אצל הוריה המאמצים היא גדלה ברווחה כלכלית מסוימת, הבית היה ליד הים והיא ביקרה הרבה בחוף, היה לה חדר משלה, בגדים ונעליים שלא הייתה צריכה לחלוק עם אף אחד. היא מגיעה מהעיר למשפחה קשת יום, מרובת ילדים, שבקושי מצליחה להתקיים. הילדים עובדים מגיל צעיר מאוד בעבודות הבית (לפעמים כדי להרוויח את הארוחות שלהם) וגם מחוצה לו כשהם מתבגרים. הבית מוזנח ומלוכלך. אף אחד לא ממש מתרגש מהגעתה. למעט אדריאנה, אחותה הביולוגית הצעירה. היא פותחת בפניה את הלב ומפנה לה מקום במיטתה. היא מלמדת אותה את עבודות הבית, מגנה עליה ותמיד שמחה לשמוע סיפורים מביתה הקודם.

הגיבורה נטולת שם ונקראת בפי כל 'זאתי' ולאחר מכן, בבית הספר, נדבק לה הכינוי 'המוחזרת'.

היא מרגישה שעולמה קורס. כל מה שהאמינה בו מתפורר סביבה כמו מגדל קלפים. היא מגלה כל מיני חורים בסיפור חייה הקודם ולא מבינה איך אימה, שאותה היא מכנה "אמא של הים", פשוט נעלמה ולא מדברת איתה אפילו מאז שחזרה. מצד שני, כשהיא שולחת לה מכתב ומספרת לה כמה רע לה, היא מקבלת באופן מפתיע חבילה עם דברים טובים.

היא כל הזמן מנסה להבין למה הוחזרה, למה ההורים לא יכלו להחזיק בה יותר ולמה לא יוצרים איתה קשר.

ההבדל בין המציאות הקודמת לזו הנוכחית מאוד גדול. זה גם מתבטא בשפה. השפה והנימוסים של הגיבורה לעומת השפה של אחיה וההורים (שלהם לרוב שפה לא 'תקנית'). הגיבורה שלנו בוחרת ללימודים, שם היא מצליחה לא רע בכלל. נראה שהקשר המיוחד עם אדריאנה מצליח להחזיק אותה בימים הקשים.

זה מעין מסע התבגרות לא קל בכלל. ההבנה שכל מה שהכרת עד עכשיו כבר לא קיים, המציאות החדשה, גילוי הגוף והמיניות, פתאום לחלוק בית עם כל כך הרבה אנשים (שגם לא ממש עוזרים לך או מחזקים אותך).

זה ספר לא קל, אבל מרגש מאוד. כביכול עצם העובדה שאין לגיבורה שם, גורם קצת לריחוק של הקורא, אבל אין מצב שהיא לא תיכנס לכם ללב.

זה ספר קצר, עם פרקים קצרצרים, שאפשר גם לסיים בכמה שעות.

מומלץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה עדינה ולא משקפת את המציאות הסוערת שהגיבורה נקלעה אליה. שזה אולי דבר טוב. האימג' של הנערה מול הים, מסיטה כבסים בדרכה למים הוא כל כך תמים. רק הים אולי מבטא את הסערה הבאה לבוא, אבל הוא ברקע ומטושטש. מעל שם הספר יש צדף בלמינציה סלקטיבית שאני מאוד אוהבת. הכל בגוונים שקטים ופסטלים. יפה.

ציטוטים:

"חזרתי ואמרתי את המילה אמא מאה פעם, עד שהיא איבדה כל משמעות והפכה רק לתנועה של השפתיים. נותרתי יתומה משתי אימהות חיות. אחת מסרה אותי כשחלב עדיין על שפתי, ואחת החזירה אותי בגיל שלוש-עשרה. הייתי בת להוֹרוֹת כוזבות ודוממות, רחוקות. לא ידעתי עוד ממי באתי. למעשה, עדיין אינני יודעת".

