהניתי מהספר (עד כמה שאפשר להנות מרוצח קר, מנוכר וסאדיסט). קראתי אותו תוך כמה ימים והמתח נשמר לכל אורכו. כמו כן, הפרקים קצרים ותסמונת ה"רק עוד פרק אחד ודי" השאירה אותי ערה עד השעות הקטנות של הלילה.

"במחוז, אם אדם אהוב מת מוות טבעי, קיבלת אוכל חם ורגשי השתתפות. אם הוא נרצח בידי אדם לא ידוע, אפשר היה לצפות לחודשים של מלוא תשומת הלב. הילדים יוזמנו כל יום אחר הצהריים לבתים שונים. ארוחות יבושלו ויוגשו בסביבות ארבע (אנשים במחוז אכלו ארוחת ערב מוקדמת, תזמון שנשאר עווד משעת סיום  העבודה במפעלי הפלדה). חבר או חברה יקפצו לביקור ויחזיקו לך את היד, חלל האויר בקומה למטה יבושם במטהר אויר, והחדר ימורק עד לרמת החריצים שבין המרצפות. אם שלחת לשלם חשבונות, ידיים יסרקו את הדואר וישלמו את אלה שהגיע זמן הפירעון שלהם בהמחאות מפנקס הצ'קים שלך או מזה שלהם בלי לחשוב פעמיים" (עמוד 58-59).

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש. אני תמיד מסתבכת בתוך העלילות הפוליטיות האלה.)

פינת העטיפה:

הכריכה כולה בגוונים של אפור, שחור ואדום.

פה הייתי מאוכזבת. שלא תבינו אותי לא נכון – הצילום עצמו יפייפה, אבל בחירה קצת פשטנית שלא עושה חסד עם הספר לדעתי. למה? קודם כל, הוא לא משקף בכלל את הספר. אי אפשר להבין שמדובר בספר מתח שכולל מרדף מרתק אחרי רוצח סדרתי, או את הקשר לאירלנד או לבאפלו. זה קצת נראה כמו אחת העטיפות של ספר שמשתייך לרומן אפל אירוטי סטייל "חמישים גוונים". לא שזה רע, כן? אבל זה הווייב הכללי שהעטיפה משדרת ולדעתי זה חבל. מי שאוהב ספרי מתח ומחפש אותם בחנויות הספרים, לא ירים את הספר הזה. חיפשתי ברשת את העטיפה המקורית ומצאתי אותה בחנות ספרים אינטרנטית שאני אוהבת – כאן. לדעתי העטיפה הזו הרבה יותר מתאימה ומעבירה את אווירת הספר.
עוד דבר – שם הסופר באדום והוא הדבר הכי בולט בכריכה. זה משהו שמאפיין בדרך כלל כריכות שבהן הסופר מאוד מוכר ועצם הבלטת השם עוזרת במכירות. אני, אישית, לא הכרתי את הסופר כך שזה לא עשה לי שום דבר. יכול להיות שמי שקורא הרבה מתח מזהה את השם ואז זה עושה את העבודה. לכל אלה שלא – קצת פחות.

הפוסט אירית שחורה / סטיבן טלטי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

השם של הסופר היה נשמע לי מוכר, אבל רק אחרי שסיימתי לקרוא אותו, הלכתי לחפש עוד ספרים שלו. ואז גיליתי שאי שם בשנת 2013 כתבתי על ספר אחר שלו – "מתאגרף חיפושית" ונחשו מה? הדבר הראשון שכתבתי על הספר אז הוא, שהוא אוסף של דמויות הזויות ושלא ברור לי על מה לעזאזל הוא חולם, שיוצאים לו כאלה סיפורים הזויים…

ראף הוא בחור לונדוני צעיר, בעל תסמונת ערות שינה נדירה. אפשר להגיד שהשעון הביולוגי שלו זז כל יום שעה אחת אחורה. כתוצאה מזה, שעות השינה שלו לא חופפות לשעות השינה של אנשים נורמטיבים ולכן גם קשה לו למצוא עבודה קבועה ואפילו בת זוג. הוא וחברו אייזיק בוחנים ובודקים כל סם אפשרי. יש לציין להגנתם, שמאוד מעניינת אותם ההשפעה של הסמים על המוח. יש בספר הרבה הסברים, שאין לי מושג אם הם נכונים אבל אני מניחה שכן, על ההשפעות של המרכיבים השונים בסמים, על החלקים השונים במוח. הרבה מילים ארוכות ומפוצצות. זה לגמרי מעניין, אבל קוראת עם בעיות קשב וריכוז כמוני, הלכה שם לאיבוד די מהר.

