אבל הוא כל כך יפה. שכשכבר הגעתי לסוף שלו, דווקא ביום כיפור מכל הימים, לא רציתי שהוא ייגמר. סגרתי אותו עם התחלה של לחלוחית בעין. יום של חשבונות נפש ורגע אחרי ראש השנה על כל סיכומיו – זה היה כנראה הזמן המתאים לסיים את הספר הזה. אני מסתכנת בלהישמע קצת מוזרה, אבל אני מאמינה שלכל ספר יש את הזמן שלו ואת התזמון שלו. אז כנראה שהייתה סיבה.

פאולה היא רופאת ילודים בת 42. לבן זוגה ב-15 השנים האחרונות קוראים מאורו. הם לא התחתנו ואין להם ילדים. מאורו רצה, פאולה לא, וזה משהו שהיה ידוע וברור כבר מההתחלה. הם קובעים לארוחת צהריים ואז מאורו מספר לה שהוא עוזב אותה, שיש לו מישהי אחרת. הוא יוצא מהמסעדה וקצת אחרי זה נהרג בתאונת דרכים.

היא נקרעת בין העצב של השכול, לבין הכעס על הבגידה. בין החברים והמשפחה שהם "שלו", לבין הצמחים שטיפח במרפסת ולה אין מושג מה לעשות איתם ואיך לטפל בהם. היא משקיעה את עצמה בעבודה, מנסה להבין איך להתמודד עם המצב ומה, לעזאזל, עושים עכשיו?
היחידים שבעצם יודעים על אותה בגידה הם פאולה, מאורו, המאהבת וחברו הקרוב ביותר של מאורו. הוא מת קדוש או בוגד? גם היא לא יודעת. והיא קצת מתביישת כשהיא מרגישה שהפרידה כואבת לה יותר מהמוות עצמו.

מצד אחד פאולה מטפלת בחירוף נפש בתינוקות פגים, בני אדם קטנטנים שלרוב שוקלים פחות מקילו, בהצלחה יתרה. ומצד שני, היא לא מצליחה להבין כמה מים ושמש צריכים העציצים. הם צריכים את מאורו (זה לפחות מה שהיא חושבת). מאורו דיבר אליהם, כמו שהיא מדברת לילודים הזעירים. מחקרים הראו שזה עוזר. אבל היא לא יודעת איך לדבר אליהם כמו שמאורו דיבר.
לאורך הספר היא תדבר עם חברות (שאין לה הרבה), עם אביה (אלמן בעצמו), עם חבר של מאורו והמשפחה שלו ועם קולגות בעבודה. כולם ינסו לעזור. בדרך נשמע סיפורים כואבים ומרגשים, שיניעו את פאולה קדימה.

זה ספר כל כך עדין ושקט, על אף התוכן הלא פשוט שלו. הוא כאילו נקרא בלחישה.
הספר כתוב כולו בגוף ראשון ואנחנו חוזרים לסיפורים מהעבר, תוך התמודדות עם ההווה, וכל זה בכנות מכאיבה. מדי פעם פאולה פונה למאורו בגוף שני, מדברת איתו.

הנושא לא פשוט ולכן זה לא ספר לכל אחד. הוא לא עצוב כמו שאולי מצפים, יש בו רגעי צחוק ואושר והרבה רגש. יש בו ציניות והומור שחור, כמיהה וחשבונות נפש. הוא מזדחל לתוככם לאט־לאט ולפני שתבינו מה קורה, תזילו דמעה לקראת הסוף.
צריך לקחת בחשבון שזה ספר איטי יחסית, ושרוב השיחות בו הן בראש של פאולה. ולא, זה לא ספר על צמחים, אז אם אתם מחפשים הוראות גידול לגרניום שלכם – זו לא התשובה.

בקיצור – מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

איזו כריכה מהממת! אני רוצה לתלות פוסטר של האיור הזה בסלון. רואים דמות של אישה מחזיקה זר של כמה ענפי צמחים. חצי מהפנים שלה מוסתרות על ידי הענפים. היא מתחבאת? מה היא מסתירה?
על החולצה שלה יש דפוס חוזר של מזלפים, כאלה המשמשים להשקיה. אותו מזלף גם מופיע על שדרת הספר. בחלק הפנימי של הכריכה יש המשך של דוגמת המזלף ועוד שני איורים קטנים. זו עבודה יפיפייה, כרגיל, של המאיירת שרית עברני, האמונה על העיצוב של סדרת "חוצפנית".
נתקלתי בשלוש כריכות נוספות ברשת ולדעתי הגרסה העברית הכי יפה.
זו הגרסה הספרדית. זו הגרסה הגרמנית. גרסה באנגלית. ועוד גרסה אחת ספרדית.

