אלי היא נערה בת 15 בתקופה הכי טובה שלה. היא מצטיינת בלימודים, יש לה חבר מדהים, היא מאוהבת והיא מסתדרת מצוין עם אמא שלה לורל (יחידת סגולה בגיל הזה). יום אחד היא יוצאת לספרייה ללמוד ולא חוזרת הביתה. נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.

האירוע מכניס את כל המשפחה לטלטלה – אמא, אבא, אחות ואח שמתקשים מאוד לאחות את השברים. במיוחד לורל, האם. אחרי כמה שנים בלי שום קצה חוט נראה שכולם הצליחו להמשיך הלאה, ורק לורל עוד תקועה. עשר שנים שהיא כבר תקועה. היא התגרשה, לא הכירה בן זוג חדש וממשיכה לשאול את עצמה שאלות לגבי אלי. השגרה שלה מאוד אפרורית ומשעממת, אבל היא לא מאבדת תקווה לרגע.

יום אחד היא יושבת בבית קפה לבדה ופוגשת בחור זר בשם פלויד. היא די מופתעת שהוא בכלל מתחיל לדבר איתה. כבר שנים שהיא לא משקיעה בעצמה. הם מקשקשים וקובעים לצאת לדייט. פלויד גרוש גם הוא ויש לו ילדה בת תשע בשם פופי. כשלורל פוגשת את פופי לראשונה משהו מקפיץ אותה – היא דומה לאלי. מאוד מאוד דומה. בנוסף, היא מתנהגת בצורה מאוד בוגרת לגילה, באופן שגרם גם לי להרים גבה לא פעם.

כל מיני קולות באחורי ראשה של לורל אומרים לה שמשהו לא בסדר. אבל דווקא הפעם היא מחליטה להתעלם מהם, אחרי שבמשך שנים נכנעה. סוף סוף היא מרגישה נורמלית. סוף סוף היא ממשיכה עם החיים שנעצרו לפני עשר שנים. סוף סוף יש לה בן זוג והכל נראה מבטיח. האומנם?

אני לא יכולה לספר יותר מזה, כי כל דבר שאוסיף יהיה ספוילר. אבל אני יכולה להגיד לכם שהדפים בספר פשוט הפכו את עצמם במהירות (ארורים תהיו, פרקים קצרים!) וסיימתי את הספר בשני לילות בלי שינה.

זה ספר קריפי. החרדה הכי גדולה של הורים היא שהילדים יצאו מהבית (בגיל שהם כבר יכולים לצאת לבד כמובן) ויקרה להם משהו. לא כל שכן – ייעלמו בלי שמץ של מושג מה קרה להם. לחיות במשך שנים בלי לדעת מה קרה זה כמעט מוות בפני עצמו. יש לא מעט סיפורים לצערי על אנשים שלא צלחו סיטואציות כאלה.

ליסה כותבת את הפחדים הגדולים ביותר של כל הורה באשר הוא. לכן היה מפתיע מאוד לגלות בלייב שהשתתפתי בו איתה (לינק בסוף הפוסט למעוניינים), שהיא בעצמה אמא לשתי בנות (!!) והיא מתה מפחד בעצמה. הסיפורים שהיא כותבת הם סוג של תרפיה עבורה וכך היא מרגישה שהיא בשליטה. בחיים ה'אמיתיים' היא לא יכולה לשלוט ככה.
עוד היה מעניין לגלות שהסוף המקורי של הספר שונה על ידי העורכת שלה, לגרסה הקיימת בספר עכשיו. אחרי שקראתם את הספר כולו, ורק אחרי, אתם מוזמנים לחפש את הסוף הנוסף ברשת (לינק בסוף הפוסט לסקרנים).

אהבתי את הספר. השפה זורמת וקלילה, הפרקים קצרים והוא אכן מותח. אפילו שהייתה לי תחושה שאני יודעת מה יקרה בסוף, עדיין היו חלקים שצמררו אותי במיוחד.
מה פחות אהבתי? נשארו לי כמה חורים בעלילה, דברים שקרו ואין לי מושג איך הם קרו בדיוק, או שלא קיבלו טיפול או התייחסות, או שלא היו לגמרי הגיוניים. והסוף? מעניין אותי מאוד מה אתם תחשבו, כי אני הייתי סוגרת את הקצוות קצת אחרת.

