בבת אחת ג'ונתן נהיה מאוד מודע, או לפחות מנסה להיות מודע, לאיך שהכלבים מרגישים. הוא חרד להם. הוא תוהה אם הם נמצאים זמן רב מידי לבד בבית והאם הם מאושרים באופן כללי מהשהייה במחיצתו. הוא אפילו לוקח אותם לבדיקה אצל וטרינר כי הוא חושב שהם בדיכאון. כשניתנת לו ההזדמנות להביא אותם איתו לעבודה הוא פשוט בעננים.

באיזשהו שלב בת זוגו גם נכנסת לסיפור. תחילה הם לא גרים יחד והיא מגיעה רק אחרי שהכלבים כבר אצלו. אין לו מושג איך היא תקבל אותם ואפילו יותר חשוב – איך הם יקבלו אותה. הוא בעצמו מתחבט בשאלה אם הם בכלל מתאימים, הוא והיא. היא מרגיש שהוא לא בליגה שלה, ואין לו מושג מה היא עושה איתו בכלל. החבר הכי טוב שלו לא סובל אותה והוא לא יכול שלא לחשוב האם היא האחת בשבילו.

יום אחד היא מגיעה עם הצעה ממקום העבודה שלה (היא עובדת במגזין חתונות) – להתחתן בחתונה גרנדיוזית, אשר תסוקר מטעם המגזין וכל העלות תמומן. איכשהו ג'ונתן מוצא את עצמו מסכים. סוג של "נסחף עם הזרם". הוא יודע שזה מה שהיא רוצה. יחד עם זאת, הספקות לא מפסיקים לקנן בו. וכל הזמן ברקע – הכלבים. טוב להם? רע להם? הם בריאים? הם מאושרים?.

את העבודה שלו הוא לא סובל בלשון המעטה. הוא מרגיש לא מנוצל ולא ממומש. מתוסכל ועצבני. נראה לו כאילו הכל עלה על דרך לא נכונה. וזה אכן כך. כל הלחץ מהחתונה המתקרבת והעבודה המחורבנת והכלבים מביאים אותו למין התמוטטות עצבים, שגורמת לו לאבד את המילים. פשוטו כמשמעו. הוא פשוט לא מצליח לדבר כמו שצריך, לא מצליח להוציא משפט אחד הגיוני מהפה. המילים לא קשורות ולא מתקשרות והוא לא מבין מה קורה לו.

אני מודה שהקטעים שבהם הוא מנסה לדבר פשוט מצחיקים. למעשה, אלו הקטעים הכי טובים בספר.

אני לא אספר לכם מה קורה בהמשך כדי לא ליפול לספוילרים. אבל בגלל שהספר מזכיר לי סוג של קומדיה רומנטית, אתם יכולים לנחש שיש סוף טוב לכל הסאגה הזו.

הספר התחיל מבחינתי ממש מבטיח. הוא נפתח במשפט הבא: "יום אחד חזר ג'ונתן מהעבודה והופתע לגלות שהכלבים מרכלים עליו. והם אפילו לא היו הכלבים שלו" (עמ' 7)

אני מאוד אוהבת חיות ויודעת שלפעמים יש להן יכולות להבין את הבעלים שלהן ו"לדבר" איתם בשפתם המיוחדת ללא מילים, אבל בשורה התחתונה, הספר פשוט לא הצליח להתרומם אצלי. לא יודעת בדיוק לשים את האצבע על הסיבה. זה ספר חמוד ולא יותר מזה.

מה שבטוח – בעלי כלבים יאהבו אותו מאוד.

דירוג הקואלית:

(שתי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

את העטיפה אני מאוד אוהבת. הגוונים נייטרלים ומופיעים בו שני הכלבים ותפוח אכול (את התפוח פחות הבנתי, אבל יש מצב שיש לו אזכור בסיפור ואני פשוט לא זוכרת). הכל משתלב בצורה מקסימה מבחינת העימוד עם הטקסט והאיורים ממשיכים גם לחלקה האחורי של העטיפה.

