לאחרונה ג'ספר נרדף על ידי צבע חדש – צבע הרצח. הוא לא מבין אותו והוא לא אוהב אותו. אבל הוא יודע שהוא קרה. הוא רק לא יודע על ידי מי ואיך. קצת קשה לזהות רוצח כשאינך יכול לזהות פרצופים בכלל. מי ייקח את דבריו ברצינות?

לאחרונה הגיעה לרחוב שכנה חדשה והשתכנה בבית מול ג'ספר ואביו. שמה בי לרקהאם. הוא שומעת מוזיקת האוס בקולי קולות ובאופן כללי מעצבנת כמעט את כל תושבי הרחוב. לא את ג'ספר. היא מזכירה לו את אמא שלו (גuון קולה כחול שמיים וזה קרוב מאוד לכחול קובלט) ותוכים החלו לקנן בעץ שמול ביתה. ג'ספר הוא צפר נלהב ואם יש משהו שהוא אוהב יותר חוץ מאשר את אימו, זה תוכים. הוא צופה בהם באדיקות בעזרת משקפת מחלון חדרו ומתעד במחברותיו כל מה שקורה איתם.

יום אחד בי נעלמת וג'ספר משוכנע שהיא נרצחה. הוא גם די בטוח שהוא יודע מי רצח אותה, אבל יחד עם זאת – לא יכול לתאר אותו או לזהות אותו. הוא בטוח שגם הוא הוא עצמו קשור לרצח, אבל לא מצליח לשכנע את השוטרים להקשיב לו. הוא נחוש למצוא (ולזהות) את הרוצח – איך יעשה את זה?!.

כביכול זה ספר מתח, אבל האמת היא שמדובר בספר שונה ומיוחד מאוד. ספרי מתח מאופיינים לרוב בקצב מהיר. פה הספר מתנהל לאיטו, די בעצלתיים אפילו, עד מאה העמודים האחרונים. הקריאה מצריכה לא מעט סבלנות, בדיוק כמו שג'ספר עצמו מצריך סבלנות, בהיותו הנער שהוא. זו בעיקר הסיבה שהמשכתי לקרוא. בימים כאלה, בהם 9 מתוך 10 אנשים לא היו רוצים שילדים בעלי מוגבלויות ישולבו בכיתות של ילדיהם – הקול של ג'ספר צריך להישמע. הילד הזה מבריק והייתי שמחה אם הבן שלי (בן ה8.5) היה יושב איתו לשיחה.

העלילה מתחילה בחקירת המשטרה את היעלמותה של בי וזזה קדימה ואחרונה בזמן, בין האירועים שקדמו להיעלמות ובין השיחות עם השוטרים. הכל מסופר מנקודת מבטו של ג'ספר.
הדיסוננס בין בי עצמה וכל מה שקרה, לתמימות המחשבתית של ג'ספר הוא פשוט מדהים. היו רגעים שאני, כקוראת "נורמטיבית", הבנתי דברים שג'ספר הבין רק כמה עמודים (אם לא עשרות) אחרי. החוויה שעברתי בעקבות הקריאה, דרך נקודת מבטו של נער כזה, תישאר איתי עוד זמן רב.

שווה להתעקש, אפילו שהספר קצת איטי, כי לקראת הסוף מתחיל רצף של אירועים מהירים, עד שמגיע הקתרזיס הבלתי נמנע.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – ספר מרגש, נוגע ללב וחשוב, שנישאר איתי הרבה זמן אחרי שסיימתי)

פינת העטיפה:

הפעם אני רוצה להתייחס גם לבחירת הדפים בספר. רוב הספרים בעברית מודפסים על דפים לבנים שנקראים נייר "נטול עץ" ורוב הספרים באנגלית מודפסים על נייר ממוחזר, שיש לו גוון קרמי יותר והוא גם דק וקל יותר. פה בחרו בנייר ממוחזר. אני אוהבת את הבחירה מאוד והלוואי ועוד הוצאות ישכילו להשתמש בנייר הזה. הדבר הראשון והכי בולט – הוא קל ממש. פה מדובר בספר של למעלה מ-400 עמודים ובזכות בחירת הנייר הוא מרגיש ממש קליל (אני עוד זוכרת שקראתי את "עלובי החיים" על נייר "רגיל" וכמעט קיבלתי נקע). מעבר לזה – לי הוא הרבה יותר נעים לקריאה ולמגע.

ניגש לכריכה עצמה – לדעתי נעשתה כאן עבודה מצוינת. במרכז העטיפה ישנה צללית של דמות ועליה כתוב שם הספר והסופרת. מסביב כתמים, מעין שפריצים, של המוני צבעים וגוונים (היה צריך יותר כחול קובלט) וסילואטים לבנים של תוכים בתעופה. הייתי שמחה אם הצללית הייתה קצת יותר קטנה ומפנה מקום ליותר צבעים, אבל אני מבינה את האילוץ כי שם הספר די ארוך. זו כריכה שמושכת את העין והיום כשנכנסתי לחנות ספרים במקרה, הספר הזה ישר "קפץ" לי לעין (על זה אגב, היה ג'ספר אומר שספרים לא יכולים לקפוץ).

