כפי שכבר אפשר להבין משם הספר – מדובר בספר מתח. מי שקורא הרבה ספרי מתח יודע שלפעמים צריך בזה מיומנות. ריבוי דמויות בספר סיפורת יכול אולי קצת להעיק, אבל לא באמת להפריע לקריאה, בעוד שבספרי מתח לכל דמות יש חשיבות. אם לרגע היית לא מרוכז ופספסת מידע חשוב לגבי אחת בדמויות – גורלך לא להבין משהו כמה עמודים אחרי. אני מודה – אין לי מיומנויות גבוהות בקריאת ספרי מתח עמוסי דמויות ועלילה פתלתלה ובספר שלפנינו יש הרבה דמויות ועלילה די מורכבת, במיוחד הדרך לקטרזיס, תוסיפו לזה בעיות קשב וריכוז רציניות והרי לכם קוראת שמדפדפת אחורה כל כמה עמודים על מנת לפענח משהו שחמק בזמן הקריאה.

בשורה התחתונה – ספר מתח, שלעיתים סוחף יותר ולעיתים קצת פחות, קליל וזורם. בהחלט יכול להתאים כספר טיסה, בתנאי שאתם טסים לא מעט שעות כי בכל זאת, מדובר בחתיכת ספר עב כרס.

העלילה שלנו מתחילה בארץ באביב של שנת 1984. מיקי הוא בן קיבוץ הגפן שנמצא בצפון הארץ, הוא בדיוק מסיים את לימודיו בתיכון ומכיר את קארן, צעירה אמריקאית המתנדבת בקיבוץ. השניים מתאהבים וביום הולדתה לוקח אותה מיקי למעין יום כיף בצפון שכולל מאפייה ערבית אותנטית, תצפיות וטיולים. מהיום הזה מיקי ישוב לבדו לקיבוץ. בעת עצירה לתדלוק קארן נחטפת על ידי שני ערבים (שבאופן תמוה יודעים את שמה) בלי להשאיר סימן. מתחילה חקירה שנסגרת בנסיבות לא ברורות, לא נמצא מניע לחטיפה ועקבותיה של קארן נעלמות כאילו בלעה אותה האדמה.

שלוש שנים מאוחר יותר, במהלך פעולה של חיילי גולני בדרום לבנון בליל ירח מלא, מתגלים באקראי כמה נגטיבים. וכידוע לכל – נגטיב שנמצא במערכה הראשונה, סביר שיפוענח במערכה הבאה. בנגטיבים מוצאים תמונה של קארן בחברת שובייה. כיוון שכל העסק הושתק במשך שנים על ידי הרשויות, מחליטים ארבעה חברה' צעירים לפצוח בחקירה משל עצמם – נדב, קצין מודיעין מבטיח, איתן, חייל גולני שמצא את הנגטיבים, מיקי ושרה, כתבת סקופים עצמאית (שאליה פונים הראשונים כי סיקרה את האירוע שלוש שנים לפני). הארבעה חוברים גם לאחותה של קארן בארה"ב, ליסה, וכל החוליה הזו שמה לה למטרה לגלות מה לעזאזל קרה שם, למה כל הסיפור טוייח ואיפה קארן.

העלילה מתנהלת בישראל, בצרפת, בניו יורק ואפילו בלאס וגאס והקבוצה מוצאת את עצמה נשאבת לעבר המשפחתי של קארן (שלא כולו ורוד מין הסתם), להיתקלות עם שירותי ביון ואפילו במרכזו של מיזם מחתרתי לפיתוח אמצעי לחימה.

ייאמר לזכות ניב קפלן שהוא מטיב לתאר סיטואציות, ובמיוחד את ההווי הקיבוצי – חדר האוכל, התורנויות (העמסת העופות הידועה לשמצה), המתנדבים ובעיקר המתנדבות ועוד מחיי היום יום. לפעמים זה בעוכריו, כי היו מקרים שהיה עומס במשפטים ובפסקאות, שהכילו יותר מידי מילות תיאור למשל בעמוד 280 – "הוא ראה את הביניין במרחק של שני רחובות מעבר לתחנת המשטרה. הרחוב התעקל עוד פעמיים והיה בנקודת המפגש עם רחוב גדול יותר שיצא במאונך לו. החצר הייתה אחת לפני האחרונה לפני מפגש הרחובות. הוא עצר שוב ובחן את המקום. שני שערי עץ כבדים עיטרו את הכניסה, אחד מהם פתוח. שרכים ירוקים הקיפו את השער והגיעו עד למדרכת האבן. מעל לשער, מוסתר למחצה, נראה שלט של מסעדה…." וזה ממשיך וממשיך, וזו רק אמצע הפיסקה.

