כן, אני יודעת, זה נחשב כבר ספר "ישן" (בכל זאת, 2013) ואיכשהו יש לי נטייה לא לקרוא רבי מכר בזמן שהם רבי מכר, זה יוצא שאו שאני קוראת אותם לפני שמכונות יחסי הציבור מתחילות לפעול, או שאני קוראת אותם באיחור של שנה או שנתיים, כמו במקרה הזה. את שם הספר שמעתי כל הזמן ברקע והוא היה נשמע לי ארוך ומוזר. כמובן שהקונוטציה הראשונה הייתה, שמדובר בספר על השואה, ואני מתרחקת מספרים כאלה כמו מאש. אבל לא, ממש לא מדובר בספר שואה. כאילו, היא שם, ברקע, בקושי שומעים אותה, אבל היא רחוקה מלהיות הגיבורה של הספר. אפשר להגיד שהזהות היהודית היא הגיבורה בסיפורים האלה.

אז אני אתחיל מהסוף – לא פלא שהספר הזה היה רב מכר ולא פלא שהוא היה כזה ספר מדובר בעולם ואפילו זיכה את מחברו באי אלו פרסים – זה פשוט ספר מעולה. לא יוצא לי לקרוא כל כך הרבה ספרים, שבעצם מורכבים מכמה סיפורים קצרים, אז ככה שזה בהחלט שינוי מרענן. ועוד יותר כיף כשמדובר בספר טוב, שכתוב היטב ואף אחד מהסיפורים אינו נופל ברמתו מהשאר.

לפנינו שמונה סיפורים קצרים, שנעים בין 18 עמודים (הקצר ביותר) ועד ל-36 (שהוא הארוך ביותר). בסך הכל מדובר בסיפורים די קצרים, הנקראים במהירה. אותי הסיפורים פשוט ריתקו. הכתיבה נפלאה וקולחת ומצליחה להעביר כל כך הרבה רגשות ומצבים. לכל סיפור יש פואנטה בסופו, אבל היא לא בומבסטית, אלא קטנה ועדינה. בכל הסיפורים יש זיקה כזו או אחרת ליהדות, היא תמיד מוזכרת. לפעמים זה ברקע, לפעמים היא הגיבורה הראשית ולפעמים זה בכלל דיון שמתפתח בעקבות שיחה על השואה.

הסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הספר, הוא על זוג יהודי חילוני אמריקאי, שמגיעים אליו לביקור זוג מכרים מהעבר הרחוק, זוג חרדי לכל דבר ועניין. הנשים היו חברות בצעירותן – אחת הפכה חילונית בעקבות בעלה ואחת התחרדה ועברה לישראל. הארבעה שותים, מעשנים סמים שמצאו בחדרו של הילד ונזכרים בעבר. לדבי, הבחורה החילונית , יש איזה קיבעון לגבי השואה וכך החבורה נגררת למשחק דימיון מוזר והזוי.

הסיפור "גבעות תאומות" מתחיל בשני צריפים, על שתי גבעות, אחת מול השנייה. בכל צריף משפחה. התנחלות. הגברים יצאו למלחמה והנשים נשארו לשמור על הגבעות משכניהם הערבים. הסיפור מחולק למעין פרקים קצרים, המסודרים לפי שנים החל מ-1973 ועד 2011 ומראה את התפתחותה של ההתנחלות והפיכתה לעיר גדולה ומשגשגת (מישהו אמר אריאל?). בדרך מתגלגל סיפורן של שתי המשפחות של המייסדים ומה עלה בגורלן וסכסוך אחד, שנפתר רק אחרי 30 שנה, ולא בהכרח על הצד הטוב ביותר.