הספר מתחיל במסיבה במכבסה (כן, מה ששמעתם), שבה ראף שם עין על בחורה ומתאהב מרחוק, וכולם מעוניינים לדעת איפה אפשר להשיג סם חדש שנקרא "נוגה", שכבש את לונדון בסערה.
בינתיים חבר משותף של ראף ואייזק, תיאו, בעליה של תחנת רדיו פיראטית, נעלם והחברים מתחילים לחשוד שהוא נחטף על ידי מסחריות לבנות בעלות מנוע שקט בצורה מטרידה. ואם זה לא היה מספיק הזוי עד עכשיו – אז ראף עולה לאוטובוס, כשהוא מגיע לקומה השניה (אנגליה, זוכרים?) הוא נתקל להפתעתו בשועל. השועל די אדיש אליו ומתחילים להופיע שועלים בעוד מקומות ברחבי לונדון.יתרה מכל זה, אנשים ממוצא בורמזי גם מתחילים להיעלם וראף מתחיל לחשוב שקיימת קונספירציית ענק מתחת לאף של כולם, שמסבירה את כל הדברים האלה.

אז כן, הספר הזוי קצת והיה לי קשה איתו. מאיזושהי סיבה לא ברורה, פשוט המשכתי לקרוא, על אף שהיו שם פסקאות שפשוט הלכתי לאיבוד. ראף פוגש במהלך החיפושים והחקירות כל מיני אנשים, שכל אחד מהם מספר את החלק שלו בסיפור. הסיפורים האלה מחזירים אותנו אחורה בזמן ואז, כמה עמודים אחרי, הסיפור חוזר לדיאלוג המקורי שלו עם ראף וכל זה הוציא אותי מאיזון.

זה ספר מתח בעל עלילה מאוד מפותלת, מורכבת ומסועפת. לפחות עבור הדיוטה כמוני… ברגע שמתחילות להיכנס תאוריות קונספירציה ותאגידים למשוואה – אני הופכת לנעלם. בכל זאת סיימתי את הספר כי חלקים ממנו היו לי מאוד מעניינים. יש לא מעט מידע על חקר המוח ועל השפעות כימיות או ביולוגיות של הסמים על המוח ולמרות ששברתי שיניים בקריאת המושגים, זה היה מרתק.

בשורה התחתונה – הרגשתי שמשהו קצת התפספס לי.

כל אוהבי הקונספירציות למינהם – זה הספר בשבילכם!

דירוג הקואלית:

(שתיים וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, כמו שכבר ציינתי בהתחלה, אני מאוד אוהבת את הכריכה. האימג' של השועל המטושטש, צבוע בגוונים פסיכדליים – לגמרי מתאים כאן ועוד את העבודה. משהו באימג' הזה מכניס אותך לתוך האווירה של הספר, עוד לפני שאתה פותח אותו בכלל.

ציטוטים:

"אייזיק כל הזמן אומר לו שאין טעם לנסות להימלט משרידים של יחסים מתים. "מבינה סטטיסטית", אמר לו פעם כשהיו שיכורים, "כל פיינט בירה שתשתה בשארית חייך יכיל לפחות כמה מאותן מולקולות חמצן דו-פחמני שהיא הזיעה בפעם הראשונה שהברזילאי המזדיין הביא אותה לאורגזמה. אז כדאי מאוד שתלמד לחיות עם זה".

הפוסט נוגה / נד באומן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

טוב, אז קודם כל אני חייבת לכם התנצלות. סיימתי את הספר הזה לפני יותר מחודש ולא מצאתי זמן לשבת ולכתוב עליו. מה שאומר, שעבר הרבה זמן שבו כבר יכולתם לאתר את הספר הזה וליהנות ממנו כמוני. אז קבלו את התנצלותי הכנה ועשו לעצמכם טובה – לכו תקראו אותו.

אני אתחיל הפעם מהסוף – זה ספר נהדר!. אני מודה שתחילה נמשכתי אליו בזכות העטיפה המקסימה שלו (שטחית שכמותי), ואז כשהרמתי אותו היו לי מחשבות שניות (בכל זאת למעלה מ-400 עמודים, ועוד בפורמט הגדול של עם עובד). ואז התחלתי לקרוא – עוד עמוד ועוד עמוד ועוד עמוד ופשוט לא יכולתי להפסיק. לא סתם הספר הזה זיכה את מחברו בשלל פרסים, ביניהם "פרס הספר הלאומי".