זהו ספר מתח חביב וקליל, עם פרקים קצרים ולכן נקרא במהירות. קפלן מצליח לשמור על רמת מתח סבירה בהחלט לאורך כל הספר. הדברים הפחות טובים מבחינתי היו עודף הדמויות ומורכבות העלילה, שלפעמים לא מצאתי את עצמי בתוך כל הבלגן הזה ולא תמיד הבנתי מי נגד מי וכמובן אורכו של הספר, שלדעתי אפשר היה לקצר במאה עמודים לפחות. הספר, כמו שמו, פשוט "נעלם" לי בסוף הקריאה. זה לא ספר שנשאר לי במחשבות יותר מידי, אולי זה בגלל האופי הקליל שלו. ויש מקרים שזה בהחלט מספיק.

ואנקדוטה לסיום – לכל מי ששאל את עצמו למה ומדוע הספר תורגם אם מדובר בבחור ישראלי – ניב קפלן התגורר שנים רבות בארצות הברית וכתב את הספר במקור באנגלית.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה לא רעה בכלל אבל קצת חסרת מעוף. אנחנו רואים אימג' של מראה צידית של רכב, אשר בה משתקפת בחורה. לפי העצים ה"מרוחים" בצידי הדרך אני מבינים שהרכב בנסיעה. אני אומרת חסרת מעוף כי מדובר בחטיפה ופשוט מרחו לנו את החטיפה על העטיפה (יצא לי חרוז). אפשר היה קצת יותר להתאמץ עם עבודת הגרפיקה על הפרצוף של הבחורה, כי היא נראית מודבקת שם (הרי ברור שאם זו באמת הייתה ההשתקפות שלה, היינו אמורים לראות גם חלק מהרכב, לא?). שם הספר מתחיל באות עם עובי מסוים וכל אות נהיית דקה יותר, כאילו נעלמת. זה מיותר לדעתי. מבחינתי זה יותר מידי "להאכיל בכפית". אני אוהבת לדמיין ולנסות להבין מה מקור העטיפה. כאן זה לא קורה. אבל אולי זו רק אני. סך הכל העטיפה יפה ונעימה בעין וממחישה יפה את הסיפור.

הפוסט היעלמות / ניב קפלן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

"לאיזה יעד תרצו לנסוע?", "איזה יעד מעניין אתכם?", "מה היעד שלכם בחיים?" – יעד הוא משהו שלרוב אנחנו שואפים להגיע אליו. מקום נכסף. אולי איזה אתר תיירות אקזוטי (מישהו אמר קאריביים?) ואולי מטרה חשובה בעבודה כמו קידום או העלאה בשכר. אבל אין ספק – יעד זה מקום שאנחנו רוצים להיות בו. בין אם הוא מקום פיזי ובין אם הוא מעמד או תואר מסוים.

ליעד הספר "היעד" לא נראה לי שרובכם היו רוצים להגיע. למה? כי זה מקום אלים, זרוע מוות וציד פראי ובכלל אי אפשר להגיד שזו מדינה, זה פשוט שטח, שטח הפקר. אסור אפילו להסתובב שם לבד, ללא אבטחה צמודה.

בחור אלמוני שקורא לעצמו גרג מגיע למקום הזה ל"חופשה" של שבוע ביחד עם עוד אי אלו עיתונאים, תיירים ושאר ירקות שמחפשים ריגושים והרפתקאות. לגרג יש דווקא יעד. הוא רוצה למות והוא מחליט להגיע למקום הזה (שאין לו שם, אגב) כי שם, כאמור, יהיה לו קל למצוא את מותו. הכתיבה מלאה בהומור שחור ובביקורת על תעשיית התיירות, על איך שאנשים "מוכרים" אטרקציות לתיירים צמאי ריגושים, אפילו אם מדובר בטקס תלייה של אנשים בכיכר…

המלון שגרג מגיע אליו הזוי ומוכן לכל צרה שלא תבוא, בגלל ניסיון העבר שלהם. הם מבקשים מגרג לשלם מראש את שהותו וזאת "על כל מקרה שלא יהיה", אה וגם כי יש סיכוי טוב שיצטרך לשלם הוצאות אישפוז ועוד אי אלו עיניינים רפואיים. באחת הפעמים כשהוא חוזר למלון מהסיבוב היומי הוא מגלה שהעבירו אותו חדר כי חדרו שלו נפגע מטיל. אין מה לדאוג – ארזו כבר את כל חפציו. הם עושים זאת על בסיס קבוע כשהאורחים לא נמצאים כי אין לדעת מה יקרה.