הפוסט ג'ונתן ללא רסן / מג רוסוף הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

זוג צעיר ומאוהב (או שלא? זה לא לגמרי ברור, לפחות לא מהצד של הבחורה) נוסעים לפגוש את ההורים של הבחור. לבחור קוראים ג'ייק. אנחנו לא יודעים מה שמה של הבחורה והסיפור מובא מנקודת מבטה. יש לפניהם נסיעה ארוכה אל בית החווה של ההורים של ג'ייק ורוב הסיפור בעצם מתרחש בנסיעה הזו.
הם מדברים הרבה, על כל מיני דברים, על החיים ועל עצמם. השיחות הן פילוסופיות משהו והיו רגעים שהרגשתי שזה קצת טרחני מידי עבורי. הסיבה שלא נטשתי ברגע שהמשפטים נהיו ארוכים מידי, היא שבין פרק לפרק, יש דף אחד או שניים בפונט שונה, שהם בעצם שיחה בין שני אנשים. אנחנו לא יודעים מי האנשים הללו, אבל מתמליל השיחה ביניהם אנחנו מבינים שקרה משהו נורא. אנחנו לא יודעים בדיוק מה ומי היה מעורב, מין הסתם זה קשור איכשהו לזוג שיושב במכונית, אבל אין לנו מושג איך. אנחנו מבינים שהשיחה הזו מתקיימת בדיעבד, לאחר דבר נוראי שקרה. זה היה כל כך מותח, שפשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא.

ידעתי שמשהו רע הולך לקרות, אבל לא ידעתי מה ומאיזה כיוון בדיוק זה יתקוף. הדבר הזה השאיר אותי מאוד מתוחה. כמו קפיץ. זה מסוג הספרים שאם מישהו היה מגיע מאחורי בזמן הקריאה וצועק לי "בה!", הייתי צורחת כמו משוגעת. מעין מותחן פסיכולוגי. כי תכלס לא קורה שום דבר, אבל אתה פשוט יודע שזה הולך להגיע. זה מחרפן.
אז הזוג נוסע כאמור להוריו של ג'ייק. במהלך השיחות שלהם אנחנו לומדים להכיר אותם קצת. ג'ייק הוא בחור חכם ואינטליגנט והבחורה אוהבת אותו וכיף לה איתו, אבל היא לא בטוחה שזה האחד בשבילה וכל הזמן שואלת את עצמה האם היא צריכה לגמור את זה או לא (את הקשר שלהם כמובן). יש דברים שג'ייק אומר לה שנשמעים לה סתומים או לא ברורים, או סותרים את עצמם, אבל היא מקווה שהביקור אצל ההורים שלו ישפוך קצת אור על העניין.

הביקור אצל ההורים גם הוא קריפי. הרגשתי כאילו אני באיזה סרט הזוי (משום מה "מיזרי" כל הזמן עלה לי בראש, לא יודעת למה). הבית ישן מאוד ואפילו לבוש ההורים נראה לא עדכני, כאילו מתקופה אחרת בכלל. הבחורה שלנו לא מרגישה שם נוח. שום דבר לא הולך כמו שהוא אמור ללכת במפגשים מהסוג הזה עם הורים.

משם דברים מתחילים להסתבך ואני לא יכולה לספר לכם כי זה יהיה ספוילר. אני לא בטוחה שלגמרי הבנתי את הסוף, אבל יש לי כיוון לא רע. כשסיימתי את הספר (בנשימה עצורה ועצבים רופפים), חזרתי להתחלה על מנת לקרוא שוב חלק מהפרקים, זה בהחלט היה נחוץ.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – זה לא ספר 'גדול', אבל סיימתי אותו בשלושה ימים וזה בהחלט אומר משהו.)

