מגילת סן מיקלה הוא ספר חוויה. עצם הקריאה של ספר שיצא כל כך מזמן (1929) ומדבר על אותה תקופה, בשפה של אותה תקופה, עם המחלות והדמויות והמנהגים והאמונות של אותה תקופה – תמיד חוויה בשבילי.
המספר הוא רופא שוודי שנודד בכל רחבי אירופה, בעיקר ברומא, פריז והאיים קפרי והכפר אנאקפרי.

אין עלילה. זוהי בעצם אסופת סיפורים ו-*חוויות* של המספר. כל פרק הוא מעין סיפור קטן. יש לפעמים פערים של שנים בין פרק לפרק, אבל זה לא מפריע.
מאוד מעניין לקרוא על התקופה הזו בצורה שהיא אותנטית ולא שמישהו בימנו-אנו כותב עליה.

לגבי השפה – בהתחלה היה לי קשה להתחבר, אני לא "רגילה" לשפה כזו. לדוגמא – כשרוצים לספר שמישהו יורק אומרים "רוקק"… מה זה הפועל הזה בכלל? לא ידעתי שיש פועל כזה… זה מעניין לראות איך השפה השתנתה והתפתחה עם הזמן. היה בזה משהו נוסטלגי. כמו שסבתא שלי ז"ל הייתה מדברת.

אני לא יודעת מה היה או לא היה מתוך הספר, מה ארועים אמיתיים ומה המצאה (אם בכלל קיימת), מה שבטוח שמונתה חי חיים מעניינים, עם סיפורים על הרבה בעלי חיים, נשים ומחלות למינהן (עבור כל ההיפוכונדרים שבינינו). מעניין לקרוא על תחילתה של רפואת הנפש וההתיחסות ל"היסטריה" כמחלה. משהו שהיום נראה לנו כל כך שגור ו"לא מיוחד".

לסיכום – הספר הוא מקבץ חוויות וחוויות זה דבר סובייקטיבי. לי הייתה חוויה לקרוא את הספר, נהנתי מאוד ולרגעים הרגשתי כאילו אני בפריז, או בקפרי (איפה שרוצה המספר לבנות את ביתו) או בנפולי בתקופת המגפה.

מומלץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תאור פינת העטיפה

ציטוטים:

"לעולם עלול להתרחש מה שאינו צפוי מראש".

"נורסטרום היה אומר עלי, ששני מוחות שונים פועלים חליפות בקדקדי, מוח מפותח ומשוכלל של שוטה, ומוח לא מפותח של מין גאון".

"לא ארכו הימים ואני חדלתי לישון לגמרי, לקיתי במכת נדודי-שינה קשה ואיומה כל כך, שכמעט העבירתני על דעתי. מכת נדודי שינה אינה ממיתה את האדם, אם אינו ממית את עצמו, אבל היא משמשת על פי רוב סיבה להתאבדות. היא ממיתה את שמחת החיים שלו, מיבשת את לשד כוחו, מוצצת את הדם מתוך מוחו ומתוך ליבו כערפד. היא מעלה לפניו במרוצת הלילה את זכר הדברים שהיה מבקש לשכוח בשינה עריבה, ומשכיחה אותו ביום מה שהיה מבקש לזכור. תחילה מסתלק ממנו הזיכרון, אחר כך נעקרים מלבו בזה אחר זה רגשי הידידות, האהבה והחובה ואפילו רגש החמלה. רק הדיכאון לבדו נאחז בספינה שנחרץ גורלה ומנהיג אותה על פני סלעים אל חורבן גמור. אכן צודק וולטר, שהעמיד את השינה במדרגה אחת עם התקוה".

"מה שאתה שומר לעצמך – אתה מאבד, ומה שאתה נותן – שלך הוא לעולם ועד".

"מובטחני שהאל הגדול אוהב את הציפורים, שאם לא כן לא היה נותן להן את אותו זוג כנפיים שנתן למלאכיו".

"כל מה שאתה נותן על האדמה, שמור לך לעולם הבא, וכל מה שאתה שומר לך, איבדת".

הפוסט מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לא ידעתי למה לצפות כשהתחלתי את הספר הזה. ידעתי שהוא נחשב קלאסיקה, וזכרתי שאמא שלי באה ואמרה "איזה כיף לך שזה מה שאת קוראת עכשיו, קראתי את כל הספרים שלו!" ואולי בגלל זה פחדתי לא ליהנות.
קראתי את הספר מיד אחרי שסיימתי את מלכוד 22, שכתוב בשפה "דיבורית" ופשוטה ולכן העמודים הראשונים היו לי טיפה קשים כי לא הייתי רגילה לכתיבה מנוסחת היטב שכזו עם ניחוח קצת "של פעם". אבל ברגע שהתרגלתי (זה ממש לא לקח הרבה זמן), פשוט לא יכולתי להניח את הספר מהיד.

