עוד עובדה מעניינת על הספר הזה, שפורסמה בגב הכריכה, אז כנראה שיש לה חשיבות כלשהי ואולי מעידה על אופיו הקליל של הספר, היא שהסיפור פורסם בארבעה חלקים בירחון פלייבוי. נראה לי שסיפורים שמפורסמים בהמשכים לא יכולים להיות כבדים ומסובכים מידי כי עובר זמן בין פרסום לפרסום. למיטב ידיעתי פלייבו מפורסם אחת לחודש ועל כן הציפייה מהקוראים לזכור מה קרה חודש לפני היא די מופרכת. לכן האופי הקליל של הסיפור, שגם אם לא זוכרים בדיוק מה קרה, זה לא באמת משנה. כמו סרט אקשן, שלא משנה באיזו דקה מצטרפים אליו, עדיין מבינים מי נגד מי ומה קורה.

ואחרי החפירה הזו (מפתיע בהתחשב בזה שחשבתי שלא יהיה לי מה לכתוב), אני אספר לכם על מה הספר – ג'יימי לונץ הוא בחור די נורמטיבי שיוצא מתחרות זמר שהלהקה שלו לוקחת בה חלק. מחוץ למועדון מחכה לו גמבל, גובה כספים של מאפיונר יותר רציני בשם חוארז. ג'יימי חייב להם כסף והוא קצת מתעכב עם העיניין הזה. חוארז וגמבל ידועים בתור כאלה שאוכלים את אשכיהם של הקורבנות שלהם. כיף.

גמבל לוקח את ג'יימי לנסיעה (חטיפה אולי?), אך במהלך הדרך ג'יימי מצליח לירות ברגלו ולנטרל אותו. מכאן מתחיל מסע בריחה רווי אקשן ודמויות הזויות. כדי להזרים את הקלישאות, נכנסת גם אישה יפייפיה לסיפור, שגם לה סיפור משל עצמה והשניים בורחים יחד ממקום למקום.

הספר מציג כמה קוים מקבילים – הצד של ג'יימי, הצד של גמבל הפצוע והצד של האישה הנוספת – אניטה. ויש גם את מרי, היא זו שמטפלת בגמבל הפצוע. כבר לא ברור מי הרעים ומי הטובים בסיפור הזה ואפשר להתחבר לכולם. היכולת לזגזג בין הדמויות היא קולנועית ממש, מה שמוסיף לכיף של הקריאה.

יש משהו מאוד "אמריקאי" בספר הזה. החל מהדמויות שבו, שכולן סוג של אנשים שנמצאים בשוליים של החברה, ועד הלוקיישנים – מוטלים, פונדק אופנוענים, הרבה אלכוהול וסיגריות, נשקים ואפילו קריוקי.

ספר פשע קליל – יש דבר כזה? מסתבר שכן והנה הוא לפניכם.

כשקראתי קצת על הספר בכל מיני מקומות ברשת, כולם התייחסו לאם זה כן או לא "נואר". חלק כתבו שזה חיקוי על חיקוי, חלק כתבו שכן וחלק כתבו שממש לא. אני מודה שאני לא מספיק מבינה בזה כדי להחליט. אבל ת'אמת? זה באמת לא משנה לי. אני מבינה בהנאה שלי בקריאה. ואני נהנתי אז לא ממש אכפת לי לאיזה זרם זה משתייך או מתיימר להשתייך.

למי שמעניין אותו – הנה לינק להגדרה ל"סרט אפל" בויקויפדיה.

בקיצור – מומלץ לימים חמים בחדר ממוזג, עם ויסקי ביד אחת וסיגריה בשניה.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני מתה על הכריכה! האיור הזה מזכיר לי קומיקסים של פעם. עשיתי פעם עבודה על ההיסטוריה של הקומיקס ונתקלתי הרבה בדימויים האלה. אהבתי גם את הצבעוניות. זה גרם לי כל הזמן לחשוב על רוג'ר רביט כל הזמן. הסגנון הזה ממש מתאים לאופי הספר והצבעוניות מאוד מושכת ומזמינה. זה לגמרי ספר שהייתי מרימה ליד בחנות ספרים.