פינת העטיפה:

אז כן, גם הכריכה היא קריפית משהו, אבל פשטנית מידי לטעמי. אפשר היה בהחלט להתאמץ קצת יותר. רואים באמצע "סטריפ" שנראה כמו כביש בזמן נסיעה בחושך. מעליו יש משהו שכתוב בכתב יד עם חזרתיות על "אני חושבת לגמור עם זה", נראה כמו דף ביומן. שם הספר כתוב גם הוא בכתב יד. הכל מאוד מתאים, מתאים מידי…

ציטוטים:

"האם פעולות קטנות ומכריעות הן תנאי מספיק? מחוות קטנות גורמות לנו להרגיש טוב – בנוגע לעצמנו, בנוגע לאחרים. דברים קטנים מחברים ביננו. יש לנו הרגשה שהם הכל. הרבה תלוי בהם.
זה די דומה לדת או לאלוהים. אנחנו מאמינים במבנים מסוימים שעוזרים לנו להבין את החיים. לא רק להבין אותם, אלא הם אמצעי שמעניק לנו נחמה. הרעיון שמוטב לנו לבחור באדם אחד לשארית חיינו אינו אמת קיומית שמוטבעת בנו מלידה. זאת אמונה שאנחנו רוצים באמיתותה. זניחת הבדידות, הוויתור על עצמאות, אלה קורבנות גדולים הרבה יותר מכפי שרובנו מבינים. מגורים משותפים וחיים משותפים הם בלי ספק קשים הרבה יותר מלהיות לבד. בעצם, חיים בזוגיות נראים בלתי אפשריים כמעט, לא? למצוא אדם אחר לבלות איתו את שארית החיים? להזדקן לצידו ולהשתנות איתו? לראות אותו מדי יום, לתת מענה למצבי הרוח ולצרכים שלו?"

"אנחנו לא יודעים, לא יכולים לדעת, מה חושבים אחרים. אנחנו לא יודעים, לא יכולים לדעת, איזו מוטיבציה יש לאנשים לעשות את מה שהם עושים. אף פעם. לא לגמרי. זאת היתה ההתגלות פוקחת העיניים והמחרידה של ימי ילדותי. אנחנו פשוט לא ממש מכירים אף אחד. אני לא מכירה. גם אתם לא.
הדבר המדהים הוא שמערכות יחסים יכולות להיווצר ולהחזיק מעמד עם המגבלה הזאת, שלעולם לא נדע באמת עד הסוף. לא נדע בוודאות מה חושב האחר. לא נדע בוודאות מיהו האדם הזה. אנחנו לא יכולים לעשות את כל מה שאנחנו רוצים. יש דרכים להתנהג. יש דברים שמוכרחים לומר. אבל אנחנו יכולים לחשוב מה שאנחנו רוצים. כל אחד יכול לחשוב כל דבר. מחשבות הן המציאות היחידה. זאת האמת. עכשיו אני בטוחה בכך. מחשבות אי אפשר לזייף, אי אפשר לבלף בהן. ההבנה הפשוטה הזאת נותרה איתי. היא הטרידה אותי במשך שנים. עדיין מטרידה".

הפוסט אני חושבת לגמור עם זה / איאן ריד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כבר הרבה זמן שלא יצא לי לשבת שעות ולקרוא. זה תמיד היה פרק זמן קצר, בנסיעה באוטובוס, בהמתנה לרופא או כמה דקות לפני שנעצמות לי העיניים בלילה. כבר הרבה זמן שלא מצאתי את עצמי נשאבת לתוך ספר, ולא משנה בכלל מה הנושא שלו. הייתי יותר מידי עסוקה בחיים – חופש גדול, התאקלמות בגן, גירושין, כינים, הכנת אוכל, עבודה, רופאים ומה לא. החיים שלי סיפקו לי די והותר חומרים ולא הצלחתי למצוא זמן להיאבד בתוך סיפור של מישהו אחר.

והנה הגיע יום כיפור ואני לבד בבית. הילד אצל אבא שלו וסלקום טי וי החליטו להשבית את התכנים. בערב יום כיפור נכנסתי לחנות הספרים האהובה עלי ברמת גן ושאלתי אם יש להם את "הקוראת המלכותית". לא יודעת מה נזכרתי בספר הזה פתאום, אבל כבר לא מעט זמן שאני מחפשת אותו ומשום מה לא מוצאת. והנה – יש להם. שום מבצע ושום נעליים, על אף שהספר לא חדש, אבל נו מילא…הייתי בטוחה שלא יהיה ואני לא יכולה לסגת עכשיו.

