אנחנו ממוקמים בעיירה קטנה בדרום אפריקה. טאני (כינוי ל'דודה') מריה היא אלמנה שאוהבת לבשל, אוכל הוא אחת ההנאות הכי גדולות שיש לה (ולשבת על המרפסת מול הנופים הפתוחים). היא עובדת בעיתון המקומי במדור שבו מפרסמת מתכונים. בשלב מסוים מערכת העיתון מחליטה שהקוראים מעדיפים טור עם עצות בעינייני אהבה. על מנת לא להפסיק לעבוד טאני מסכימה לשלב את שני הדברים – לתת עצות ולחבר להן מתכונים מתאימים.

איתה במערכת העיתון עובדות ג'סי והטי. השלוש חברות ואוהבות לעבוד יחד. ועל הדרך גם מסתבכות בצרות.

המכתבים מתחילים להגיע למערכת ובין היתר מקבלת מריה מכתב מאישה מבוהלת ומפוחדת. אפשר להבין שבעלה מכה אותה ושהיא רוצה לברוח ממנו. מריה מזדהה עם הכותבת שכן גם בעלה המנוח היה אלים ומחליטה שלא משנה מה – היא תעזור לאישה הזו. זמן קצר אחר כך אותה אישה נרצחת. כמובן שהבעל הוא החשוד המיידי וכמובן שחבורת הבנות פוצחת מחקירה משלה, מרגיזה את המשטרה, נקלעת כאמור לצרות ושכחתי – אוכלת המון. וכל זה למורת רוחו של שוטר נאה מאוד (ובעל תיאבון בריא), שקצת מוצא חן בעיניה של מריה.

את הספר מלווים המון תיאורים של הכנת אוכל, על כל שלביהם. טאני מריה אוהבת לבשל ולהאכיל אנשים. נכון שאסור לראות תכניות בישול כשרעבים? אז אותו דבר עם הספר הזה. בכל פעם שמריה אופה עוד ראסקס (מעין עוגיות קשות), הלכתי להביא לעצמי ופלה של "מן" (כזו אני, נוסטלגית) וכל תבשיל שהתבשל עשה לי חשק עז לפחמימות.

הספר קליל ונקרא במהירות, הפרקים קצרים, זורמים ומותחים והאמת שעד הרגע האחרון לא ידעתי מי הרוצח והיו שלל תפניות בעלילה.
זו תעלומת רצח, משולבת עם קורטוב רומנטיקה והרבה תבלינים מכל מיני סוגים.
התרבות בדרום אפריקה לוקחת חלק פעיל מאוד בעלילה, בין אם זה במאכלים, התייחסות לנלסון מנדלה ולאפרטהייד, ובין אם לטבע ולחיות. אחד ההחלטות של התרגום הייתה להשאיר המון מילים בשפת המקור וזה קצת הפריע לי. בהתחלה יש הסבר לכל מילה שכזו אבל עם הקריאה ההסבר נשכח ויש פשוט הרבה מילים כאלה.

בסוף הספר תמצאו שלל מתכונים, כולל לראסקס המהוללים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה ויש בה משהו וינטג'י כזה, כמו הפוסטים של פעם. רואים חצי פנים של אישה (נראה שמאוירת בסגנון הפינאפ של תחילת המאה הקודמת), את החצי התחתון של פניה מסתיר ספר פתוח, שעליו כתוב שם הספר וסיר מהביל. שם הסופרת כתוב בחלק התחתון בשילוב איור של אקדח (נו מה? היו חייבים להכניס את המתח פה איכשהו). אין יותר מידי צבעים, אולי ארבעה-חמישה והכל די פסטלי ורגוע.
מצאתי ברשת כריכה אחת כמעט זהה וכריכה נוספת, שדווקא יותר אהבתי, שנותנת הרבה יותר ביטוי לטבע ולצמחיה המוזכרים בסיפור – כאן. אני יכולה להבין למה לא בחרו בה כי האוכל די מוצנע בה ואין כמעט רמז לפרשיית הרצח.