עוד סיפור מעניין הוא "פיפ שואו". זהו סיפורו של ארי פיינברג, עורך דין יהודי ומתבולל. ארי נשוי לבלונדינית מהממת וגויה לגמרי. הגורל מזמן אותו למועדון חשפנות ולמופע פיפ שואו שבו הוא מתמודד עם עצמו, עם העבר ועם ההווה. בין היתר צפים שם על פני השטח הרבנים שלו, שמאשימים אותו בנטישת הדת, הפסיכולוג שלו, עם אימו שמסרבת להכיר באשתו הגויה ובאשתו ההרה.

יש כמובן עוד סיפורים, אבל אני אשאיר לכם לגלות קצת בעצמכם.

אז על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק? אנחנו מדברים על ספר מצוין, קריא, שמעלה הרבה שאלות ומחשבות לגבי היהדות בישראל ובארצות הברית, לגבינו כיהודים וגם לגבי השואה.

רוצו לקרוא.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש. איך זה שאין לי ולו ציטוט אחד?!)

פינת העטיפה:

האמת שאני ממש לא יודעת מה להגיד על העטיפה במקרה הזה. מה שבטוח – היא לא משקפת כלום ממה שקורה בספר. בכלל, אני חושבת שזה קשה לחשוב על עטיפה הולמת לספר שהוא מקבץ של סיפורים קצרים – עם איזה מהסיפורים תתכתב העטיפה?. בכל מקרה, כאן יש עטיפה מינימליסטית לגמרי – רקע שחור, כיתוב גדול בכתום וורוד וזהו. שום אימג', תמונה או איור. העטיפה המקורית שמצאתי ברשת היא שונה לגמרי, מקושקשת ומאוירת ולא אהבתי אותה. מהכריכה הנוכחית אי אפשר להבין שום דבר לגבי הסיפורים ועוד לא החלטתי אם זה טוב או לא.

הפוסט על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק / נתן אנגלנדר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אחרי כמה ספרים עם תכנים – בוא נאמר – בעייתיים משהו, הרגשתי שאני חייבת משהו קליל ומשעשע. כזה שיגרום לי לחייך לפני שאני הולכת לישון. שישכיח ממני את כל הצרות, יצחיק אותי ויבואו בעקבותיו (אולי) חלומות טובים. קראתי המלצה של חבר שאני סומכת עליו (תודה, תומר!) ואפילו רכשתי את הספר, מה שלא קורה הרבה בזמן האחרון, במיוחד לאור הספרים הרבים שאני מקבלת וממתינים בסבלנות לתורם בצד.

אלן בלייר הוא סופר צעיר מניו ג'רזי. הוא הוציא רומן אחד לפני כמה שנים ומאז מתקשה לסיים את הרומן השני שלו. אפשר לומר שהוא מתקשה בכלל להתחיל אותו. כל הכסף שיש לו הגיע מתביעת פיצויים שזכה בה אחרי שנפצע באורח מוזר באיזה בניין במנהטן. בכסף הזה הוא שוכר לעצמו משרת בשם ג'יבס (כן, כמו ההוא מספריו של וודהאוס, שאני חייבת לציין שלא קראתי). בתחילת הספר הוא גר אצל דודיו (יחד עם ג'יבס כמובן) כסוג של פרזיט ועושה כל שניתן על מנת להתחמק מדודו, שאותו הוא לא ממש אוהב ואפשר להגיד שגם קצת מפחד ממנו. הוא עושה יוגה כל בוקר ואת שאר היום מעביר בהתחמקויות, ניסיונות כתיבה והצפנה של אלכוהול במקומות כאלה ואחרים, כי בנוסף לכל, אלן הוא גם אלכוהוליסט. יחד עם זאת, הוא אלכוהוליסט חביב ביותר, יש לציין.