הפוסט לא לזוז / דניס ג'ונסון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הספר הזה סיקרן אותי עוד בלובי הבניין שלי, בזמן שחיכיתי למעלית פתחתי את המעטפה שהגיעה אלי בדואר. מתוכה יצא הספר הזה. החזקתי אותו הפוך בטעות (או שלא?) כי האימג' על הכריכה נראה הפוך. זה עוד יקרה לי הרבה עם הספר הזה. בעצם, בכל פעם שאני אפתח לקרוא אותו. המעלית הגיעה ונכנסתי. בזמן הזה הסתכלתי על שם הסופרת – איילת צברי. שם ישראלי. תימני לא?. מעבירה דף או שניים כדי לראות מי עיצב את העטיפה. סתם עיניין אותי. ואז אני רואה "תרגמה מאנגלית: ברוריה בן ברוך". רגע, מה? מה פתאום זה מתורגם? זה נכתב במקור באנגלית?. נכנסתי הביתה והלכתי לפשפש קצת אצל דר. גוגל. איילת נולדה בארץ וכיום היא חיה בקנדה. הספר נכתב במקור באנגלית ב-2013 אם אני לא טועה, זכה בפרס, תורגם לכמה שפות והנה עכשיו, הוא גם מתורגם לעברית. אז היא חיה שם, כותבת באנגלית ספר שנקרא "המקום הכי טוב בעולם", מה זה אומר? שקנדה זה המקום הכי טוב בעולם?. מדפדפת עוד קצת. לא, היא כותבת על ישראל. אז רגע, שאני אבין – היא לא בארץ כבר 18 שנה וכותבת, באנגלית, על ישראל?! מפה לשם – הספר נכנס לי לתיק ותוך זמן קצר סיימתי אותו.

הייתי כל כך בטוחה שלא אוהב את הספר, פחדתי שאני אתעצבן כי אזהה איזו התנשאות שיש לאנשים שלא גרים בארץ אבל חושבים שאפשר להעביר ביקורת או להשמיע דעות כשאתה לא חי כאן. זה לא קרה. זה ספר אמיתי, מרגש, כתוב היטב ואחד כזה שנכנס לך ללב ונשאר תלוי שם גם אחרי שאתה מסיים. ובגלל שמדובר פה ב-11 סיפורים קצרים, כל זה קרה לא פחות מ-11 פעמים. כל סיפור שהסתיים השאיר אותי מהורהרת, לפעמים מעורערת.

כל הסיפורים מתרחשים בישראל. המוטיב החוזר אצל הדמויות הוא החיפוש שלהם אחר המקום שיהיה הכי טוב עבורם – בעולם, בארץ, בחיים, במערכות היחסים, במשפחה ואפילו בתוך עצמם. כל אחד מהם אבוד בדרכו שלו. חלק הלכו לאיבוד בזוגיות, חלק הלכו לאיבוד בתוך המשפחה, חלק בעדתיות, בערכים.

בסיפור אחד, המקום הוא הכי טוב הוא הזוגיות, עד שזו מתפרקת, בסיפור אחר זו המשפחה, עד שמתגלה שערכי המשפחה המסורתיים לא נשמרים כפי שציפו, ובסיפור אחד זו החברות, שמתגלה כלא אמיתית או לא נצחית ועמידה מספיק מול החיים וההתרחשויות.

הסיפורים מתובלים במיטב הישראליות – פיגועי שנות  ה-90, מלחמת המפרץ, הקיפוח העדתי, עולים חדשים ועולים ותיקים. והכל כתוב כל כך טוב וכל כך אותנטי שאין לי ברירה אלא להמליץ לכם בחום על הספר הזה.

אז מה זה "המקום הכי טוב בעולם?"
זה פילוסופי, זה אינדיבידואלי, זה סובייקטיבי, זה מקומי, זה אישי ואולי בכלל לא קיים.
יש בכלל דבר כזה? אני שואלת את עצמי את השאלה הזו כמעט כל יום מאז קריאת הספר.

מה שכן בטוח – יש לכם ספר טוב ביד. תתחילו לקרוא.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני לא יודעת אם זה בכוונה או לא, אבל נראה כאילו גם העטיפה לא מצאה את מקומה. ואני אומרת את זה לחיוב. בגלל שהאימג' על הכריכה מצולם מלמעלה, אפשר להסתכל עליו מכל כיוון. וכך קרו, כמו שציינתי בהתחלה, לא מעט מצבים שבהם החזקתי את הספר הפוך. אנחנו רגילים להסתכל על אנשים כשהראש שלהם כלפי מעלה, ואילו בעטיפה כאן, הראש כלפי מטה. מאוד אהבתי את זה. מעבר לזה, הצבעוניות של העטיפה יפה – יש בה גווני פסטל עדינים של ורודים וכחולים וחומים, מאוד נעים לעין.