ציטוטים:

"רציתי לומר לה שהיא גם פרפר, ושאם היא תפסיק לנסות לברוח מעצמה, אולי היא תוכל לעוף"

"הגבעות החומות היו מכוסות אובך מטושטש מרוב אבק וחום. על הכביש היו קווים עקלקלים שנראו כמו שלוליות — חזיונות שווא. מצחיק איך חוׂם יבש יכול לגרום למשהו להיראות כמו מים קרירים. כאילו האוויר מייחל כל כך למשהו שהוא ממציא אותו. זאת הבעיה כשרוצים משהו יותר מדי — זה עלול לשגע אותך."

"אין לי מושג איך אלנה ידעה על דירק; אני לא סיפרתי לה. אבל ככה זה בעיירה קטנה. לפעמים החדשות זריזות יותר מההתרחשויות עצמן"

"אבל אולי החיים הם כמו נהר שאי־אפשר לעצור, תמיד זורמים אל המוות והאהבה או מהם. הלוך ושוב. ובכל זאת, למרות שהחיים זורמים כמו הנהר הזה, הרבה אנשים עוברים את כל חייהם בלי לשחות. וחשבתי שאני אישה כזאת."

הפוסט מתכונים לאהבה ולרצח / סאלי אנדרו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

טוב, אי אפשר בכלל להתחיל לכתוב על הספר הזה בלי לדבר על דר. האוס. למי שעדיין לא מכיר – יו לורי, הסופר במקרה הזה, הוא סתם במקרה שחקן ראשי בסדרת דרמה בשם דר. האוס (אנקדוטה – אני גם שמעתי שהוא המרוויח ביותר לפרק בז'אנר הזה – 700 אלף דולר). בסדרה לורי הוא רופא דיאגנוזיסט, מיזנטרופ, אגואיסט ועוד כל מיני מילים לא יפות, אבל אי אפשר שלא לאהוב אותו. הוא ציני ומצחיק וכמעט תמיד מציל את המצב ומגלה מה הבעיה. ועכשיו נעבור לספר. אחרי שקראתי כמה עמודים חזרתי להתחלה כדי לבדוק מתי נכתב הספר. הסדרה "דר האוס" עלתה לאויר בנובמבר 2004 (כך באדיבות ויקפדיה) ואילו הספר נכתב ב-1996. אני מציינת את העובדה הזו כי הדמות הראשית נשמעת בדיוק כמו דר. האוס (רק קצת פחות אכזרית) – צינית, בעלת הומור שחור, חסרת יכולת להחזיק מערכות יחסים עם נשים ועם בכלל. מעניין לחשוב על זה שלורי לוהק  לדמות שכל כך מתאימה לו, והנה הוא כותב לעצמו, שמונה שנים לפני, דמות כל כך דומה.

אי אפשר להתעלם מהקשר לדר. האוס גם מהסיבה הפשוטה שהחברים שם ב"עם עובד" החליטו למרוח את פרצופו של לורי על העטיפה. כנראה שהפחד שהספר לא ימכור, אם אנשים לא יידעו במי מדובר, גרם להם לזה, כי אחרת אני לא רואה שום סיבה נראית לעין לשים את פרצופו של הסופר (נאה ככל שיהיה) על ספר שהוא לא ביוגרפיה או אוטוביוגרפיה. אם בכריכת המקור לא ראו לנכון לשים את דיוקנו של לורי, אז לא ברור לי למה כאן כן.