ציטוטים:

"במידה מסוימת, קל יותר להסתגל למצב שבו נפתח פתח לניחושים על אודות זוגות מודרניים, בעלי חירות גדולה כל כך והתלהבות כה קטנה לתקן את הדברים כשהם מתקלקלים. המוות מתקן את כל מה שאינו בר תיקון, הוא בלתי הפיך והוא מעוות את הכול. הוא שינה את מאורו ומיקם אותו במקום ההולם קדושים ותמימים. המוות דומה לאביב."

"השנאה והאהבה נאספות לעתים בתוך גוש בודד אחד, כמו טיפות של כספית, ומתוך הסגסוגת הזאת צומח רגש מכביד ורעיל ולמרבה ההפתעה גם כזה שכמהים אליו. זה מה שמעצבן. הגעגועים למרות הכול."

"הטלטלה שלי החלה ברצף של אירועים שבחנתי במחשבתי אינספור פעמים, עד כדי כך שאני קוראת אותם כמי שבוחן את הפרטים הקטנים ביותר בדוח משטרתי. הדוח המשטרתי מצריך רציפות, ללא פערים היוצרים חורים בעלילה. חורים בעלילה הם הדבר הכי גרוע שאפשר להיתקל בו. החורים בעלילה לוקחים את החלומות שלי מדי בוקר ומחזיקים אותם תחת המים המעופשים של המעמקים."

"… בניגוד לכל דבר אחר, למדידת זמן יש תכלית, הצדקה ומטרה, היא תואמת מתודולוגיה כלשהי, תוכנית עבודה שבעזרתה אפשר לחוש אשמה. מדידת זמן השאירה אותי מחוברת אל הרגע שלפני האסון. רציתי את הרגע ההוא. רציתי לשוב אליו. רציתי להישאר בו. שם, ליד הים, אפילו אם זה יהיה במעמד של אקסית. לפחות כך אהיה אקסית של גבר חי."

"השכחה אמורה להיות תהליך טבעי. צריך שיהיה אפשרי לשכוח באותו הרגע שאדם מחליט לשכוח. על השכחה להיות מיידית, אם לאו, הזיכרון הופך לקלון, לפעולה של התנגדות. אני לא רוצה לשכוח אותו. אני רוצה להפסיק להתפלסף, אני רוצה לגרור את עצמי בשערות, אני רוצה לנתץ אגרטל על הרצפה, להתחבא מתחת לכרית, שמישהו שאיננו אבא שלי יגיד לי לבוא לארוחת ערב, לחזור לחיות כמו פעם ולהזליף על עצמי ערב אחד את בושם החיזור. זה מה שאני רוצה, לא יותר מזה, את הסתירה שבידיעה שאני מסוגלת להתקדם כדי להשיב את כל מה שהשארתי מאחור."

"…תמיד הזכרתי לעצמי שכל מה שקושר אותי את הקביעוּת עלול להיעלם בלי הודעה מוקדמת, וכל מה שמתמלא עלול להתרוקן בבת אחת בתנועה אלימה בודדה. זה קורה עם אמהות, זה קורה עם דירות, זה קורה עם כלבים, זה קורה עם אהבה."

"לא נכנעתי למשכנתה ושכרנו את הדירה שקיבלה אותנו היטב כבר מההתחלה והסתגלה לדרך שבה אהבנו זה את זה ללא חיכוכים. המחשבה שמאורו שלי סיפקה לי עבודה רבה ורגעים של הרהור. נישואים היו מקבילים לבעלות על דירה והימנעות מהם דמתה יותר לשכירות. היה לי אפוא גבר שכור, קשוב, בעל משקפיים ומראה מעט מיושן. לא ידעתי אם מוצא חן בעיני שהוא שלי במובן של הבעלות, הוא פשוט מצא חן בעיני, כמו שהוא, וזהו."

"יש אנשים שפורחים כשיש קונפליקטים לפתור, אבל כשהמצב טוב הם קמלים, הם משתעממים, ודועכת ההילה שעשתה אותם מיוחדים. אין טעם להתכחש לעובדה שגם חברוּת היא דבר שנוטה להתיישן, כמו ספרים, כמו סרטים, שלפתע נראים כה מיושנים. המחשבה הזאת מאמללת אותי."

"כשאת לבד, חשוב לשמור על מינון מסוים של דיאלוג עם עצמך, לשים את עצמך בין הפטיש לסדן, לא לאפשר לעצמך הכול."

"… כל הזמן שצריך כדי להבין שיש משהו עצוב ובמידה עמומה גם בזוי כשאהבה מתפוגגת, אך הוא אינו דומה כלל לתבוסה המוחצת של המוות. אנחנו מאמינים שבייתו אותו בטקסים, במנהגי אבל, בסמלים, בצבעים, אבל הוא פראי וחופשי. הוא זה שתמיד קובע הכול. המוות הוא שמחליט את סדרי החיים, לעולם לא ההפך."