לא מומלץ לבעלי לב חלש וכאלה שאלימות מסוימת כלפי ילדים ונוער מפעילה אצלם טריגרים.

זה הספר הראשון של ליסה ג'ואל שתורגם מתוך 20 שכבר הוציאה. היא התחילה לכתוב כחלק מהתערבות והספרים הראשונים היו קומדיות רומנטיות (אי שם בתחילת שנות ה-2000). אחר כך עברה למותחנים פסיכולוגיים. כולי תקווה שיתרגמו עוד ספרים שלה.

לינק ללייב עם ליסה גואל בקבוצת 'רומנטי כאן בעברית' בפייסבוק.

לינק לסוף האלטרנטיבי (רק אחרי שתסיימו את הספר!)

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני חייבת לציין שפחות אהבתי את הכריכה הישראלית של הספר. היא כן מאוד מתאימה, אבל משהו בקומפוזיציה לא יושב לי טוב ואני אפילו לא יודעת להגיד מה. רואים בעצם חצי פנים של דמות נשים, כשהחצי השני של הפנים 'נעלם' מאחורי מה שנראה כמו יער. הפנים בגוונים של אדום ושחור והאימג' של היער בכחולים, סגולים ושחורים. האדום גורם לכריכה 'לקפוץ'.
הכריכה האמריקאית יותר רגועה (ודווקא בגלל זה יותר מטרידה) – רואים בה עצים בשלכת, עירומים כמעט לגמרי ומעט נקודות צבע ורודות של עלי כותרת.
בכריכה הבריטית רואים חלק מכביש ודמות שחוצה אותו. רואים בעיקר את הצל שהיא משאירה.

ציטוטים:

"איך היו חייה של לורל לפני עשר שנים, כשהיו לה שלושה ילדים ולא שניים? האם היא התעוררה מדי בוקר מלאה באושר קיומי? לא, זה לא קרה. לורל הייתה תמיד טיפוס של חצי הכוס הריקה. היא יכלה למצוא משהו להתלונן עליו גם במצב הנעים ביותר, ולדחוס כל תחושת שמחה על בשורה טובה לתוך רגע אחד קצרצר, שנגדע באִבּו לטובת איזו דאגה מעיקה חדשה. כך, בכל בוקר כשהתעוררה, היתה משוכנעת שיָשנָה רע, אפילו כשלא, וחששה שהבטן שלה שמנה מדי, שהשיער שלה ארוך מדי או קצר מדי, שהבית שלה גדול מדי, קטן מדי, שחשבון הבנק שלה ריק מדי, שבעלה עצלן מדי, שילדיה רועשים מדי או שקטים מדי, שהם יעזבו את הבית, שהם לעולם לא יעזבו את הבית".

"ברור שפופי היא ילדה מוזרה, יש בה תמימות מקסימה וקור רוח מטריד. היא חכמה יותר מכפי שהיא אמורה להיות אבל פחות מכפי שנדמה לה".

"זאת לא פילוסופיה. אלה החיים. ברגע שלומדים איך להסתכל על העולם, ברגע שמפסיקים לנסות למצוא היגיון בכול, זה די מובן מאליו".

הפוסט ואז היא נעלמה / ליסה ג'ואל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

פרופסור ארתור אלטר במצב לא  כל כך טוב בלשון המעטה – לפני שנים רכש בית שהיה כנראה קצת מעבר ליכולתו. הוא בנה על קביעות באוניברסיטה בה לימד ובנה על שתי משכורות – שלו ושל אשתו פרנסין. פרנסין חלתה בסרטן השד ובעודה גוססת גילתה על רומן שארתור מנהל עם בחורה צעירה (שלימים תחליף את מקומה) ושינתה חיש מהר את צוואתה כך שהון קטן שצברה יורש אך ורק לילדיהם – אית'ן ומגי.