ביום אחד, השביעי באוגוסט 1974, התהלך לו לוליין בשם פיליפ פטי על חבל בין שני מגדלי התאומים בניו יורק, שהיו חדשים אז – זה אגב סיפור אמיתי לגמרי. העלילה כולה מתרחשת במקביל בין כמה דמויות סביב התאריך הזה. הספר מחולק לארבעה ספרים, שבתוכם פרקים (ארוכים מאוד!), כאשר כל ספר מתמקד בקבוצת דמויות אחרת. כך אנו פוגשים זוג אחים אירים שהשתקעו בניו יורק. אחד מהם הוא נזיר חבר  מסדר, שמסייע לכל מיני חלכאים ונדכאים – זונות וישישים בבית אבות, אשתו של שופט, שאיבדה את בנה בווייטנאם. אל אותו שופט, אגב, מובא אותו הולך על חבל למשפט. זוג אומנים צעירים ומסוממים שנקלעים לתאונה שהופכת את כל עולמם ואפילו הסיפור של ההולך על החבל. יש עוד, זה לא נגמר. יש כאן גלריה שלמה של דמויות מרתקות, שכל אחת מהן נכנסה לי ללב באופן כזה או אחר.

זה סיפור בכמה קולות, כשבכולם מהדהד ההולך על החבל. בכולם הוא נזכר באיזו צורה, בין אם באופן שולי ולא חשוב, אלא רק כאנקדוטה ובין אם עניין עיקרי וחשוב. ממש כאילו הוא הוא המחבר את כל הדמויות, שלא היו יכולות להתחבר בשום דרך אחרת. ישנן דמויות שמקבלות "טיפול" קצת יותר מעמיק, כדוגמת האחים האירים, שעליהם אנחנו למדים עוד מילדותם, לעומת דמויות אחרות כמו טילי, זונה שנדחפת למקצוע על ידי אימה ועושה את אותו הדבר לביתה, ששם היה הרבה פחות עומק וזה היה חסר לי כי כל כך רציתי לקרוא עליה עוד. זה לא מאוד מפריע, כי הכל כתוב כל כך יפה.

הגיבורה האמתית של הספר הזה היא בעצם העיר ניו יורק. בזמן האחרון אנחנו כל כך רגילים לקרוא ספרים על ניו יורק של עכשיו, אחרי קריסת מגדלי התאומים, והנה ספר שחוזר 30 שנים אחורה מאותו אירוע נוראי ומציע קצת נוסטלגיה. באים כאן לידי ביטוי כל כך הרבה רבדים של העיר – שכונות עוני מלאות זונות וסרסורים בברונקס, דירות יוקרה בפארק אווניו , אומנים בוילג' ואיזו בקתה מבודדת באפסטייט ניו יורק – ולכל מקום הדמויות שלו.

יש משהו אירוני בעובדה שהסיפור של ההולך על החבל מחבר בין כל הסיפורים. קריאת התיגר של אותו צרפתי חצוף על הבניינים הגבוהים והחדשים דאז עומדת כנגד האסון שעומד להתרחש 30 שנה מאוחר יותר ומק'קאן מטיב לתאר את אותה ניו יורק של אז, אפילו שהספר נכתב בימינו אנו. זו התקופה שאחרי מלחמת וייטנאם, אחרי ילדי הפרחים וישנה אוירה של התפכחות כללית.

אני, כאמור, מאוד אהבתי את הספר. זה ספר שהוא פשוט ממתק לכל מי שחובב את ניו יורק כמוני. הרבה זמן לא קראתי ספר בכמה קולות שנהניתי ממנו ככה. יכול להיות שאפשר היה קצת לקצר, אבל בסך הכל מדובר בספר מקסים לטעמי. מומלץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אז כמו שכבר ציינתי בהתחלה – העטיפה קנתה אותי כבר מההתחלה. על הכריכה ישנו איור מקסים של מורן ברק, בו רואים את ההולך על החבל יושב לו בניחותא על הכבל שעליו הוא מהלך ומעשן סיגריה. מתחתיו "העולם הגדול", שמגדלי ניו יורק מזדקרים ממנו. מאוד יפה, עדין ומשקף היטב את הספר.

ציטוטים:

"מי שראה אותו נדם. ברחוב צ'רץ'. ליברטי. קורטלנד. ברחוב וסט. פולטון. ויסי. זו הייתה שתיקה ששמעה את עצמה, נוראה ויפה. היו שחשבו בתחילה שזה בסך הכל אור מתעתע, משהו שקשור למזג האוויר, צל נופל. אחרים סברו שזו המתיחה העירונית המושלמת – עמוֹד לךָ והצבע כלפי מעלה עד שכולם ירימו מבט אל שום כלום, כמו ממתינים לשורת המחץ בקטע של לני ברוס. אבל ככל שהביטו יותר, גברה הוודאות. הוא עמד ממש בקצה הבניין, צללית כהה על רקע אפרורית הבוקר. אולי מנקה חלונות. או פועל בניין. או קופץ". (הפסקה הפותחת את הספר)

"אפשר לספור את המתים, אבל אי אפשר לספור את המחיר. אין לנו מתמטיקה לגן עדן, אמא. את כל השאר אפשר לכמת".