ביום כיפור עצמו התעוררתי בצהריים (זה לא קרה בערך חמש שנים) ובלי לצאת מהמיטה לקחתי את הספר. התחלתי אותו וסיימתי כעבור שלוש שעות. מה שקרה לי, זה פחות או יותר מה שקרה למלכת אנגליה בספר שלפנינו.

זהו יום רגיל בארמון בקינגהאם והמלכה אליזבת השנייה מוצאת את עצמה יוצאת להשתיק את הכלבים, שנובחים בקולי קולות. היא מגיעה לאיזור בארמון שכמעט ואינה מבקרת בו. להפתעתה היא רואה קרון של ספרייה ניידת. מסתבר שהספרייה מגיעה כל יום רביעי אבל לה לא היה שום מושג לגבי זה. בקרון הספרייה נמצא רק קורא אחד, עובד מטבח ג'ינג'י והומוסקסואל בשם נורמן, שנראה כאילו הוא אחד האנשים הבודדים שלא מאבדים את הראש ליד המלכה.  היא מתחילה להסתכל על מדפי הספרים ומגלה שהיא בעיקר מכירה את הסופרים (שהרי פגשה אישית את חלקם) אבל לא את הספרים עצמם. היא לא קוראת. אין בקריאה שום עשייה, והיא הרי בן אדם של עשייה. אבל היא לוקחת ספר ומכיוון שחינכו אותה שמה שמתחילים, יש לסיים – היא מתחילה אותו ומסיימת אותו.

עד מהרה המלכה הופכת קוראת נלהבת ומאבדת עניין בשאר הנושאים שעליה לטפל בהם והאירועים בהם צריכה לנכוח. הסביבה לא רואה בעין יפה (בלשון המעטה) את התחביב החדש של המלכה ואת השינויים שקורים בעקבותיו ומנסים לטרפד את ה"תקלה" בעדינות. הקריאה משנה את המלכה, את השקפת עולמה וגורמת לה להרהר בדברים שלא עניינו אותה עד אותו רגע.

הספר מלא באזכורים ספרותיים של סופרים וסופרות, מודרניים וקלאסיים ויש אפילו מפתח שמות ומושגים בסופו של הספר, אשר מספק כמה משפטים על כל אחת מהדמויות המוזכרות.

בעלי התפקידים המקיפים את המלכה מודאגים מהתחביב חדש זה ומרגישים כי במקום להתקרב לעם, היא מתרחק ממנו. יש לא מעט תקריות משעשעות במהלך הספר, כולל פיצוץ של ספר חשוד, אשר המלכה החביאה בין הכריות בכרכרה, על מנת שהנסיעה לא תהיה משעממת.

זה ספר מקסים, גם למי שמחשיב את עצמו "קורא מנוסה" וגם למי שלא קורא הרבה ולא בא לו על משהו כבד או קשה מידי. הספר משעשע, כתוב בצורה קולחת ובגובה העיניים. התרגום של יואב כ"ץ מעולה וזו אחת הסיבות שהספר זורם כל כך בקלות. זה ספר לאנשים שאוהבים לקרוא וכולו אהבה והערכה לספרים ולקריאה. וזה תמיד משעשע לקרוא על הממלכה האנגלית ואיך מצופה מהם להתנהג.

ממליצה בחום!

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש. ואולי אני מתרככת?)

פינת העטיפה:

אני מודה, אני סאקרית של ספרים בכריכה קשה וכיתוב מוזהב (ראו ערך שרלוק הולמס). זה נותן הרבה כבוד והידור לספר. במיוחד כשמדובר בספר המתאר את הממלכה וכל כולו מתאר אהבה לספרים. העטיפה היא מען עטיפת בד בצבע כחול כהה ומינימליסטית – שם הסופר, שם הספר, איור של כתר ואיור של משקפיים. אין אפילו תקציר של הספר מאחור. האמת? לא צריך. גם אם לא הייתי יודעת כלום על הספר הזה, הייתי רוכשת אותו רק בגלל הכריכה. שטחית שכמותי.

גמר חתימה טובה!