עם התקדמות הסיפור אנחנו לומדים עוד ועוד פרטים על הגיבור שלנו, גרג. כמו למה הוא מחפש את מותו ולמה אישתו אף פעם לעזאזל לא עונה לו לטלפונים?

הסיפור שזור הומור שחור, ציניות, אירוניה וביקורת כמיטב המסורת. הפרקים קצרים ואי לכך הספר נקרא במהירות. השפה קלילה וקולחת והתרגום הקולח של ליאור בצר לא מסורבל ולא מכביד על הקריאה.

זהו סיפרון קצר, שאפילו שהוא מתעסק בעיניינים לא נעימים בלשון המעטה, בהחלט אפשר לקרוא לו קליל. אני אהבתי. אני לא יכולה לספר לכם יותר מידי כי יש טוויסט בסוף ואני ממש לא רוצה להרוס.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנחנו רואים מזוודה מהסוג הישן. מזוודה מעור, עם רצועות ואבזמים. הרקע אפור ואפלולי משהו – בהחלט לא משהו שמבשר טובות או על מקום עם שמש וביקיני. האימג' די מתבקש ומתחבר עם כל עולם האסוציאציות של המילה "יעד" ועדיין אני חושבת שהעטיפה מאוד יפה. יש בה משהו מאוד מושך ונעים. הגוונים החמים של המזוודה יוצרים קונטרסט עם כל האפור הזה מאחור.

ציטוטים:

"מערכת העיכול של גרג ניסתה להתאים את עצמה. התת-מודע של גרג ניסה לסובב את המפתח בסוויץ'. לשווא, המנוע היה מוצף".

"זה היה חזק ממנו ולא היה מה לעשות מלבד לחכות שהזמן – התרופה המבוססת על מרכיבים טבעיים בלבד – יעשה את שלו".

"היה זה אחד מאותם רגעים של צלילות (כמעט גאונות) שמופיעים לעתים נדירות, אבל מופיעים. לכולם זה קורה, בהזדמנות זו או אחרת. מעין פורקן חשמלי, מגע רופף שהוכפל באופן מסחרר בתפיסה, קיצור דרך לוגי, שמוביל ישירות ללב הדברים. המיסטיקנים מפרשים זאת כהתגלות אלוהית, האמנים כמפגש בין השכל ליקום, מדענים כטעות נהדרת שמאפשרת את קפיצות הצפרדע של הקידמה. כמובן, כמה בני מזל (או חסרי מזל, או פשוט ז"ל) זכו לרגעים כאלה לעתים תכופות יותר מאחרים – מה שהפך אותם לחכמים יותר או לטיפשים יותר מהממוצע, היה קשה לומר, משום שגאונות וטיפשות נוטות להתערבב למול עין בלתי מזוינת – מבלי לדבר על התוצאות, מבחינתם או מבחינת אחרים, שלא תמיד התאימו".

"אם כבר מדברים בקלישאות, איש חכם אמר פעם, חכם כל כך שזה כמעט בלתי נתפס: אנשים יכולים לשרוד הכל, חוץ משגרה.
לחכמים הייתה לעיתים קרובות הנטייה המעצבנת להתקרב כך לאלוהים בדרך לא דרך. ההבדל היה, שכדי להיות בלתי נתפס, אלוהים נאלץ להיות זר, בעוד החכמים נאלצו להיות הם עצמם. אולי הביטוי עוזר להסביר משהו. אנשים יכולים לשרוד הכל, חוץ משגרה. אולי הוא לא מסביר דבר".

"ואלוהים מופיע רק כשהוא רוצה. בעולם ללא גורל, אלוהים הוא התייר העליון. הוא מופיע כשהוא רוצה. ואז בורח. הוא נמצא ולא נמצא בכל מקום, או שהוא תמיד בתנועה. הוא לא לוקח אחריות, הודות לתחבולות השרירותיות החופשיות. ואנחנו עשויים בצלמו ובדמותו…".

הפוסט היעד / רוי זינק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.