"יש רק דבר אחר שאתה צריך לדעת על מלחמות, בן: אל תלך".

"שורת מעשנים עמדה בכניסה לבית החולים מטרופולין ברחוב תשעים ושמונה פינת השדרה הראשונה. כולם נראו כמו הסיגריה האחרונה שלהם: כבויים ומטים לנפול. אולם קבלת החולים בתפוסה מלאה. בפנים עוד עננה של עשן. כתמי דם על הרצפה. מסוממים סרוחים לאורך הספסלים. בית החולים נראה כאילו הוא זקוק לאשפוז".

"אומרים שבנים תמיד רוצים להיות הראשונים אצל הבנות, ושבנות תמיד רוצות להיות האחרונות אצל הבנים. אבל עם קורי כולנו רצינו להיות הראשונות".

"כשקורי צחק היו לו פנים שמתקמטות עמוק".

לניו יורק יש דרך משלה: מפעם לפעם היא מנערת את נשמתה וחושפת אותה. תוקפת אותך בדימוי, ביום, בפשע, באימה, או ביופי שהמחשבה מתקשה להילפף סביבו עד שאין לך אלא לנוד בראשך בתדהמה.
ויש לו תיאוריה על זה: זה קורה שוב ושוב, כי לעיר אין עיניין בהיסטוריה. דברים מוזרים התרחשו בה בגלל היעדר של שימת לב הכרחית לעבר. העיר חיה במין הווה יומיומי. אין לה שום צורך להאמין בעצמה כמו מין לונדון, או אתונה, ואפילו לא לראות בעצמה מסמן של העולם החדש, כמו איזה סידני, או לוס אנג'לס. לא, לעיר הזאת פשוט לא מזיז איפה היא עומדת. פעם ראה טישרט ועליה הכתובת: NEW YORK FUCKIN' CITY  כאילו זה המקום היחיד שהיה מעולם והיחיד שהיה לעולם.
ניו יורק המשיכה ללכת קדימה כי היא לא שמה קצוץ על מה שהשאירה מאחור. היא הייתה כמו העיר שעזב לוט, היא תתפוגג אם היא תביט אי פעם לאחור. שני נציבי מלח, לונג איילנד וניו ג'רזי".

"יש אנשים שחושבים שהאהבה היא סוף הדרך, ושאם התמזל מזלך ומצאת אהבה, את תישארי שם. אחרים אומרים שהיא נהפכת לצוק שממנו עפים את התהום, אבל רוב האנשים שלא נולדו אתמול יודעים שהיא פשוט דבר שמשתנה מיום ליום, תלוי כמה נלחמים למענה, איך זוכים בה, עד כמה נאחזים בה, אם מאבדים אותה, אבל לפעמים היא לא קיימת מלכתחילה".

הפוסט יסתובב לו העולם הגדול / קולום מק'קאן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לא יעזור, בסופו של דבר איכשהו יוצא שאנחנו המין החזק. אולי לא השתתפנו במלחמות ולא איישנו טנקים אבל גם להישאר מאחור זה לא פשוט. יש הרבה דברים שצריך לטפל בהם – המחלבה, השדות ובאופן כללי – לדאוג לנחלה שלך. תראו לי גבר אחד שיצליח לעשות כל כך הרבה דברים במקביל ובסופו של יום עוד להניח צלחת מרק חמה על השולחן ועדיין לחייך.

אז כפי שכבר הבנתם (והבנתן) מדובר על ספר של נשים. נשים והנחלה שלהן, הבית שלהן, חלקת האדמה שלהן והמקום שלהן עליה.

בכל פרק מסופר על אישה אחרת ועל מקומה בחברה. הנשים כולן שייכות לשלוש משפחות, ואני מודה שהיה לי קשה לעקוב אחר כל הקשרים, אפילו שבסוף הספר מצורפים תרשימים (שגם הם לא ברורים במיוחד וחבל שהם בסוף כי גיליתי אותם מאוחר מידי…). בין פרק לפרק מפרידות כמה שנים ומין הסתם, בגלל הפער בשנים, כל מספרת שייכת לדור אחר, הפרק הראשון מתחיל בשנת 1909 והאחרון מסתיים ב-1977.

כל ההתרחשויות קורות בכפר קטן באוסטריה והמחברת מציינת כהערה בתחילת הספר שרוזנאו (זהו שם הכפר) הוא בעצם "תערובת של רבים מין הכפרים ביער ברגנץ שבפורארלברג, המחוז המערבי ביותר באוסטריה".