שתי דמויות המפתח בספר הן פלורנטינו אריסה ופרמינה דאסה. השניים מתאהבים בעודם צעירים (פלורנטינו אריסה בן 18 ופרמינה דאסה בת 15) ומחליפים ביניהם מכתבי אהבה דרך מחבואים שונים ומשונים. מיותר לומר כי כאשר אביה של פרמינה דאסה מגלה את האהבה הבוערת הוא מעוניין לשים לזה סוף על מנת שביתו תתחתן עם מישהו "ראוי" יותר ממברקן בדואר לבוש שחורים (ולא בדיוק עשיר).
את דר` חובנאל אורבינו לעומת זאת, אביה של פרמינה דאסה אוהב מאוד והשידוך נעשה. פרמינה דאסה דוחה את פלורנטינו אריסה ומחזירה לו את כל המכתבים אך זה לא מפסיק לחשוב עליה גם בזמן ששנים רבות עוברות.
בזמן הזה הוא עושה הכל מתוך מחשבה עליה כחלק מהעתיד שלו (למשל הוא משפץ את הבית שהוא גר בו לפי מה שנראה לו שתאהב). הוא גם הופך למין רב-שגל שטוען שהוא שומר לה אמונים בזה שהוא לא מתאהב באף אחת מהנשים אותן הוא פוגש ולא מתחתן עם אף אחת מהן. הוא שומר את עצמו לה. עד כדי כך ששמועות כבר רצות בעיר לגבי נטיותיו של פלורנטינו אריסה.
גם פרמינה לא שוכחת לגמרי את אותו הבחור שחיזר אחריה בכזו להיטות, הוא תמיד "ברקע" של המחשבות שלה והיא נתקלת בו בכל מיני הזדמנויות ולעיתים חשה החמצה.
אני אהבתי את הכניסה לפרטים שאולי אנשים אחרים לא יאהבו. כל המניירות הקטנות שבחיי הנישואין של פרמינה דאסה ודר` אורבינו (הארוחות, הריחות והדברים הקטנים שמתגעגעים אליהם), ההתייחסות האלגנטית של פלורנטינו אריסה לכל אחת מנשותיו החולפות-נשארות.
אין ספק שיש אזכור של פדופיליה בספר בדמות אמריקה הקטנה (אחייניתו הרחוקה של פלורנטינו, בת 12 אם אינני טועה) אבל יש לזכור את התקופה שעליה הספר מדבר ובה הוא נכתב, שבה היה לגיטימי לשאת לאישה נערה בת 15-16. יש אנשים שיראו בזה משהו מטריד, אבל לדעתי זו ממש לא הייתה כוונת המשורר.
הנחישות של פלורנטינו אריסה פשוט מעוררת הערצה והולכת על הגבול הדק ליד אובססיביות ופתטיות ולא עוברת אותו (לדעתי בכל אופן).
מצאתי את עצמי שואלת אותו "עד מתי אתה מתכוון להמשיך עם זה?". הוא המשיך
זה גרם לי לחשוב הרבה על אהבה בין אנשים בוגרים, ואיך במרוצת השנים הדברים שאנחנו מחפשים משתנים ואיך אסור לוותר על מה שאתה חושב שמתאים לך, לא משנה בן כמה אתה.
הסיפור נמשך על פני יותר מחצי יובל אבל לי זה פשוט חלף עבר מהר כל כך. לרגע לא התעייפתי ולא יכולתי להניח אותו מהיד.
אהבתי.
מאוד מאוד מרגש.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תאור פינת העטיפה

ציטוטים:

"פלורנטינו אריסה הציץ בה בפליאה והלך אחריה בנשימה נעתקה, ופעמים אחדות נתקל בסליה של המשרתת, וזו נענתה בחיוך להצטדקויות שלו. והיא עברה סמוך לו עד שהריח את ריחה ולא מפני שלא היה אפשר לראותו לא ראתה אותו, אלא בשל הילוכה הגא. בעיניו שלו הייתה יפה כל כך ומושכת כל כך ושונה כל כך מבני אדם רגילים, עד שמוחו לא תפס איך זה אין איש מתבלבל כמוהו מנקישות הערמוניים של עקביה על אבני הרחוב, ולבו של איש אינו מתפרע במשב האנחות של אמרת שמלתה, ולמה זה אין איש יוצא מדעתו לתנועות צמתה, לרחיפת ידיה, לזהב צחוקה. אף לא תנועה אחת מתועותיה לא נעלמה מעיניו ולא רמיזה אחת על אופיה, אבל הוא לא העז לגשת אליה מחשש שמא יופר הקסם".