ציטוטים:

"מקרוב נראה צעיר מכפי שחשבה תחילה – פנוי הצרות והמנומשות נראו לא גמורות, כאילו תוויו טרם מצאו את מקומם"

הפוסט המקום הכי טוב בעולם / איילת צברי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

טוב, פול אוסטר זה פול אוסטר. ואני אוהבת אותו. הספרים שלו תמיד זורמים לי ואפילו אם הוא בוחר להתעסק בנושאים לא פשוטים, עדיין זה נחשב ספר קליל מבחינתי. כן, אני יודעת שיש כאלה שאמרו שהספר הזה הוא אחד הגרועים (אם לא ה-) שלו, אבל אני בסך הכל נהנתי. אמנם לא נפלתי מהרגליים, אבל עובדה שסיימתי אותו בפרק זמן קצר ושנמשכתי לגלות מה קורה ומה יקרה עם ידידנו הגיבור.

מיילס הוא בן 28 ועובד ב"חיסול בתים" – בתים שנעזבו בגלל חוב או עיקול ועכשיו יש לתעד את החפצים שנשארו מאחור ולהכין את הבית למכירה מחודשת. בגן ציבורי הוא פוגש את פילאר, נערה קובנית ושאפתנית בת 17 (כיתה י"ב, כן?), כששניהם יושבים וקוראים את אותו הספר – גטסבי הגדול. היא הצעירה מבין שלוש אחיות והוריה נספו בתאונת דרכים. מיותר להגיד שהאחיות הגדולות מתפקדות על תקן הורים לפילאר ולכן ההיכרות עם גבר המבוגר ממנה ב-11 שנים לא מתקבלת בברכה במיוחד.

למיילס יש משפחה די מפורסמת – אביו הוא הבעלים של הוצאה לאור בשם "ספרי הלר" ואימו שחקנית. הם פרודים כבר המון שנים, אחרי שאימו נטשה בגיל צעיר. שבע שנים הוא לא ראה את ההורים שלו. הוא עזב את הבית אחרי שאחיו החורג (מצד אביו) נהרג, מה שקרה קצת באשמתו. מיילס לוקח את זה קשה ומחליט לאסוף את הפקלאות ולהיעלם.

עכשיו הוא חוזר לניו יורק. הוא בורח מאחותה הגדולה של פילאר, שרוצה "שוחד" כדי לא להגיש נגדו תלונה במשטרה (כיתה י"ב, זוכרים?). הוא מחליט להיעלם לחצי שנה, עד שימלאו 18 לפילאר ונוסע מפלורידה לניו יורק. הוא נענה להצעה של חבר בשם נייתן בינג לעבור לגור בסאנסט פארק, בבית שפלשו אליו כמה חברה'. לבינג יש חנות קטנטנה בשם "בית החולים לדברים מקולקלים" והוא מופיע בהרכב ג'אז. בינג היה גם סוג של מודיע עבור ההורים של מיילס. הוא שמר על קשר עם מיילס בכל השנים שלא ראה את הוריו וטרח לעדכן אותם מה קורה איתו ומה שלומו.  איתם בבית גרים – אליס ברגסטרום, דוקטורנטית באוניברסיטת קולומביה (ולפעמים בן זוגה ג'ייק) ואלן ברייס, אמנית רישום שמתפרנסת כמתווכת נדל"ן (שהיא קצת חולת נפש ומין).

מאוד קל להתחבר לעלילה הזו, שבנויה סביב המשבר הכלכלי בארה"ב ב-2008, אחרי אירועי הקיץ האחרון במדינתנו הקטנטונת. קשה, לפעמים קשה מאוד, להתפרנס ולשים לעצמך קורת גג ראויה מעל הראש. וזה הזכיר לי את החברה' הצעירים שהשתלטו על מבנים בתקופת ההפגנות והמחאה החברתית (שימוש בביטוי "החברה' הצעירים" גורם לי להרגיש מה-זה זקנה…). אז אנחנו לא לבד. גם בברוקלין ובניו יורק יש אנשים שסובלים מאותן בעיות ואני חושבת שזו אחת הסיבות שממש קל להתחבר לספר הזה. חוצמזה, שיש לאוסטר את היכולת הזו להעביר את החוויה הניו יורקית בצורה מושלמת. אמנם לא גרתי שם אף פעם והביקורים שלי הסתכמו בשבועיים של שהות לכל היותר, אבל יש משהו במקום הזה שמהלך (עלי לפחות) קסם. ואוסטר מצליח להעביר את כל זה עם תיאורים נפלאים של מסעדות, דיינרים, מועדונים וכו'.

הספר מחולק לכמה חלקים – "מיילס הלר", "בינג נייתן ושות'", "מוריס הלר" ו"כולם" – כל אחד ממשיך לספר את הסיפור מנקודת מבט קצת אחרת.