הפוסט ללמוד לדבר עם צמחים / מרתה אוריאולס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

עוד מעט בחירות. אי אפשר בדיוק להגיד שהמצב במדינה סבבה. לכולם יש טענות ותלונות וזה בכלל לא  משנה אם אתה שמאל או ימין או מרכז או אזרח ישראלי אבל אפילו לא גר בארץ. במצב כזה, מה שהכי עובד בשבילי זה לצחוק. במיוחד אם מדובר בהומור שחור, ציני, ביקורתי ובועט.

תכירו את מפאלדה – ילדה בת שש עם דעות ושאלות שלא תואמות את גילה. אמנם לא הכרתי אותה, אבל היא אייקון ארגנטינאי לא פחות ממסי. בערך כמו שסופרמן הוא אייקון אמריקאי. עד היום היא לא תורגמה לעברית, אבל תורגמה כמעט לכל שפה אפשרית אחרת והספרונים בכיכובה נמכרו בשלושים מליון עותקים. מפאלדה נולדה ב1964 על ידי 'קינו' (חואקין סלבדור לבאדו טחון) כדמות לקמפיין של מותג מכשירי חשמל שמעולם לא יצא לפועל. קינו המשיך לפתח את הדמות ובמשך עשר שנים התפרסמו רצועות קומיקס עם דמותה במוסף לפוליטיקה ואקטואליה של העיתון "אל מונדו". הציבור התאהב. אני מבינה למה.

הוצאת תשע נשמות הרימה את הכפפה ותירגמה לעברית את האוצר הזה. אין לי מושג איך זה לא קרה קודם. בתור התחלה, יצאו שלושה ספרונים תמטיים, שהם אסופות של סטריפים בשלושה נושאים – המשבר הכלכלי, משפחה ופוליטיקה. נושאים שנוגעים לכולנו. כל ספרון מתחיל בהצגת הדמויות ואפשר לקרוא באיזה סדר שרוצים. גם את הספרים וגם בתוך הספרים עצמם.

זה מדהים שנושאים שנגעו בהם בשנות השישים של המאה הקודמת אקטואליים היום בדיוק באותה מידה.
אמנם מדובר בילדה בת שש, אבל שזה לא יטעה אתכם – יש לה דעה נחרצת על הכל. על פמיניזם (אמא שלה עקרת בית והיא פשוט לא מבינה את זה), על המצב הכלכלי של המשפחה שלה ושל החברה וגם על העולם בכלל. היא פסימית, צינית ובעיקר מאוד מאוד מצחיקה. היא מוטרדת מגורל האנושות ושונאת מרק.
ההורים שלה "רגילים" לחלוטין ורוב הזמן מנסים להתחמק מהשאלות הקשות שמפאלדה שואלת.
חוץ ממפאלדה, שהיא כמובן הגיבורה הבלתי מעורערת של הספרים אנחנו מתוודעים לעוד דמויות משעשעות לא פחות – ג'ז'ה (אחיה הקטן), פליפה, מיגליטו, מנוליטו ועוד.

קראתי את שלושת הספרים תוך כמה שעות והחיוך לא ירד לי מהפנים. מצד אחד זה נוגע לנושאים חשובים ואקטואליים ומצד שני – זה אסקפיזם מעולה. אני מתה על קומיקס (לאחרונה אפילו קראתי ספר קומיקס על כלכלה, בקרוב אכתוב גם עליו).

החל מהראשון באפריל (בטוח היה למפאלדה היה משהו להעיר על התאריך) תוכלו למצוא את הספרונים בחנויות ובאתר ההוצאה של תשע נשמות, שבו יש גם מכירה מוקדמת ואפשר לרכוש את כל השלושה ותיק בד מהמם עם איור של הגברת הצעירה.

זו מתנה מקסימה לכל אחד, גם לאלו שלא קוראים ספרים. יש בזה משהו קליל ויחד עם זאת אקטואלי ועכשווי.

בקיצור, למקרה שלא היה ברור – אני ממליצה בחום!

קריאה נוספת למעוניינים:

מפאלדה בויקיפדיה

אתר הבית של קינו

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש. לכל הספרונים יחד ולכל אחד לחוד)

פינת העטיפה:

טוב, פה אין יותר מידי על מה לדבר כי אני מניחה שרוצים לשמור כמה שיותר על הקו העיצובי של הספרים המקוריים. על כל ספרון מופיע איור מתוך הספר שקשור לנושא שבו הוא מתעסק – משפחה, פוליטיקה והמשבר הכלכלי. הרקע בצבעים אופטימיים ושמחים, אפילו ילדותיים משהו, למרות שממש לא מדובר בתכנים שידברו לילדים (חוץ ממפאלדה וחבריה כמובן).

ציטוטים:

"איזה אסון, אפילו החולשות שלי חזקות ממני!"

"אני פשוט מבינה בפולקלור אימהי"

הפוסט מפאלדה / קינו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.