הפרק הראשון ממש חמוד – יום אחד מגיעה לכפר גלויה שממוענת לבחורה בשם אנה פינק. מרי, מנהלת הדואר, קוראת אליה את כל אלו שהיו אנה פינק לפני נישואיהן (מסתבר שיש הרבה כאלה) ונפתח דיון שלם של מי הגלויה. הגלויה מגיעה מבחור כלשהו במקום שנראה אקזוטי, איזשהו מלון יוקרתי. נשמע כמו אחלה התחלה לספר, הבעיה היא שברגע שהפרק הזה נגמר – נגמר איתו הסיפור ועוברים לדמות הבאה ודווקא נורא עיניין אותי לדעת מה היה הסוף לסיפור הזה. אמנם מישהי אכן לקחת את הגלויה ואפילו כתבה תשובה, למרות שהגיעה למסקנה שאינה מכירה את הבחור, אבל היה לי ממש חבל שהקצוות לא נסגרו לי בשלב כלשהו בספר בעיניין הזה. אבל נו, מילא.

לאורך השנים כמובן יש שתי מלחמות עולם. הן לא מוזכרות בספר ולא מתעכבים עליהן אבל הן מורגשות בסב-טקסט של הספר. גם הגברים נשלחים לחזית וגם יש כל מיני הגבלים על הסחורות. יש התרכזות בחיי היומיום של הכפר וזה מקסים בעיני. הרגעים הקטנים בחייהם של איכרים, ובמיוחד איכרות – לקצור בזמן, לחלוב את הפרות (גם אלו שלא מוכנות לתת מספיק חלב) ולאגור די מצרכים לחורף הקר.

זה ספר מיוחד ומקסים. התיאורים כל כך יפים וציוריים שלרגעים ממש יכולתי לדמיין את עצמי שם בכפר הזה חולבת פרה או קוצרת שדה או אולי מחכה על המרפסת שיחזור אהובי מהמלחמה. אין טיפה של טרחנות בתיאורים האלה. וכמו כל ספר שמתרכז בנשים – יש בו הרבה תשוקות מתחת לפני השטח ודברים מתגלים כל הזמן, גם כשהסיפור ממש ממש בסופו. זהו ספר על נשים ועל השקר שלהן לאדמה שעליה הן גרות ועובדות וזה כמובן סיפור על אהבה, אהבה בין גבר לאישה, בין אמהות לילדים שלהן, והאהבה הפשוטה למקום שבו אנחנו גרות.

מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מקסימה בדיוק כמו הסיפור. אנחנו רואים אימג' של ילדה ותיש, עומדים מתחת לעץ כשברקע הרים. רואים את החיבור של הילדה הזו לעץ (היא מחבקת אותו ביד אחת) ואת החיבור לטבע (מחבקת את התיש ביד השניה), היא יחפה וגם זה מייצג חיבור לטבע לדעתי. כמו כן, גם העץ וגם התיש הם אמצעים בשבילה לחיות, לבנות בית, להסיק את הבית ולייצר גבינות. בהתחלה זה בכלל היה נראה לי כמו סוג של גובלן, התמונות האלה שהסבתות שלנו היו תופרות, ולי אישית גובלן מאוד מזכיר את הבית. בית פולני אמנם, אבל זה ישר זורק אותי לבית של סבתא כי היו לה מליונים כאלה בבית. אז גם זה מבחינתי מחזק את הקשר לבית ולמשפחה.

ציטוטים:

"אנו כותבים לא כדי שיבינו אותנו, אנו כותבים כדי להבין" (ססיל דֵי-לואיס) – המשפט המקדים לספר.

"פרנץ מיכְל, שידע לסובב רגל שולחן כך שתחזיק מעמד מאה שנה, ידע לסובב גם את ראשה של ברברה, ואגב כך את ראשו שלו".

"אפשר ללעוס רכילות כל היום, אבל אי אפשר להשמין מזה".

"האנה מביטה בי בעיניים המימיות שלה, עיניים כחולות חיוורות כל כך, עד שאני מדמיינת לעצמי שהצבע נשטף מהן במשך השנים עם הדמעות שתמיד עומדות בהן, מוכנות לזלוג".

"כשאני מפסיקה להתנשם ומצליחה להירגע, אני רואה שהוא לא פוחד, אפילו לא נרתע מן הכעס שנוזל ממני. הוא מסתכל לי ישר בעיניים. הוא סקרן. יש לי צמרמורת, כי עכשיו אני יודעת את מה שקודם רק שיערתי; עמוק – עמוק, במקום שניחושיה של אישה נולדים, וגם מעלים מָק, אני יודעת: הגבר הזה ואני נעשה עסקים ביחד".

"אני רואה את הנחלה ומיד מרגישה הקלה. זה אולי נשמע מטורף, אבל לפעמים, כשאני עומדת כל היום מול המכונה, עולות לי מחשבות שאם אני לא אהיה שם, בחווה, היא פשוט תיעלם, אני אבוא ולא יהיה כלום, שום נחלה, רק אדמת בוּר שמצמחת חמציצי חורש, סרפדים ויַרבוּז, ומאחור מתרומם המצוק הלבן כעצם של "הידיים המתפללות", עירום וקירח מעֵצים".