חברה, שקנתה את הספר לא מזמן, סיפרה לי שהמוכרת בחנות הספרים אמרה לה שהספר מצוין, אבל ששלושת העמודים האחרונים מעצבנים. לפני כתיבת שורות אלה חזרתי לקרוא את אותם שלושת העמודים המדוברים. אני לא חושבת שהם מעצבנים, אבל הם כן קצת מייאשים. אם אתם מצפים להפי-אנד זה כנראה לא ממש המקום. אולי בגלל זה לא התעצבנתי. הפי-אנד מרגיש לי קצת לא מציאותי בימים אלו…

בסך הכל, נהנתי מאוד מהספר, וזה לא צריך להיות *ספר גדול* בשביל זה. הוא העביר לי כמה לילות, נסיעות באוטובוסים ותורים בלתי נגמרים די בנעימות. במיוחד היה לי עצוב לקרוא את המלחמות שאביו של מיילס מנהל בתחום הוצאת הספרים שברשותו. תחום קשה ולא פשוט גם כאן בארץ. בעיקר לאור העידן הדיגיטלי ואולי מות המילה הכתובה שמסתמן בעתיד הלא רחוק. parameters-article

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

בקדמת העטיפה אנחנו רואים חלקים מבניינים שמאוד מאפיינים את ברוקלין (וגם חלקים מסוימים במנהטן, יש לציין), מוארים באור חם. וברקע – את גורדי השחקים של מנהטן הקרה. כעיקרון, זהו אימג' מאוד מתבקש, שכן מרבית העלילה מתרחשת בברוקלין, אבל ניו יורק תמיד שם ברקע. חוצמזה, תכלס' – אי אפשר באמת לנתק את אוסטר מניו יורק… העטיפה המקורית, אגב, שונה לגמרי. באמזון מצאתי כמה עטיפות, שאף אחת מהן לא דומה לזו הישראלית. אני תמיד תוהה מה היו השיקולים בבחירת העטיפה. לפעמים אני מסתכלת על העטיפה של הספר שבידו וחושבת שהיא ממש מתאימה לספר, ואז, כשאני רואה את העטיפה המקורית פתאום היא נראית לי הרבה יותר מתאימה ויפה וגורמת לי בבת אחת לשנות את דעתי. כאן, כל העטיפות שמצאתי ברשת לספר היו יפות ולדעתי מתאימות יותר. נכון, העטיפה הישראלית משקפת נהדר את ברוקלין, אבל פחות את העלילה עצמה. פחות את האוירה. ואת זה יש, לדעתי לפחות, בעטיפות האחרות שמצאתי.

ציטוטים:

"מוחשיות". המילה הזאת משמשת אותו הרבה כשהוא משוחח עם ידידיו על הרעיונות שלו. העולם מוחשי, הוא אומר. בני האדם מוחשיים. הם ניחנו בגופים, וכיוון שהגופים האלה מרגישים כאב וסובלים ממחלות וחווים מוות, חיי האדם לא השתנו כהוא זה מאז ראשית ימיה של האנושות. כן, גילוי האש חימם את האדם ושם קץ לתזונת הבשר הנא; הקמת גשרים אפשרה לאדם לחצות נהרות ונחלים בלי להרטיב את רגליו; המצאת המטוס אפשרה לו לדלג מעל יבשות ואוקיינוסים וליצור בכך תופעות חדשות כמו ג'ט לג וסרטי טיסה – אבל גם אם האדם שינה את העולם סביבו, הרי הוא עצמו לא השתנה. עובדות החיים הן נתון קבוע. אתה חי ואז אתה מת. אתה נולד מגוף של אישה, ואם הצלחת לשרוד את הלידה, אמך חייבת להאכיל אותך ולטפל בך כדי להבטיח שתמשיך לשרוד, וכל מה שיקרה לך מרגע לידתך ועד רגע מותך, כל רגש שיעלה בך, כל זיק של כעס, כל גל של תאווה, כל התקף של בכי, כל פרץ של צחוק, כל דבר שתרגיש אי פעם במהלך חייך כבר הורגש על ידי קודמיך, בין שאתה איש מערות או אסטרונאוט, בין שאתה חי במדבר גובי או בחוג הקוטב".

"רנזו דומה למרי-לי, שניהם אסירים של מה שהם עושים, שניהם מתרוצצים זה שנים מפרויקט אחד למשנהו, שניהם הפיקו יצירות אמנות בנות קיימא, ובכל זאת חייהם היו קשקוש אחד גדול, שניהם התגרשו פעמיים, לשניהם יש כשרון אדיר לרחמים עצמיים, שניהם אינם נגישים בעצם לאחרים – לא בדיוק כישלונות אנושיים, אבל גם לא הצלחות גדולות. נפשות פגומות. פצעים מהלכים, שפותחים את עורקיהם ומדממים בפרהסיה".

הפוסט סאנסט פארק / פול אוסטר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.