אלן מתקבל למושבת אמנים בסרטוגה ספרינגס שבמדינת ניו יורק. הוא מאוד מתרגש מהעניין ובטוח ששם יצליח להיפטר ממחסום הכתיבה שלו ולהתקדם עם הספר, כשהוא מוקף בעוד אומנים כמותו. הוא מחליט לקחת את ג'יבס כמובן ולנסוע להרפתקה חדשה. המקום, שנקרא "מושבת הוורדים", הוא לא פחות ממיקרו קוסמוס לדמויות הזויות, לא ברורות ולעיתים על סף הגרוטסקיות. כל אחד מהם פלצן בדרכו ואלן שיכור משלל הטיפוסים שמקיפים אותו. עוד בדרכם למקום השניים, או יותר נכון אלן, כי ג'יבס הוא קול ההיגיון בכל העסק הזה, מסתבכים באי אלו עניינים, הפתעות ושלל תקריות משעשעות. במושבה עצמה דעתו של אלן מוסחת משלל הטיפוסים ההזויים והמטורפים שמסתובבים סביבו. הוא ממשיך לשתות בכמויות, מוצא את עצמו מואשם בגניבה של נעלי בית ובנוסף לכל – מתאהב. לכל אורך הדרך, ג'יבס הוא הדמות השפויה בכל הסיפור הזה ולא ממש ברור אם הוא באמת קיים או יציר דמיונו הפרוע של אלן, סוג של אלטר אגו או סייד קיק או שקר כלשהו אחר.

כשאלן יצא מלכתחילה למסע הזה הוא הציב לעצמו שלוש מטרות עיקריות – לסיים את הרומן השני שלו, להיגמל מבעית האלכוהול שלו ולהתאהב. מיותר להגיד, שעוד לפני הגעתו למושבה עצמה, הוא לא עומד באחת המטרות שלו, כשהוא משתכר בפאב מקומי ונקלע לקטטה שמשאירה אותו חבוט וחבול. חוץ מלכתוב כמה שורות בודדות, הוא לא ממש כותב אלא עסוק ב(איך לא?) שתייה מופרזת בחברת חבריו החדשים ושיחות פילוסופיות כאלה ואחרות. הוא מוצא סוג של אהבה אך זו די מסבכת אותו ובסופו של דבר הוא נאלץ להימלט באישון לילה מהמושבה, כשלא השיג אף אחת ממטרותיו.

הספר הזה הוא פשוט קומדיה של טעויות. וזה משעשע לאללה. אני, אישית, לא קראתי אף אחד מספריו של וודהאוס שג'ונתן עושה לו כזו מחווה עם שמו של ג'יבס וגם עם הכתיבה עצמה ולכן נהניתי מאוד מהספר. הבנתי שאנשים שקראו את וודהאוס קצת התאכזבו מהספר הזה כי "זה לא זה". אני ממליצה לא לבוא עם ציפיות ופשוט ליהנות. חייכתי לכל אורכו של הספר והקלילות הזו באה לי טוב. היו כמה קטעים שאפילו גיחכתי בקול רם.

בקיצור – מומלץ לימים חמים כאלה, כשיושבים מול המאוורר או מתחת למזגן ולא רוצים להטריד את הראש בעוד תכנים כבדים.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה די מונוכרומטית – בסך הכל שני גוונים של כחול, קצת שחור וכיתוב בלבן. שם הספר כתוב בגדול, והשילוב עם סימן הקריאה מרגיש ממש כמו צעקה. במשפט הזה מתחיל ונגמר הספר -"התעורר, אדוני!". שם הסופר קטן רק במעט וזו כנראה הודות לעניין הפעוט שהסופר אמור להיות מוכר לרוב האנשים (אני לא הייתי אחת מהם, 'צטערת), כיוצר הסדרה "משועמם" ב-HBO. רואים דמות עומדת, מאוירת בקווים גרפיים ובלי יותר מידי פרטים – היא כמובן ג'יבס, ולצידה, שרועה על הקרקע, דמות נוספת, שאנו רואים רק את הרגליים שלה ובקבוק זרוק – ללא שום ספק אלן בלייר החביב. הרקע הוא מעין גלים מתפתלים בכחול, שיש בהם אלמנט מרגיע, אבל לי הם פשוט נראו כמו מה שקורה לאלן בלייר בראש. כמו סוג של הזיה. זה הזכיר לי קצת קטעים מסוימים ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס". כמובן הרבה יותר רגוע ומינוס נרקוטיה, אבל בכל מקרה – זה מה שעלה לי בראש, ואולי גם בראשו של אלן…לכו תדעו. ברשת אפשר למצוא עוד שתי עטיפות לספר – באחת רואים אימג' מאוד דומה אבל דווקא על רקע צהוב ובשנייה רואים דמות של משרת, מטושטשת לחלוטין. בכל מקרה נראה שיש כאן רצון לשמור את הדמויות לדמיון שלנו ולכן אין צילום. אני אהבתי את הכריכה, היא מטרידה ומרגיעה בו זמנית וזה משהו שלדעתי מאפיין את הספר – אלן מיטלטל בין חרדות לאופוריה וג'יבס תמיד נשאר מחושב והגיוני.