הפוסט נַחֲלָה / רוזינה ליפי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הוצאת עם עובד | 308 עמודים

הסיפור הוא בראש ובראשונה על חברות. חברות בין המספר, איש בעל אמצעים שרוצה לבנות מכרה פחם באחד החופים בכרתים ואלכסיס זורבה, פועל מלא שמחת חיים אך חסר השכלה אקדמית כלשהי.
המספר יושב לו באיזו טברנה בפיראוס לפני שהוא מתכנן להפליג לחוף בכרתים ולהקים מכרה פחם. לפתע ניגש אליו זורבה ומציע לו לקחת אותו לכל מקום שאליו הוא נוסע, כתשובה לפליאתו של המספר הוא אומר "לא יכול הבן אדם לעשות פעם אחת משהו בלי למה? ככה, בשביל הראש שלו. הנה, תיקח אותי, בוא נגיד, טבח; אני גם יודע להכין איזה מרק או שניים…" (עמ` 17-18).

המספר מסכים וזוהי כמובן תחילתה של ידידות מופלאה עם האיש הנפלא הזה שקוראים לו זורבה. גם למספר וגם לנו, הקוראים.
כבר בדפים הראשונה של הספר הסופר עורך השוואה:
"הומרוס היה בשבילי העין השופעת אור, הרוגעת, כמו גלגל השמש, שמאירה את הכל בבוהק פודה. ברגסון הקל עלי את משאן של חרדות נפש פילוסופיות לא פתורות, שרדו בי בשחר נעורי. ניטשה העשיר אותי בחרדות חדשות ולימד אותי להמיר את האומללות, את המרורים ואת אי הודאות בגאווה, וזורבה לימד אותי לאהוב את החיים ולא לפחד מהמוות" (מתוך הפרולוג).
אפשר להגיד שהסופר פשוט מתאהב בזורבה. הוא ממנה אותו למנהל העבודה שלו ובעצם, כמעט לא עושה כלום, רק יושב על החוף ומחכה שזורבה יחזור מהעבודה והם ישוחחו עד השעות הקטנות של הלילה.
אין ממש עלילה, יש סיפור מסגרת שהוא העבודה במכרה וכמה ארועים קטנים שקורים בעיר, אבל עיקר הספר הוא השיחות בין השניים והמונולוגים של הסופר עם עצמו.
לזורבה יש הרבה מה להגיד על הרבה דברים, כגון דת, קידמה, נשים ונישואין אבל עדיין הוא משתדל לחיות את החיים בכיף. הוא התגלמות החופש.
לי, אישית, תחילה נראו דיעותיו על נשים שוביניסטיות משהו, אך ככל שהספר התקדם התחוור לי שהוא לא חושב את הדברים האלו מתוך רוע, לפעמים הוא נראה אפילו מעריץ את המין הנשי, בדרכו הקצת מעוותת… הוא בעצם נענה לרצונות שלהן וממש לא "מנצל" אותן.
זה מסוג הספרים שגורמים לי לחשוב על הדרכים הרבות שבהן אדם נחשב "חכם" והאם יש בכלל קשר בין להיות חכם ולהיות משכיל, במובן של ללמוד בבית ספר או באקדמיה.

אהבתי מאוד את הספר, הוא ליווה אותי עוד ימים אחר כך במחשבות; על החיים, על זוגיות, על אהבה וכמובן של חברות.
למי שעוד לא הבין – מומלץ.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

לא נפלתי מהעטיפה. די בנאלי לטעמי. רואים זוג רגליים בתנועת ריקוד, צילום שצולם כפי הנראה בחשיפה איטית, כך שאפשר ממש להרגיש את התנועה. לא צריך להיות גאון גדול על מנת להבין שמדובר בריקוד יווני, וזורבה אוהב לרקוד ולחיות את החיים וכאן החיבור לסיפור. זו הוצאה מחודשת כך שאין לי מושג איך היה נראה הספר במקור, זה בהחלט יכול להיות מעניין לבדוק את זה ולהשוות. סך הכל העטיפה יפה ויזואלית ומתאימה לקונספט, לא מעבר לזה.

ציטוטים:

"הרבה פעמים בחיי התביישתי כאשר תפשתי, שהנשמה שלי לא מעיזה לעשות את מה שטירוף הדעת העילאי – תמצית החיים – צועק אלי לעשותו; אבל אף פעם לא התביישתי כל כך בנשמה שלי כמו לפני זורבה". (מתוך הפרולוג)

"פרידה איטית מהאנשים שאתה אוהב כמוה כרעל. יותר טוב לחתוך מהר, ושוב להישאר לבד באקלים הטיבעי של הבן אדם, הבדידות".