"שפות עליך לדעת כשאתה מוכר משהו," הייתה אומרת בצחוק לעגני, "אבל כשאתה קונה מבינים אותך יפה משום מה".

"…אבל הוסיף להחזיק באמונתו שבני אדם אינם נולדים פעם אחת וחסל ביום שילדתם אמם, אלא החיים כופים אותם ללדת את עצמם שוב ושוב".

"לא, אני לא עשיר," אמר " אני עני שיש לו כסף, ואין זה אותו הדבר".

"בר יודע מתי הוא מתחיל להזדקן, כי הוא מתחיל להידמות לאביו".

"אין לך אויב גדול לאהבה הסודית ממרכבה שממתינה בפתח".

"זה הקושי שבחיי הנישואין, שהם מסתיימים בכל לילה לאחר ההתעלסות ויש לבנות אותם מחדש בכל בוקר לפני הארוחה".

"…אבל חוץ מהפעמים הנדירות האלה היה אחד מהם תמיד עייף יותר כשעלו על משכבם. היא הייתה מתעכבת בחדר האמבטיה, מגלגלת את הסיגריות שלה בניירות ריחניים, מעשנת לבדה, חוזרת לסורה באהבות הנחמה שלה כדרכה בימים שהייתה צעירה וחופשייה בביתה, גברת יחידה לגופה. עכשיו היה לה כאב ראש תמיד, או שהיה חם מידי תמיד, או שעשתה את עצמה ישנה או שהייתה לה וסת שוב, וסת תמיד, וסת התמיד. כל כך, עד שהדר. אורבינו העז לומר בשיעורר, רק כדי לפרוק מה שבליבו בלי לומר דברים מפורשים, שלאחר עשר שנות נישואין הנשים יש להן עד 3 פעמים בשבוע".

"בעיית החיים הציבוריים היא איך כובשים את הפחד;בעיית חיי הנישואין היא איך כובשים את השיעמום".

"…הגברים פורחים במין נעורים סתויים, הם מוסיפים הדרת-פנים בשערות השיבה הראשונות, הם נהיים שנונים ומפתים, ביחוד בעיני נשים צעירות, בזמן שנשיהם הקמלות אנוסות לאחוז בזרועם בחזקה כדי שלא למעוד על צילן שלהן, אבל לאחר שנים מעטות הבעלים מידרדרים פתאום במדרון התלול של זיקנה מבישה של גוף ונפש, ונשיהם הן שחוזרות לאיתנן ומוליכות אותם בזרועם כמוליכות קבצן עיוור, והן לוחשות להם על אזנם, כדי שלא לפגוע בגאוות הגברים שלהם, שישימו לב, יש פה שלוש מדרגות ולא שתיים, ויש שלולית באמצע הרחוב, והגוש הזה המוטל לרוחב המדרכה הוא קבצן מת, והן עוזרות להם לעבור בקושי אתץ הרחוב כאילו זה המעבר האחרון על הנחל האחרון של החיים."

"זכרי תמיד שלא האושר הוא הדבר החשוב ביותר בחיי הנישואין, אלא היציבות".

"באותה שעה ידע פלורנטינו אריסה שהגיעה שעתה שלה גם היא לשאול את עצמה מתוך כבוד, מתוך גדולה, מתוך רצון שאין לכבשו לחיות, מה לעשות באהבה שנשארה בלי בעלים".

"אנחנו הגברים עבדים עלובים אנחנו לדעות הקדומות,"אמר לה פעם אחת. "כשאשה, לעומת זה, מחליטה לשכב עם גבר, אין גדר שלא תדלג עליה, אין מבצר שלא תמוטט, אין שיקול מוסרי שלא תהיה מוכנה לצפצף עליו – אין אלוהים שיוכל לה".

"בשקט בילו להם יחדיו כבעל ואישה זקנים, למודי נסיון חיים, שהם כבר למעלה ממלכודת התשוקה, למעלה מין הלצון האכזרי של האשליה ומין ההתבדות של האכזבה – למעלה מין האהבה. כי כבר חיו יחד פרק זמן מספיק להבין שהאהבה אהבה היא תמיד, בכל עת ובכל מקום, אבל מרוכזת יותר ככל שמתקרבים אל המוות".

הפוסט אהבה בימי כולרה / גבריאל גרסיה מארקס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.