ולעינייננו – אז על מה הספר? קודם כל אציין שמדובר בספר מסדרת "מתח עולמי", אז כן, יש כאן הרבה מתח, ריגול ותאוריות קונספירציות למינהן. תומאס לאנג הוא חייל בריטי לשעבר (וג'נטלמן לייט) שמקבל הצעה לחסל מישהו. הוא אמנם מסרב, אבל מוצא את עצמו מסתבך בתוך עלילה שכוללת סוחרי נשק, שירותי ריגול בריטיים ואמריקאים, אישה צעירה ומושכת כמובן ובעיקר הרבה מאוד כסף. אני חייבת להודות שהלכתי קצת לאיבוד, זה לא שינה לי יותר מידי כמובן כי זה קורה לי די הרבה ולא רק בספרים, אבל בהחלט יש כאן ריבוי דמויות והסתעפויות בעלילה שלקורא שלא מיומן בספרי מתח (כמוני) זה קצת מורכב. העיקר שלורי הצליח לשעשע אותי כל עמוד שני. זה הספיק לי. הפרקים קצרים ומאפשרים קריאה זורמת וקלילה ובכלל – מדובר בספר קליל עם הרבה אקשן ומתח. כן, לפעמים הרצון להצחיק נראה כמו צורך. לפעמים זה פשוט נראה יותר מידי, כאילו אם יעברו שני עמודים בלי איזו בדיחה שנונה זה יהיה אסון, אז היו רגעים שזה פשוט היה נראה יותר מידי. אבל גם כאן, כמו במקרה של דר. האוס וגם במקרה של תומאס לאנג – אנחנו נסלח ונמשיך לקרוא.

יו לורי פשוט מעצבן. למה? כי הוא מהאנשים האלה שטובים בהכל. הוא שחקן נהדר, הוא זמר ולא מזמן הוציא דיסק ועכשיו הוא גם סופר. אז כן, אפשר להגיד שהוא איש אשכולות ורק  לקוות שהוא ימשיך להנפיק לנו דברים איכותיים בכל הז'אנרים בהם הוא עוסק.

ולסיכום – ספר קליל, למרות העלילה הסבוכה. יכול בהחלט להחזיק מתח לאורך הספר כולו.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אז כמו שכבר ציינתי קודם – העטיפה קצת חסרת מעוף מבחינתי. אני ממש לא מבינה למה היה כל כך קריטי לשים את פרצופו של לורי על הכריכה. כאילו – אני מבינה מה עומד מאחורי זה, אבל ממש לא מסכימה עם העיניין. חבל, אני חושבת שאפשר היה לקחת את זה צעד אחד קדימה. גם ככה אי אפשר לשחק יותר מידי עם העטיפות של "מתח עולמי" כי הן חלק מסדרה, שיש לה קוים גראפיים מוגדים, אבל בהחלט היה ללכת רחוק יותר עם אימג' אחר.

ציטוטים:

"כבר יצא לי לבלות זמן בכלא, אתם מבינים. שלושה שבועות בלבד, ורק במעצר, אבל אחרי שנכפו עליך שני משחקי שח מט יומיים עם אוהד "ווסט האם יונייטד" חד הברתי, שמקועקע לו "שנאה" על יד אחת ו"שנאה" על היד האחרת – על לוח שחסרים בו שישה רגלים, כל הצריחים ושניים מהרצים  אתה לומד להעריך את הדברים הקטנים בחיים. למשל, לא להיכנס לכלא".

"שערה אחת מראש אישה תוכל למשוך יותר שיוכלו מאה צמדי שוורים" – ג'יימס האוול (מופיע ככותרת משנה לאחד הפרקים).

"נמל התעופה של פראג קטן מעט יותר מהשלט המכריז "נמל התעופה של פראג" בחזית הטרמינל. קנה המידה הסטליניסטי האדיר שלו גרם לי לתהות אם השלט נבנה לפני השימוש בניווט רדיו, כדי שטייסים יוכלו לקרוא אותו כשהם עדיין באמצע האוקיינוס האטלנטי".

"אנשים מדברים על רדת הלילה, על כך שהלילה ירד, או הדמדומים ירדו, וזה אף פעם לא נשמע לי נכון. אולי מי שקרא לזה ככה חשב על השמש ששוקעת בירידה. אבל אם כך, היום הוא שיורד, לא הלילה. רק שכל מי שקרא ספר בחייו יודע שהיום לא יורד או שוקע. היום עולה. בספרים הבוקר עולה, והלילה יורד.
בחיים הלילה עולה מהאדמה. היום נאחז במה שיוכל, בהיר ולהוט, תמיד האורח האחרון לעזוב את המסיבה, בעוד הקרקע הולכת ומחשיכה, ושלוליות של לילה נקוות סביב קרסוליך, בולעות לנצח את עדשת המגע ההיא שנפלה, וגורמות לך להחמיץ את החבטה האחרונה בקריקט".