"נפש האדם כולה בוץ, לא מעובדת, לא מבוראת. תחושותיה גולמיות, לא מהוקצעות עדיין, ושום דבר ברור וודאי אין היא יכולה לנחש. אילו הייתה מנחשת, כמה שונה הייתה הפרידה הזאת!".

"זה מה שנקרא חירות, חשבתי. שתהיה לך תשוקה אחת, לצבור מטבעות זהב ושלפתע תנצח את התשוקה הזאת ותפזר את כל מה שיש לך ממנה באויר!".

"הנוף הזה של כרתים נדמה בעיני לפרוזה טובה: עשוי כהלכה, ממעט במילים, נקי מעושר מיותר, חזק ועצור. ביטא באמצעים הכי פשוטים את הדבר עצמו. לא שיחק משחקים, לא הרשה לעצמו שום תעלול, לא דיבר גבוהה-גבוהה; אמר את כל מה שרצה להגיד בחומרה גברית. אבל בין כל הקווים החמורים שלו הבחנת בנוף הזה של כרתים ברגישות לא צפויה ובעדינות – בגומות המוגנות מהרוח נתנו ריחם עצי לימונים ותפוזים, והלאה מזה, מין הים האין סופי, הייתה עולה ועולה שירה לא נדלית".

"אבל אתה לא אכלת כלום מהבוקר. גם לגוף יש נשמה, רחם עליו. תן לו לאכול אדון, תן לו לאכול, הוא, כמו שאתה יודע, העיר שלנו. אם לא תיתן לו אוכל, הוא יזרוק אותך באמצע הדרך".

"די עם הסיגריות! אתה מדליק אותן, מעשן חצי מהן, מעיף אותן; כמו את הנשים שאתה אוסף ברחוב. בושה וחרפה. תתחתן עם המקטרת – זאת האישה הנאמנה. כשתחזור הביתה היא תחכה לך כמות שהיא".

"היטב ידעתי מה ייחרב, אבל לא ידעתי מה יקום על החורבות. איש לא יכול לדעת זאת בודאות, חשבתי; הישן, אפשר לתפוס אותו ביד, הוא יציב, אנחנו חיים אותו ונאבקים בו בכל רגע, הוא קיים; העתיד לבוא עוד לא נולד, לא נתפש, עוד נזיל, עשוי מהחומר שממנו קרוצים חלומות, כמו ענן שמכות בו רוחות זעף – האהבה, הדמיון, המזל, האלוהים – מידלל, מתעבה, עובר תמורות… ורק גדול הנביאים לבדו יכול לתת אותו לבני האדם, וככל שהאות שלו פחות מוגדר, כך הנביא יותר נביא."

"עמיד היה בפני כשלונות ובפני מפלות הוא, כי כל הגוף שלו כולו, מכף רגל ועד ראש, נתמך בקרקע. הפראים באפריקה סוגדים לנחש, כי כל הגוף שלו כולו נוגע בקרקע וכך הוא יודע את כל סודות האדמה. יודע אותם בגחונו, בזנבו, באברי הרבייה שלו, בראשו. נוגע, מתמזג, נהיה אחד עם האם הגדולה. ככה גם זורבה. אנחנו הליטרטים, אנחנו הציפורים המטומטמות של האויר".

"זה האושר האמיתי, שלא תהיה לך שום שאיפה ושתעבוד כמו חמור, כאילו הרבית לשאוף. שתחיה רחוק מבני האדם, שתאהב אותם, ושלא יהיה לך צוררך בהם. שיהיה זה חג המולד, שתאכל ותשתה טוב, ואחרי זה שתחמוק יחיד מכל הפיתיונות, ושיהיו הכוכבים מעליך, משמאל האדמה, מימין הים, ושתתפוש פתאום שבלב ליבך החיים נחלו את ההישג האחרון שלהם ונהפכו לסיפור."

"שוב נוכחתי עד כמה נכון הסיפור העתיק, שהלב של הבן אדם הוא בר של דם, והאהובים המתים משתטחים על שפתו ושותים לנו את הדם כדי להתחיות; וככל שהם יותר אהובים, כך הם שותים לנו יותר דם".