ציטוטים:

"התחלתי לשפשף את העצם שבמרכז אפי, תמיד אני משפשף אותה כשהעניינים מסתבכים. באמצע מסאג' האף הזה שמעתי שאיבת אוויר קלה – ג'יבס, כמו לחות, הצטבר לשמאלי. אני חושב שלג'יבס יש קרבה משפחתית למיים. אומרים שכולנו מכילים חמישים אחוז מים, אבל אצל ג'יבס זה כנראה תשעים אחוז. ג'יבס ומים מחלחלים לכל מקום, אי אפשר לעצור אותם, כמו האגם התת-קרקעי הזה ששמעתי עליו, שמתחיל מתחת ללונג איילנד וצץ בקונטיקט".

"מה שאני עושה, שמתי לב, זה להתייחס למוח שלי כמו אל צרור מפתחות: אני מאבד אותו ואז מוצא אותו בשמחה, ואז שוב מאבד אותו. לא כדאי לאדם להתייחס למוח שלו בצורה כזאת, אבל זה קורה".

"פניה היו עגולות ובשרניות, העור השחים – הצהיב מזקנה. גובהה היה כמטר חמישים וחמש והיא לבשה חלוק בית כחול דהוי. נעלי הבית שלה היו עתיקות, בצבע בשר, וייתכן שלא נחלצו כבר שנים. גילה היה על הטווח שבין שישים וחמש לתשעים וחמש. עיניה חצו אף את הגיל הזה. הן ראו את משה יורד מהר סיני ומועד עם לוחות הברית, הרגע שבו הומצאה המילה 'קלוץ'. החזה שלה היה בעל נפח. חשתי שמץ של תאווה לאישה הצעירה שהיא הייתה במאה התשע-עשרה".

"פורנו והיאבקות. בשניהם המשתתפים פועלים לפי נוסחה מסוימת – הם מציגים גוף אבסורדי ומעמידים פנים שהם עושים משהו. באחד הם מעמידים פנים שהם הולכים מכות ובשני הם מעמידים פנים שהם נמשכים לזה לזה. כנראה ששני הקהלים חשים קתרזיס לנוכח ההגזמה של הכל".

"אחת הבעיות שלי היא שאני מבלבל בין אהבה לרחמים. אני לא באמת יכול להפריד בין השניים, אולי כי הם באמת הולכים יד ביד – ברגע שאתה אוהב מישהו אתה לא רוצה שהוא יחוש כאב. אבל אתה יודע שזה בלתי נמנע. אתה מזהה את האשליות הקלושות שבהן הוא עוטף את עצמו כדי להמשיך, יודע באיזו קלות אפשר לפגוע בן ולרסק אותן, ולכן אתה מרחם עליו, באותו אופן שבו, עמוק בפנים, אתה מרחם על עצמך, מאותן סיבות בדיוק".

"הייתי מודע לכך שאני מתנהג באכזריות אבל לא יכולתי לעצור בעצמי. התנהגות כזאת אינה אופיינית לי. אבל אני מניח שכאשר אנחנו מרגישים בודדים בחיים אנחנו תוקפים דווקא את אלו שאוהבים אותנו. תכונה זו מאפיינת את הטבע האנושי כולו ואפשר לסכם אותה במילה אחת: פגם".