פרנסין נפטרה, ארתור לא קיבל עדיין קביעות ותשלומי המשכנתא דוחקים בו. הוא יודע על ההון שהועבר לילדים ורוצה לבקש מהם עזרה עם התשלומים. אממה? הם לא התראו הרבה מאוד זמן, כמעט שנתיים. הם אפילו לא בקשר. אז הוא רוקח לעצמו מזימה איך להתקרב ולהתחבב עליהם כך שיצליח להוציא מהם את הכסף.

אית'ן הוא הבכור. אפשר להגיד שהוא כבר די בזבז את כל הכסף שקיבל – הוא חי לבד בדירה יקרה בברוקלין והוא אכול חרדות. מגי הייתה רוצה לתפוס מעצמה אחת שעוזרת לתקן את העולם, היא כופה על עצמה רעב ומשתדלת לא להוציא סנט על מה שלא חובה.

מיותר להגיד שהפגישה המחודשת בין השלושה מציפה כעסים, זיכרונות לא נעימים והרבה רפש.

כל אחת מהדמויות בספר מעצבנת בדרכה שלה. בחיי, אני לא זוכרת מתי קראתי אוסף כזה של דמויות אמביוולנטיות. היחידה שליבי יצא אליה הייתה פרנסין. אבל היא כאמור – כבר מתה. מצאתי את עצמי פה ושם פשוט מרחמת על ארתור, אבל לא בלי ידיעה שהוא הביא את המצב הזה על עצמו. את אית'ן התחשק לי לתפוס בכתפיים ופשוט לנער ומגי, עם הקיצוניות הלא ברורה שלה.

החלק הראשון של הספר (שנמשך כמעט עד אמצעו) מאוד איטי והיה לא פשוט לצלוח אותו. יש בו הרבה רקע על הדמויות. מתוארת באריכות שליחות שארתור לקח על עצמו בזימבבואה למשך שנה, שהייתה קצת יותר מדי ארוכה לטעמי ובהחלט אפשר היה לקצר אותה. הרקע על הדמויות אמנם חשוב ויש לו חלק נכבד בהבנה של הדינמיקות ביניהם, ויחד עם זאת לדעתי אפשר היה לעשות את זה בפחות עמודים.

השליש האחרון של הספר כבר טס לי ונהניתי ממנו הרבה יותר. השאלה אם תהיו סבלניים מספיק כדי להגיע אליו. זה ספר איטי, שיש בו מידי פעם סצנות מטריפות ומהירות, אבל לרוב הוא פשוט שט לו על מי מנוחות (מנוחות בכאילו, כן?).

אהבתי את הציניות וההומור השחור בכתיבה. לפעמים זה מופיע בצורה מאוד בולטת ולפעמים בסאב טקסט, כביקורת על האקדמיה, על השילטון ועל קבלת האחר.

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הדבר הראשון שמשך אותי לספר היה הכריכה. יש בה משהו נקי ופשוט ויחד עם זאת מגלם בתוכו מחשבה. הכריכה נקייה לגמרי למעט איור מהמם של מורן ברק (תיכנסו, יש לו אתר מהמם) שאחראי לכמה כריכות שאני מאוד אוהבת. אחת שכתבתי עליה – יסתובב לו העולם הגדול. גם היא קנתה אותי כבר בהתחלה.
באיור שלפנינו רואים אדם, לא צעיר, יושב כשהוא משעין את ראשו על ידו. הוא נראה מיואש ועייף מהחיים, בדיוק כמו ארתור. מקיפים אותו ורדים שאולי מסמנים את הרצון שלו לחידוש הקשר עם הילדים, אבל הם מעוטרים בקוצים, כדי שלא נשכח את כוונותיו האמיתיות. הוא מוקף גם בוורדים שמסמלים אהבה ונתינה וגם בקוצים שדוקרים ופוצעים. זה מקסים לדעתי. אהבתי את הכריכה עוד לפני שהתחלתי לקרוא ואחרי הקריאה אהבתי אותה אפילו יותר.
מעבר לזה הכריכה חלקה בצבע צהוב. חייבת לציין שאני לא מתה על צהוב באופן כללי, אבל פה זה עובד טוב. מבחינת משמעות – צהוב הוא צבע שקצת שנוי במחלוקת. יש שיאמרו שמש, שמחה ויש כאלה שייחסו אותו לקינאה. הבחירה כאן מצוינת בזכות המשמעות הסותרת.