ציטוטים:

"אני מבין," אמר, "את הצורך של הוד-מלכותך להעביר את הזמן."
"להעביר את הזמן?" אמרה המלכה. "ספרים לא מעבירים את הזמן. הם עורכים לנו היכרות עם חיים אחרים. עולמות אחרים. ההפך הגמור מלהעביר זמן, סר קווין, הלוואי שהיה לנו רק עוד ועוד זמן. אם היינו רוצים להעביר את הזמן היינו נוסעים לניו זילנד."

"המעסיקה שלך עושה חיים קשים למעסיק שלי"
"באמת?"
"באמת. משאילה לו ספרים שיקרא. זה לא עובד ככה."
"הוד מלכותה אוהבת לקרוא".
"ואני אוהב שמוצצים לי את הזין. אני לא מכריח את ראש הממשלה לעשות את זה. יש לך איזה רעיון, סר קווין?"
"אני אדבר עם הוד מלכותה"
"לך על זה, קוו. ותגיד לה שמספיק עם זה".

"…אז התחוור לה (כפי שכתבה למחרת) שקריאה היא שריר, בין השאר, שריר שנדמה לה כי התפתח אצלה."

הפוסט הקוראת המלכותית / אלן בנט הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

משפחת ליטווינוף היא משפחה עם הרבה אמונות, אפשר גם להגיד – הרבה אי-אמונות.

אודרי וג'ואל נשואים ולהם שלושה ילדים – קרלה, רוזה ולני המאומץ. אימו של לני יושבת בכלא על שוד מזוין ועצם האימוץ שלו היה ניסיון של ג'ואל להוכיח שאפשר לקחת ילד קטן ולעצב אותו כמו שאתה רוצה (זה לא הלך לו מי-יודע-מה). ג'ואל הוא עורך דין מצליח מאוד, שידוע בחיבתו לכל מיני כאלה שאף אחד לא מוכן לייצג – מוסלמים, ראפרים ושאר ירקות. את כולם הוא מחבק, בכולם הוא מאמין.

אודרי מאמינה גם היא בצדק חברתי והיא שמאלנית מובהקת שמשתתפת בהפגנות ומרידות אזרחיות למיניהן. המפתיע הוא שעם כל העיניין החברתי הזה שלה – היא מצליחה להיות בלתי נסבלת ולעיתים ממש נבזית למשפחתה שלה ולאנשים הקרובים אליה ביותר. באופן אירוני, דווקא לני, הבן המאומץ, מקבל יחס הרבה יותר טוב ואימהי מאשר בנותיה הביולוגיות.

יום אחד ג'ואל לוקה בשבץ וארוע מוחי בבית המשפט, זמן קצר לפני שמתחיל משפט של אזרח אמריקאי מוסלמי, המואשם בביקור במחנה אימונים של אל-קאעידה. לאורך כל הסיפור, ג'ואל שוכב בתרדמת והמשפחה והחברים עומלים סביבו ומתחילים קצת פחות להאמין…

רוזה מחליטה להתקרב לשורשים היהודיים שלה לאחר ביקור בבית כנסת (למורת רוחה של אודרי כמובן). היא עובדת למען מוסד טיפולי לבנות בעייתיות ומבינה באיזשהו שלב שהיא לא תצליח הרבה לשנות בעולם, אז אולי כדאי לנסות לשנות את עצמה. קרלה ובעלה מייק מנסים כבר הרבה זמן להרות ללא הצלחה, הם מתעסקים בזה כבר כל כך הרבה זמן, שהם איפשהו איבדו אחד את השניה בדרך ותהיתי לא פעם אם הם בכלל אוהבים זה את זו. לני, כמובן, משקר לכולם אבל עדיין כולם מאמינים לו, במיוחד אודרי. הוא מפסיק וחוזר להשתמש בסמים ממש כמו שקרלה מנסה לרדת במשקל. יום כן, יום לא, יום למה לא.

מבולבלים?