"שמתי לב, אדוני, שבמנות קטנות הזמן נדמה ארוך: שעה, עשר דקות, יום. לעומת זאת, לאורך חייו של אדם, תקופות ארוכות – עשר שנים, חמישים שנה – נדמות די קצרות."
"אתה יודע למה זה ככה, ג'יבס?"
"זה יכול להיות קשור לזיכרון, אדוני. אין לנו היכולת להיזכר בכל אירוע מחיינו, אז אנו מרכזים את החוויות שלנו, מסכמים אותן, נפטרים מהן. פרשיית אהבים יכולה להצטמצם למשפט: 'היינו יחד שלוש שנים'. החיים שלנו מתקצרים מאוד בצורה כזאת…העניין כולו הוא חידה, אדוני. לוקח לנו שישים, שבעים, שמונים שנים לחיות את חיינו, ונראה שהם חולפים כל כך מהר, ועם זאת אנחנו גם יודעים כמה זמן לקח לנו להגיע למקום שאליו הגענו…אני חושב על עולם הקולנוע. סרט של שעתיים הוא התוצאה של מאות שעות צילומים. החיים הם אותו דבר. אפשר לזכור אותם ולסכם אותם די במהירות, אבל מיליוני רגעים יצרו אותם".

הפוסט התעורר, אדוני! / ג'ונתן איימס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אפתח בגילוי נאות – אם לא היו ממליצים לי על הספר הזה בפורום ספרים וספרות של תפוז כמה וכמה פעמים, לא הייתי מגיעה אליו לעולם. וזה חבל. אפילו חבל מאוד. כמו שכתוב על עטיפת הספר – "הסופר האמריקאי הכי גדול שאתם לא מכירים", לא שמעתי עליו בחיים וגם לא על הוצאת ספרים "טובי". אני לא מתיימרת להכיר את כולם, אבל עדיין כשבאתי לחפש את הספר בחנות הספרים היו צריכים להביא אותו מהמחסן (הוא לא היה על המדפים) וגם אז זה לקח הרבה זמן והמוכרת בכלל לא הכירה אותו…