ציטוטים:

"אף שהשכר על העבודה המסוימת הזאת היה זעום במיוחד, מגי קיבלה בסובלנות, ואפילו בברכה, את ההתעללות הזאת מצד ברונו. התקיפות היו הוכחה לכך שהיא עוסקת בעבודה מהסוג שדורש הקרבה. חישבו על אימא תרזה, השברירית והכפופה. על גנדי והצלעות הבולטות שלו. החבורות היו בשבילה מין תעודת הכשר. הוכחה לכך שיש לה אופי. כי זה מה שקורה כשמנסים לעשות משהו טוב: בסוף תמיד חוטפים אגרוף בבטן".

"הנסיגה של אית'ן לתוך עצמו הואצה בעשרים ושניים החודשים שמאז מות אימו – מיום שהתפטר מעבודתו וקנה את הדירה ברחוב קרול. הוא הפסיק להיות אדם בעל נוכחות ציבורית בכל מובן בעל משמעות כלשהי. הוא לא אהב את דמותו בציבור. את הקול החורקני, את המחוות המבוישות שהשתקפו אליו מחלונות הראווה. הוא לא הרגיש בנוח בחברת בני אדם, והתייחס בקנאה ובחשד לכל מי שלא הרגיש כמוהו. בכל פעם שתפס מישהו מסתכל עליו ברכבת התחתית, המחשבה הראשונה שעלתה במוחו של אית'ן הייתה שהוא עושה משהו לא נכון. עומד לא נכון. נושם לא נכון. ואז הלחיים שלו היו מאדימות מכעס. למה הוא מפקפק בעצמו? למה הוא מקטין את עצמו בזמן שנפשות נחותות ממנו יושבות על החיים ברגליים פשוקות לרווחה?"

"הוא התחיל להרגיש שכל יציאה לעולם היא מעין כניעה מחפירה. הודאה גלויה בתלות. לא משנה במה מדובר, אוכל או סקס או משחת שיניים, בכל פעם שהוא ניצב פנים אל פנים מול הפזמון החוזר הזה – אני צריך, אני צריך, אני צריך! – הוא הרגיש חולה ממש. הפנטזיה שלו על אי-תלות בזולת הייתה בונקר מלא מדפים אין-סופיים, אספקה של הכול לחיים שלמים. אימא שלו, הכסף שלו – הוא התמודד כמיטב יכולתו, התגונן מפני הצורך, התבצר בנוחות".

"הוא התמקד מחדש. לתפיסתו של ארתור, הצלחת הביקור של הילדים הייתה תלויה בנוסחה

(P+N) (1/2 A) + G = M

שבה האות P היא Pity (רחמים), N היא Nostalgia  (נוסטלגיה), A היא Apology (התנצלות), G היא Guilt (אשמה) ו-M היא Money  (כסף) או Mortgage (משכנתה). הוא ניסה לזכור את זה".

"תהיי טובה היה אחד הציוויים הקנוניים שלו. היו לו אלף פירושים, ובהם תירגעי וגם שבי בשקט ותשתקי. מה שהשיג משה בעשרת הדיברות, ארתור פיצח באחד. כלל בודד, חובק כול ובלתי מעורער. מילים שלא זו בלבד שהפצירו בך להיות טובה אלא אילצו אותך לתהות מה המשמעות האמיתית של "להיות טובה" – ואיך לא עלה בידיך לנהוג בהתאם".

"אם נוסטלגיה היא היסטוריה בלי שיניים, אז לראות את צ'רלי עכשיו היה עניין שכולו שיניים, בלי שום היסטוריה".