הפוסט אמא של הים / דונטלה די פייטרנטוניו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

והפעם, הקואלה מארחת את הבלוג "רובע צפון מזרח" לפוסט אורח על הספר "האורות בבתים של אחרים":

כבר הרבה זמן אני מסתובבת בתחושה שאנשים מתיימרים להבין, וגרוע מזאת, לדעת מה קורה בנבכי נשמתם של הקרובים להם, או אפילו הרחוקים. הרי את הרהורינו הכמוסים ומחשבותינו האצורות איש לא ידע אם נבחר לשמור אותם אזוקים היטב בתוככי נשמתנו.

לפעמים אני מוצאת את עצמי מביטה באנשים, מנסה לפתור את חידתם, ויודעת שאין ולו שמץ של אמת בסיפור שאני ממציאה לעצמי, רק דמיון. ואם במקרה הבנתי פרט לגביהם, הרי שזה במקרה. באותו האופן, אני נדהמת לשמוע מאנשים אחרים משפטים כמו "אני מכיר את זה", "כן, אני יודעת איך את מרגישה" וכד'. לא, אין לכם מושג כמה הגעגוע חזק, איך הכאב מרגיש לי בבטן, איפה תופסת אותי המוזיקה הזו, איזו מחשבה מעלה בי את הדמעות הללו, או איפה נוגע בי הספר הנוכחי.

כמה פעמים תהיתם איך נראים בתים של אחרים? מה מתחולל שם מעבר לדלת? מה הייתם רואים אילו הייתם מסיטים את וילון חדר המגורים? איזו ילדות עברה על השכנים שלכם? ועל מה הם לעזאזל חושבים כשהם מסתכלים לכם לתוך העיניים, טרוטי שינה, ומברכים אתכם בברכת בוקר טוב, בחדר המדרגות?

ואז בא "האורות בבתים של אחרים" ופותח בפנינו את נבכי הנפש, ועוד של נערה עם דמיון מפותח, רגשות סוררים וספקות עמוקים. מנדורלה, ילדה מיוחדת במינה, נשארת בגיל שש ללא אם, ומבלי לדעת מי היה אביה. מי שמגדל אותה הם דיירי בניין אחד, ברומא, כאשר מדי כמה שנים היא נודדת מדירה אחת לשנייה. דיירי הבניין, כל אחד וסיפורו האישי, נחשפים אחד אחד בפנינו, הן דרך מנדורלה והן דרך סיפורים קטנים מעברם, אנקדוטות שונות ופרשנותם המקורית לבדידות, לאהבה, למשפחה, ובעיקר לילדה אחת שעוברת מבית לבית, מעמידה אותם מול אמת ושקר, וחולקת איתם סוד גדול. מנדורלה נודדת ונושאת עימה תפילות אישיות (בעיקר להתחלף לרגע עם חפצים דוממים), אהבות כמוסות, כמיהות נוגעות ללב ושתיקות עמוסות.

כשיבוא הרגע שבו היא תעמוד מול החידה הגדולה של חייה, היכן יהיו כל הדיירים? היכן החפצים המדומים שהיא רוצה להיות? לאן מחשבותיה ינדדו? לאן ילך ליבה? ואיפה אנחנו, הקוראים בכל הסיפור הזה?

מנדורלה, כמו גם דיירי הבניין ברחוב גרוטה פרפטה 315, מצליחים לאט וביסודיות להיכנס אלינו ללב, עם משפטים בודדים, עם סיפורים יומיומיים, עם אהבות שקטות, עם שתיקות, עם תהיות עמוקות שרק מעטים מוכנים לחשוף בחיים האמיתיים… אבל למי אכפת מהחיים האמיתיים כשיש ספרים כאלו?.

הבלוג רובע צפון מזרח – הגיגים ומחשבות על מקומות ועסקים ברובע צפון מזרח תל אביב, עם חריגות פה ושם

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות צפון מזרחיות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני אהבתי מאוד את התמונה. היא מביעה המון בדידות בעיני.. מיד מכניסה לנפש הלא פשוטה של הגיבורה.

הפוסט הקואלה מארחת את בלוג רובע צפון מזרח – האורות בבתים של אחרים / קיארה גמברלה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.