הפוסט צבע הרצח של בי לרקאם / שרה ג' האריס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

נראה שלוסי, גם כשהיא בבית, לא ממש דואגת לסדר ולניקיון ולכן הבית הפוך כולו ומטונף. יש ערימות של כלים בכיור, הפח מסריח ועולה על גדותיו עם רימות ואין לילדים אפילו בגדים נקיים ללבוש לבית הספר. אביהם של השניים מרצה עונש מאסר בגלל עבירת אלימות. ועכשיו הם צריכים להסתדר. לבד.

ג'ונה מחליט שעדיף לשמור את עובדת היותם לבד בסוד, שכן אם יגלו למישהו, המשטרה תתערב, אותו ישלחו ל"סבתא סיוט" ואת רף לבית יתומים. "סבתא סיוט" היא אימו של אביהם, שבעבר ניסתה לחטוף אותם, אחרי ה"שבת העצבנית". והיא לא מעוניינת ברף בגלל עורו השחום ושיערו המקרוזל, ולכן יגיע רכב של בית יתומים ויקח אותו. זה מה שהשניים חושבים בכל אופן.

בדרכים יצירתיות הם מארגנים לעצמם אוכל, מרוויחים כסף ומצליחים לשמור על הסוד.

כל הספר מובא מנקודת מבטו של ג'ונה. השפה היא שפתו, השגיאות בהיגוי מילים מסוימות, וכל מחשבה שעוברת לו בראש – עוברת אל הקוראים בצורה הכי אמתית ותמימה שיש. אפילו השיחות שהוא מנהל בראשו עם לוסי.
הוא מנסה להבין לאן נעלמה ומתי תחזור. הוא ממש בולש בבית בחיפוש אחר רמזים ואפילו שוקל לשמור בקבוק יין ריק שמצא בחדר השינה, כי אולי "יש עליו דנ"א וזה ראיות". הוא לא מבין איך הגיע הנייד לעציץ, מי הביא ללוסי מנגו ופרחים, מה הם ראשי התיבות שכתובים על לוח השנה ומה זה המקלון שמצא בכיס של החלוק שלה?.

הספר הזה קרע לי את הלב.

זה לא קל, במיוחד כשאתה הורה, לקרוא על שני ילדים קטנים (יש לי ילד בגיל של ג'ונה והוא עדיין לא נשאר לבד יותר מעשר דקות), שנשארים לבדם וצריכים להסתדר. העובדה שהכל מסופר מנקודת מבטו של ג'ונה, רק עושה את זה יותר קשה. הוא תמים, הוא לא יודע הרבה על העולם, הוא לא מבין מבוגרים והוא לומד על בשרו לקחים שרובנו לומדים רק בגיל הרבה יותר מאוחר. זה עצוב ומזעזע וכשסיימתי את הספר נשארתי עם מועקה נוראית בבטן. אני מניחה שזו הייתה הכוונה. ואם כן – אז היא הושגה על הצד הטוב ביותר.

למרות כל הקושי, הספר גם מספק שלל רגעים מרגשים ומשעשעים, במיוחד בחסות רף השובב, שדעתו מוסחת בקלות מהדברים ה"חשובים" לדברים ה"באמת חשובים" כמו יום ספורט או מופע כישרונות.

אהבתי מאוד את הספר ואני ממליצה, על אף שמדובר בבעיטה בבטן הרכה שלי כאמא. כשסיימתי לקרוא, באמצע הלילה, הלכתי בקצות אצבעות לתת נשיקה לילדים ולהגיד תודה לאל שהם (עדיין) לא צריכים להתמודד עם כאלה קשיים, לפחות כל עוד אני כאן.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש. אני חושבת שאפשר היה טיפה לקצר)

פינת העטיפה:

אני מאוד אוהבת את הכריכה, הסתכלתי עליה הרבה במהלך הקריאה ורק כשסיימתי את הספר הסתכלתי מי עיצב אותה וגיליתי את יקיר הבלוג אמרי זרטל. אני מעריצה מושבעת שלו וחובבת גדולה של הכריכות שהוא מעצב ולכן לא הפתיע אותי לגלות שהוא אמון על הכריכה המקסימה הזו.
רואים מעין קיר עץ, עשוי קורות, שהצבע מתקלף ממנו ומעליו, בצורה אנכית, ישנה קורת עץ נוספת ועליה צללית של שני ילדים מחובקים. יש משמעות לפיסת העץ הזו, אבל תצטרכו לקרוא על מנת להבין למה היא חשובה. העץ המקולף מראה על הזנחה מסוימת ומתאר את ביתם של הילדים ובכלל, הסביבה שהם חיים בה.
הגוונים הם כחול בהיר ולבן ושם הספר כתוב באדום, אבל לא משתלט על הכל. הכל מאוד נעים בעין ויחד עם זאת מטריד.

הפוסט היא לא שם / טמזין גריי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.