אחרי ההקדמה הזו, ניגש לספר המקסים הזה. זהו אחד הספרים הכי חמודים, משעשעים, מעניינים ומיוחדים שקראתי בזמן האחרון. אולי זה בגלל שזהו הספר הראשון של הרינגטון שאני קוראת. אבל זה לא משנה כרגע.
הספר, אם כן, מביא את סיפור הקמתה של עיירת סטיי מור (stay more), החל משני המתיישבים הראשונים, האחים נוח וג`ייקוב אינגלדיו בתחילת המאה ה-19 ועד להווה.
כל פרק נפתח ברישום של מבנה אשר אותו יבחן הרינגטון במהלך הפרק. מה שאהבתי הוא שבנוסף ל"בדיקה" של המבנה מבחינה ארכיטקטונית, הרינגטון בודק גם מה הוא אומר על האדם שבנה אותו ומה הוא ניסה להגיד בזה (אגב, הרישומים נעשו על ידי הרינגטון עצמו). מצאתי את עצמי מסתכלת על האיורים האלו בתשומת לב רבה ותוך כדי קריאת הפרק, דפדפתי לאחור כדי למצוא באיור את מה שמסופר. אפילו חטאתי לפעמים בדפדוף קדימה, רק בשביל לראות מה הולך לבוא.
הסיפור נמשך על פני כמאה וחצי ושזור בהיסטוריה האמריקאית (השפל הכלכלי הגדול, מלחמת האזרחים, מלחמות העולם ועוד).
תושבי סטיי מור כמעט תמיד נגד כל דבר שנראה בעינהם כ"קידמה", והם דוחים אותו על הסף. את אותם מוצרי "קידמה" מביא לעיירה אלי ווילארד, סוחר ערמומי, שמגיע מידי כמה חודשים (לפעמים שנים) ומביא דברים שאף אחד לא שמע ולא ראה מימיו כמו מספרים ושעונים. ברור שבסופו של דבר, כל דבר מוצא את מקומו כולל חשמל, טלפון ועוד אבל תמיד יהיה מישהו שיתלונן שהקידמה (ואפילו היכולת לקרוא ולכתוב) הרסה את חבל האוזרק. כולם כל הזמן מדברים בנוסטלגיה על הימים של "פעם" (לראיה הציטוט הראשון שמובא כאן).
לא יכלתי שלא להיזכר בפורסט-גאמפ. אותו ילד/נער שובה לב ש"תרם" להיסטוריה של אמריקה (למשל הקטע בו הוא מראה לאלוויס איך הוא רוקד). גם כאן מדובר בשלל דמויות (ויש כל כך הרבה וכולן הזויות ומקסימות באותה מידה), לא חכמות במיוחד שכאילו השפיעו על ההיסטוריה ושמן פשוט "נשמט" מהספרים והוחלט לא להזכיר אותן מרוב מבוכה.
זה ספר מצחיק. מין הומור שמזכיר קצת את שלושה בסירה אחת בשילוב עם מילכוד 22, הרבה משחקי מילים ונונסס. אני בדרך כלל לא ממש צוחקת מספרים, מקסימום עולה לי איזה חיוך, אבל כאן היו קטעים שהערתי את בעלי באמצע הלילה רק בשביל להקריא לו פסקה קורעת במיוחד.
אני לא יודעת מה עוד אני יכולה להגיד על הספר הזה שלא נאמר כבר.
הוא לא ספר "גדול", אין מה לצפות ליפול מהרגליים. הייתי אומרת שזה ספר מפתיע, שנקרא בנשימה אחת, אפילו שכל פרק בתוכו הוא מעין סיפור בפני עצמו, הוא קליל ומושלם לחופשה. הרינגטון מצליח להראות את שני הצדדים כמעט בכל מקרה (גם את האינדיאנים וגם את האמריקאים, גם את הבוגדים וגם את הנבגדים) וזה מרענן ונותן את החופש להזדהות עם מי שבא.
אני מרגישה חובה לציין את התרגום כי אני מניחה שזו הייתה עבודה קשה במקרה של הריגנטון (הספר יצא באנגלית כבר בשנת 1975 ותורגם לעברית רק ב-2008), אבל עושה רושם שאסף גברון עשה עבודה טובה בהעברת כל הביטויים ומשחקי המילים שיש כאן. הקריאה זורמת בלי יותר מידי עצירות ותקיעות.
לסיכום – זהו ספר שמח, במלוא מובן המילה. לכל אורך הקריאה היה לי חיוך מטופש מרוח על הפנים ונהנתי מכל רגע.
מומלץ מומלץ מומלץ!!
ותודה לחברי הפורום, שבלעדיהם לא הייתי מגיעה אליו בחיים.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – כי זה אחר ושונה והפתיע אותי לטובה)

פינת העטיפה:

אני לא כל כך אוהבת את העטיפה הזו, אני חושבת שהיא די מפוספסת. האיור עצמו הוא חמוד והוא בהחלט משקף את האנשים שהם גיבורי הסיפור, אבל יש בו משהו מאוד בסיסי, אולי אפילו קצת ילדותי (אולי בגלל הנאיביות של האנשים?) ולדעתי זה לא עושה שירות טוב לספר. הספר כל כך מקסים וחבל – כי אם הייתי נכנסת לחנות ספרים ורואה את העטיפה הזו – ספק אם הייתי מזכה אותה במבט נוסף. גם ככה השם הוא בעייתי וארוך (אבל מתאים :)) אז לפחות לעשות בעטיפה עיצוב שימשוך את העין. זה לא נורא, פשוט קצת סתמי מידי בשביל כזה ספר, לדעתי.