גם אני. לפעמים קצת קשה לקרוא את הספר הזה, כי יש בו המון דמויות ואנחנו כקוראים מתוודעים לכל אחד ואחת מהן. לי זה יצר לעיתים עירבוביית דמויות ולא תמיד הצלחתי לעקוב אחרי כל השמות בהקשרים הנכונים. מלבד זאת זהו ספר נחמד. לא יותר מזה. הדמויות קיצוניות לכל הכיוונים, במיוחד אודרי, שפשוט עיצבנה אותי והיו רגעים שהתחשק לי לסגור את הספר מהעצבים שהיא הביאה לי . זה לא ספר רע, הוא כתוב בצורה רהוטה ועושה רושם שהתרגום טוב. לי, אישית, יש בעיה עם כל ההצהרות האלה של הדמויות ואודרי ייפת הנפש שמבינה שגם היא כבר שנים רק זורקת סיסמאות לאויר שלא רלוונטיות כל כך ברגע האמת…

לסיכום – ספר נחמד וקריא. לפעמים זה מספיק.

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

בעטיפה אנו רואים בובה של חייטים ועליה כל סמלי הדתות – צלב, מגן דוד, חצי סהר וגם, כמובן – דולר, לב והמגל הסובייטי. מתבקש. הספר נוגע בכל מיני השקפות חיים בין אם על פי דת ובין עם על פי זרמים חברתיים דוגמת הסוציאליזם. הבובה היא בובה היא בובה. אולי זה מדבר על העובדה שכל אחד מנסה "לתפור" לעצמו אמונה? למצוא את עצמו בתוך המגוון?
האור הנופל על הבובה מגיע מלמעלה (מהאמונה?) וכך החלק העליון שלה מואר מאוד ובחלקים התחתונים יש מעט צללים. צילום סטודיו – מהונדס ומוקפד כמעט כמו אודרי…
עטיפה יפה שמשקפת את הרעיון הכללי של הספר.

ציטוטים:

סוקרטס: "חכמה אמיתית היא לדעת שאינך יודע כלום".

"מעולם לא חיבבה שיחות קונספירציה נשית מהסוג הזה. ההנחה העומדת בבסיסן כאילו כולן מודאגות מאותם הדברים משוללת כל יסוד לפי נסיונה, והאינטימיות שבהן הייתה כמעט תמיד דֶלת סתרים המובילה לאיזו עוינות תת-קרקעית".

"היא הייתה, החליט, אנגלייה כל כך שזה לא ייאמן, אנגלייה כל כך שזה רומנטי; דמות מתוך – ובכן, מתוך ספר על אנגלים".

"שופט העליון אוליבר ונדל הולמס: "החיים הם להט ופעולה ועל האדם לקחת חלק בלהט ובפעולה של זמנו, אחרת יסתכן בכך שיישפט כמי שלא היה חי".

"לטווח הארוך, בחורה שאי אפשר להמעיט בערכה תמיד תהיה קצת מעייפת".

"הוא חש שזו זכות המוקנית לנשים, להחזיק בדעות פוליטיות לא סבירות".

"רחוש תשוש כמו יתוש"

"חיי הנישואים הם כמו בריאות טובה: מה הטעם בה, לכל הרוחות, אם את לא יכולה לנצלה לרעה מידי פעם או להתייחס אליה כמובנת מאליה".

"אז הוא לא היה מרוצה מהאלוהים שבו הוא לא מאמין".

"עד לאותו רגע בחייה לא הפגינה אודרי אף לא שמץ של רגשנות כלפי ילדים. היא אמנם הכירה בהם בקטגוריה נפרדת של יצורים בעלי אישיות, אך נטתה לחשוב עליהם כעל מי שמתאמנים להיות בני אדם. מבוגרים עם פגמים".

"בתלמוד נאמר שכל ילד בבטן אימו לומד את כל התורה כולה מפיו של מלאך. כשמגיע זמנו להיולד, מלאך אחר נוגע בשפתו של הרך הנולד, וכל הידע נשכח. לכן, מי שיש לו כישרון טבעי ללימוד תורה אומרים עליו שהמלאך נגע בשפתיו נגיעה קלה מאוד".

הבית הראשון מ"תפילת השלווה":
אלי, תן בי את השלווה
לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם;
אומץ לשנות את אשר ביכולתי;
ותבונה להבחין בין השניים."

"דיכאון, מנסיונה של קרלה, היה משהו משמים ולאה – קרפדה רטובה שיושבת על ראשך עד שלבסוף היא אוגרת די אנרגיה כדי להחליק לדרכה".

הפוסט המאמינים / זואי הלר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.