הפוסט האלטרואיסטים / אנדרו רידקר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

בסוף הגעתי לסוף של "ואז הגענו לסוף"
הסיפור הוא על משרד פרסום דועך, בסוף שנות ה-90. זה נראה כאילו כל הסטיגמות של עובדי משרד פרסום (או אפילו היי טק, לצורך העיניין) מוצאות את מקומם בתיאורים של פריס. הרכילויות, ההתפנקות, שיחות המטבח, התעלולים הקטנים שנובעים משיעמום ועודף זמן פנוי, הדיבורים על כולם כ"משפחה", למרות שהם רק לועגים ושונאים אחד את השני. זה פשוט קרקס שלם.

הדבר שאותי הכי עיניין בכל הספר הוא האינטראקציה שבין האנשים. זה מרתק מבחינתי. אני עובדת בחברת היי-טק וכל ההתנהלות מאוד מוכרת לי. אנשים שמבלים ימים שלמים בלהציק ולהקניט אחד את השני בצורות שונות ומשונות ועדיין, מוצאים את הרגש אחד כלפי השני כשצריך (לעיתים רחוקות,אבל קורה).
זה משרד פרסום, ולכן הם מוכרים הכל, גם את עצמם. הם כל הזמן מתעסקים בעצמם וברכילויות סביבם בלי טיפת רגש.
תחילת הספר הייתה לי מאוד קשה כי כמעט מאה עמודים לא קורה כלום ואתה לא מבין לאן כל זה הולך. עושה רושם שקורים כל מיני דברים קטנים, אבל לא מצאתי את מה שאמור להיות סיפור המסגרת. זה ספר על אנשים ועל היחסים בינהם. וזהו. אפשר היה בשקט גמור לצמצם אותו במאה עמודים.
זה כן גורם לך לחשוב קצת על עצמך, ואי אפשר להתחמק ממה שקורה בשוק בזמנים אלו (ואיך מצמצמים את הכיבוד במטבח – אבוי) ואימת הפיטורין שמרחפת מעל כולם בתקופה כזו.
אם לא מעניינת אתכם אינטראקציה בין-אישית – אז אין לכם מה לקרוא את הספר הזה.
למי שכן – קחו בחשבון את "משבר 100 העמודים"
ולמתלבטים – מצ"ב ציטוטים.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תאור פינת העטיפה

ציטוטים:

"דבר אחד ידענו בוודאות – למרות כל ידיעותינו הוודאיות, קשה מאוד לנחש מה חושב כל אחד בכל רגע נתון".

"אהבנו לבזבז זמן, אבל לא היה כמעט שום דבר יותר מעצבן מלבזבז את הזמן המבוזבז שלנו על משהו שלא שווה לבזבז אותו עליו".

"אף פעם לא שנאנו את ג`ו כמו ששנאנו אותו כשהיה לו מידע שהיה לנו, גם, ושאותו הוא סירב לגלות לנו".

"התקשינו מאוד להשיב על כך. הכל נראה כפול ואדום? אה, נו, זה יעבור, קארל. זאת פשוט תופעת לוואי זמנית של נזק מוחי קבוע".

"צברנו ימים על ימים במשרדים של אנשים אחרים בהמתנה שיגמרו עם הטלפון".

"כל הלבבות השבורים הם נסיבתיים. כל טמבל שנפגע מאהבה נכזבת הא קורבן של עיתוי גרוע, של כוונות טובות ושל החלטה אומללה שקיבל מישהו אחר".

"הטריק היה לשחק חופשי במילים. בסופו של דבר, אם הכל ילך טוב, "גרבידיאן ובנו" יהיו בעצם שלושה היספנים שיבואו אליכם הביתה ויפנקו לכם את הדשא. כשאמרנו "הנחות גדולות שאסור להחמיץ!" התכוונו שאנחנו מוכרחים להיפטר מהסמרטוטים האלה, ומהר. "שי חינם" היה קוד ל"תתכוננו לשלם הון". מילים ומשמעות היו כמעט תמיד שני דברים שונים לגמרי עבורנו. אנחנו ידענו את זה, אתם ידעתם את זה, כולנו ידענו את זה. המילים היחידות שאי פעם הייתה להם איזושהי משמעות היו, "אנחנו באמת מצטערים מאוד, אבל אנחנו נאלצים לפטר אותך".

הפוסט ואז הגענו לסוף / ג`ושוע פריס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.