ציטוטים:

"…כולם ערגו לימים הכמו-פעמים מלפני המלחמה, אבל כולם ידעו שהימים הכמו-פעמים מלפני המלחמה לעולם-לא, לעולם-לא ישובו, ובגלל שהם לא ישובו אנשים יכלו רק לאחל אותם לעצמם, ובגלל שלאחל לעצמך משהו שלא יכול לחזור לעולם נחשב לתקוות שווא, ובגלל שתקוות שווא היא השוואה מוטעית של תקווה עם מציאות, אז המציאות התעוותה לכדי חלום מלנכולי. בחלום הזה שהוא החיים, לכל האנשים היו עיניים עורגות, כמו עיני כבש, מה שהוסיף לחזותם על חשבון חזונם".

"שוב, ג`ון אינדלדיו הלך לג`ספר כדי לבקש תשובה, אבל הגזבר של המחוז חשב שהארעיטקט הוא פשוט חבר בארכיטוקרטיה, או המעמד הגבוה; חוקר מקרי המוות של המחוז הסביר בדיסקרטיות שארכיטקט הוא חלק מפי הטבעת שהחליק ממקומו; מפקד המחוז היה בטוח שארכיטקט היא עיר במחוז מדיסון, אבל הוא לא מצא אותה במפה; לשריף הייתה הענווה להודות שהוא לא יודע, למרות שזה נשמע כמו משהו שנפפל ממכונה לאריזת שחת; לבלר המחוז הכריז שארכיטקט הוא המקום שבו שומרים את מסמכי הארכיון והראה חג`ון את הארכיטקט במרתף בית המשפט, שופט המחוז ידע ש"ארכ" מציין את הדרגה הגבוהה ביותר, כמו בארכדוכס או ארכיבישוף, אז ארכיטקט הוא הדרגה הגבוהה ביותר של יִטקט, ויִטקט הוא סוג של קרדית הגורמת לגרדת".

"…שניהם הסכימו אחר כך שהמציאות היא אחות חורגת חלשה של הדמיון…"

"התפתל" היא הדרך היחידה לתאר את סגנון ההליכה של תירל, והיא מתגלה עבור כל חבל האוזרק, שבו הכל מתפתל. כל הנהרות, הנחלים, היובלים והפלגים מתפתלים. ענפי העצים, במיוחד שקמה, מתפתלים. נחשים מתפתלים. תירל אינגלדיו התפתל כל כך הרבה, לא בגלל האלכוהול במוחו כמו בגלל שלא היה לו לאן ללכת והמון זמן להגיע לשם. כשנחלים ונחשים וענפי עצים ודברים הם צעירים, הם הולכים פחות או יותר בקו ישר. כשהם מזדקנים, הם מתפתלים. פלג גועש הופך לגבר ומתפתל. סיפור הופך לספר ומתפתל. תמיד יש סוף, אבל אף אחד לא ממהר להגיע אליו; למעשה, קיימת כמעט משאלה חזקה לא להגיע אליו. הבה נניח, אם כך, להתפתלותו של תירל, לעמוד כסמל הן של חבל האוזרק עצמו והן של מחקרנו על הארכיטקטורה שלו".

"למה אתה משייך את אריכות חייך?"
האיש הזקן שתק, כאילו הוא חושב, ואז בשקט, "זזתי. מעולם לא האטתי מספיק זמן בשביל שהמוות יתפוס אותי"
(…)
"אבל למה המשכת לזוז?"
הזקן שתק שוב, כאילו הוא מהרהר ומגלב את התשובה לראשונה, וכשהוא אמר את התשובה זה היחה בפליאה. "הרגשתי שהיה משהו שעלי לעשות. שהייתי אמור לעשות. שנידונתי לעשות".
"באמת?" אמר הכתב. "ומה היה הדבר הזה?"
"כל מה שעשיתי," אמר הזקן, ולא פירט.

הפוסט הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו / דונלד הרינגטון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.