"המחזור הקצוב של הזמן, העולם שסובב כגלגל, החיים שבורחים ואנחנו שבורחים יחד איתם. החזה שלי שוב נמלא מהומה. שוב הידהדה בתועי עם קול צעקות העגור האזהרה האיומה. שהחיים האלה הם יחידאיים לגבי כל אדם, אין אחרים, וכל מה שאתה יכול לשמוח בו, שמח בו כאן; הם חולפים מהר ושוב לא תינתן לך, לעולם ועד, עוד הזדמנות.
בר-דעת ששומע את ההודעה חסרת הרחמים – והכל כך מלאת רחמים – הזאת, מקבל החלטה להתגבר על השפלויות והחולשות שלו, להתגבר על העצלות ועל תקוות השווא הגדולות, ולהתמסר עד הסוף לכל שניה שבורחת לתמיד.
בזיכרונך עולות דמויות-מופת גדולות, ואתה רואה בבירור שאתה כלומניקף שהחיים שלך מתבזבזים על שמחות קטנות, על עצבונות קטנים, על פטפוטי סרק. אתה צועק: "בושה! בושה!", ונושך את השפתיים עד זוב דם."

"החצי עבודות," אמר לי פעם, "החצי שיחות, החצי חטאים, החצי חס`דים, הביאו את העולם למצב שמחורבן של היום. תגיע, יא בן אדם, עד הקצה, לך ואל תפחד! אלוהים שונא את החצי-שד יותר מאשר את ראש השדים!"

"מלאך המוות מת כל רגע, נולד כל רגע, כמו החיים. זה אלפי שנים הצעירים והצעירות רוקדים תחת עצים בפריחתם – צפצפות, אשוחים, אלונים, דלבים, דקלים תמירים – והם ירקדו עוד אלפי שנים בפנים חרושות תשוקה. הפנים ניגרות מטה על האדמה, משתנות כל עשרים שנה, באות אחרות. אבל הדבר עצמו, האחד, יישאר תמיד אותו דבר, מאוהב, בן עשרים, רוקד, בן אלמוות."

"מה אני אגיד לך, איזה מכונה זה הבן אדם! אתם שם לה לחם, מיים, דגים, צנוניות, ויוצאים אנחות, צחוקים וחלומות. בית חרושת! בתוך הראש שלנו, אני חושב, יש סרט, מאלה שמדברים".

"הקים לו הבן אדם המסכן גדר גבוהה, בלתי עבירה, סביב הנשמה שלו, ביצר לו איזה פינה קטנה, והוא נלחם שם להשליט סדר וביטחון בחיי היום-יום הרוחניים והגופניים שלו. כל מה שדחוק בפינה הזאת חייב ללכת בדרכים הסלולות, לפי השגרה הקדושה, לציית לחוקים פשוטים וקלים לתפישה, וככה אנחנו יכולים לצפות בבטחה כלשהי מה עתיד לקרות ואיך כדאי לנו להתנהג. בתחום הפינה הקטנה הזאת, המבוצרת כנגד הפשיטות האלימות של המסתורי, מיולכות הוודאיות הקטנות מרבות הרגליים. אחד הוא האויב הקטלני השנוא, שכולן כאחת ערוכות זה אלפי שנים לגרשו: הוודאות הגדולה. והוודאות הגדולה הזאת דילגה עכשיו מעל המתרס והסתערה עלי".

"…איזו מין תעלומה מדהימה היא החיים האלה ואיך מתערבבים ונפרדים בני האדם כמו עלי סתיו רדופי סופה, ואיך אתה יגע לשווא ללפות בעיניים שלך את הפרצוף, את הגוף ואת המחוות של הבן אדם שאתה אוהב – ועל אף כל זאת, תוך כמה שנים, אתה כבר לא זוכר אם העיניים שלו היו תכולות או שחורות…"

"…לא, אתה לא חופשי," אמר. "החבל שאתה קשור בו הוא קצת יותר ארוך מהחבל של האנשים האחרים, זה הכל; אתה, אדון, יש לך חוט ארוך, אתה הולך ובא, נדמה לך שאתה חופשי, אבל את החוט אתה לא חותך; וכל זמן שאתה לא חותך את החוט…"
"יום אחד אני אחתוך אותו!" אמרתי בעיקשות, כי המילים של זורבה נגעו לי באיזה פצע פתוח והכאיבו לי.
"קשה, אדון, קשה מאוד. בשביל זה צריך שיגעון; שיגעון, אתה שומע? הכל או כלום! אבל אתה יש לך שכל, וזה מה שידפוק אותך. המוח הוא חנווני, מנהל פנקסים, כותב, כך וכך נתתי, כך וכך לקחתי, זה רווח, זה הפסד. הוא, שתבין, יופי של מנהל-משק-בית, לא שורף הכל בבת אחת, משאיר תמיד משהו בצד. לא קורע את החוט, לא! הוא מחזיק אותו חזק בידיים שלו, המנוול. אם הוא בורח לו, הלך עליו, הלך עליו על המסכן! אבל אם אתה לא קורע את החוט, אל תגיד לי, איזה טעם יש לחיים? תה צמחים, קמומיל; זה לא רום, שמעמיד את העולם על הראש!".

הפוסט זורבה היווני / קאזאנצקיס ניקוס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.