הפוסט מכירת חיסול / יו לורי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

קמיל היא בחורה מתוסבכת, עיתונאית בעיתון צהוב בינוני בשיקגו. היא נשלחת לעיירת הולדתה וינד-גאפ על מנת לסקר רצח של שתי ילדות צעירות. זהו הביקור הראשון שלה מזה 12 שנים. מין הסתם, יש סיבה לזה שקמיל לא ביקרה שם כל כך הרבה זמן… אמא שלה מתוסבכת בעצמה עם הרבה הפרעות אובססיביות ואפס רגש וקיימת גם אחותה למחצה, ילדה יפייפיה עם הרבה השפעה על חברות שלה ועל הסביבה.

כל הדברים שגרמו לקמיל לעזוב את וינד-גאפ מלכתחילה צפים ועולים שוב. זוהי עיירת פרברים טיפוסית, שבה כולם עושים את אותם דברים ורוצים את אותם דברים וברגע שאתה קצת שונה – אתה מסומן כ"חריג". לקמיל אין ברירה, אלא לנבור בעבר שלה, שממנו ניסתה לברוח כל כך הרבה זמן, ולחפש גם שם רמזים (לאחר שהגיעה למבוי סתום).

אני רגילה בספרי מתח שכבר בעמודים הראשונים של הספר סומרות לי השערות. כאן אפשר להגיד המתח התחיל בשליש האחרון של הספר. זה לא הפריע לי לרצות לדעת מה קורה לכל אורך הספר, אבל אני מניחה שיש אנשים שזה יפריע להם.
יש הרבה סצנות פרופוקטיביות שהפריעו לי, כי לטעמי הן פרופוקטיביות לשם הפרובוקציה ולא על מנת לתרום לעלילה. זה היה נראה לי קצת "צהוב" ולא קשור.

בסך הכל, זה ספר נחמד ו"קליל" (על אף הנושא).

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני לא כל כך אוהבת את העטיפה. זה לא שהיא גרועה, היא פשוט לא מספיק טובה לטעמי. יש בה שחור ואדום – צבעים שמאוד אוהבים להשתמש בהם בספרי מתח. לספר קוראים חפצים חדים ואת שם הסופרת שמו על אימג' של סכן גילוח שהוא… מוכנים להפתעה? חפץ חד! לא חדשני ולא מקורי במיוחד ואותי אישית זה לא היה מושך בחנות הספרים.

ציטוטים:

"אני כאן", אמרתי, ומדהים כמה מנחמות היו המילים. כשאני נתקפת בהלה, אני אומרת אותן לעצמי בקול. "אני כאן". בדרך כלל אני לא מרגישה שאני כאן. אני מרגישה כאילו משב רוח חמים עלול לנשוף לעברי ואני איעלם לנצח בלי להשאיר אחרי אפילו שביב ציפורן. ישנם ימים שבהם המחשבה הזאת מרגיעה אותי; בימים אחרים היא מעבירה בי צמרמורת."

"חורף. אף אחד לא אוהב את החורף".
"מחשיך בשעה מוקדמת, אני אוהבת את זה".
"למה?"
"כי זה אומר שהיום נגמר. אני אוהבת למחוק ימים בלוח השנה – 151 ימים נמחקו ושום דבר מחריד באמת לא קרה. 152 והעולם לא נחרב. 153 ולא הרסתי לאף אחד את החיים. 154 ואף אחד לא באמת שונא אותי. לפעמים נדמה לי שלעולם לא ארגיש בטוחה, עד שאוכל לספור את ימי האחרונים על יד אחת. עוד שלושה ימים לשרוד, ואז לא אצטרך לדאוג עוד בקשר לחיים."

הפוסט חפצים חדים / ג`יליאן פלין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.