כלבם של בני בסקרוויל ראה אור לראשונה כספר שלם ב-1902, באנגליה. בארץ הוא הופיע לראשונה בשנת 1929, בהוצאת אמנות. כמו עשרות שנים אחר כך, בשנות ה-80 אחי היה מעריץ מושבע של שרלוק הולמס (הוא גרר אותנו לכל מיני מקומות מוזרים בלונדון, בטיול הבר מצווה שלו) ואת אחותו הקטנה, בת ה-9, זה בכלל לא עיניין. עד היום לא קראתי את הספר וגם לא ראיתי את הסרט. לא היה לי בכלל מושג קלוש על מה הסיפור. רק ידעתי שמעורב בו כלב מפחיד ואימתני. יש לי איזה זיכרון של אחי רואה את הסרט בבית ואני מתפרצת לסלון, בדיוק בסצינה שבה הכלב רודף אחרי מישהו. ברחתי מהסלון בפחד ומאז לא התקרבתי לסיפור. והנה, אחרי כמעט שלושים שנים, אני מוצאת את עצמי מול הכרך החמישי של ספרי שרלוק הולמס בהוצאת מחברות לספרות, ובו שני סיפורים באורך מלא – כלבם של בני בסקרוויל ועמק הפחד.

אז על מה הסיפורים?
כלבם של בני בסקרוויל מתרחש בטירה גותית השוכנת הרחק מלונדון, באיזור שומם ומלא ביצות ואדמת בור. בתחילת הסיפור אנחנו מתוודעים לקללה הרודפת את בניה של משפחת בסקרוויל במשך כמה דורות, וגורמת למותם על ידי כלב ענק. שרלוק הולמס נקרא לדגל כאשר אציל נוסף מוצא את מותו ורופאו האישי מבקש לחקור את סיבת המוות. הוא לא בטוח שמדובר באותו כלב, אם כי רעד עובר בו בכל פעם שמוזכרת אותה אגדה. הרופא, דוקטור מורטימר, דואג לשלומו של בן בסקרוויל נוסף, סר הנרי, שאמור להגיע לאיזור ולממש את הצוואה. הוא תוהה כיצד לפעול ומתייעץ עם הולמס. ווטסון הנאמן נשלח ללוות את את סר הנרי לטירת בסקרוויל ולשלוח להולמס דוחות. הולמס בעצמו יצטרף מאוחר יותר. וכאן מתחילים לקרות דברים מוזרים ומעניינים. דמויות צבעוניות נוספות לעלילה – אסיר רצחני בשם סלדן נמלט מהכלא באיזור והמשטרה מחפשת אחריו, זה מין הסתם מוסיף לאווירת הפחד הכללית השוררת באזור, זוג המשרתים ברימור – משרתים שמלווים את משפחת בסקרוויל כבר דורות רבים, מר סטפלטון – חוקר טבע המתגורר באיזור עם אחותו היפה ועוד כהנה וכהנה. הסיפור זורם בקלילות, מותח, והפרקים הקצרים יגרמו לכם לקרוא עוד ועוד. תכלס – זה ספר קצת מפחיד…אני מודה שכל רחש הכי קטן הקפיץ אותי בזמן הקריאה.

בסיפור השני, עמק הפחד, הולמס נקרא לפענח רצח נוסף מחוץ ללונדון. די מהר הולמס וווטסון מבינים שמשהו לא כשורה עם הגופה שנמצאה, במיוחד לאור העובדה שפניה הושחתו כליל מיריית אקדח ואין וודאות לגבי מי הוא הנרצח. לאט לאט מתירים את הפלונטר הזה, בצורה הנפלאה כל כך השמורה להולמס.  החלק השלישי של הסיפור חוזר אחורה ובא להסביר דברים נוספים לגבי אותה תעלומה. אני לא רוצה להיכנס לפרטים מחשש לספוילרים, אבל תהיו בטוחים שהספר הזה החזיק אותי במתח והחלק השלישי, שחוזר אל העבר, פשוט העביר בי חלחלה.

אני חייבת להודות שלראשונה אני נתקלת בדמויות נשיות ממש מעצבנות (או שפשוט לא שמתי לב בכרכים הקודמים), במיוחד ב"כלבם של בני בסקרוויל" (ב"עמק הפחד" כמעט ואין נשים). באחרית הדבר מאת שולמית לפיד, המובאת בסוף הספר, היא מתייחסת לעניין. לפיד כותבת שכל הנשים המופיעות בסיפור הן "סטריאוטיפ כמעט קריקטורי של "הנערה בצרה" (עמ' 313). יש בדיוק שלוש נשים בסיפור ושלושתן מחוסרות יכולת או שגברים מוליכים אותן שולל מסיבה כזו או אחרת. זה מרגיז אותי, אבל אולי זה נובע מהתקופה שבה נכתב הספר ונשים היו הרבה פחות חזקות מהנשים של היום.

אחרית הדבר מאת שולמית לפיד מעניינת מאוד ואני ממליצה לא לוותר עליה. היא לא ארוכה, בסך הכל שישה עמודים, לא מייגעת ושופכת עוד קצת אור על התקופה ועל הדמויות.

בקיצור, למי שעוד לא הבין עד עכשיו – אני ממליצה על הספר בחום, התרגום טוב, הפרקים בתוך כל סיפור קצרים והקריאה זורמת. נכון, זו לא סוגה עילית, אבל זה ספר כיף, שמעביר את הזמן בסבבה, אם כי בשעת לילה מאוחרת רצוי להדליק עוד כמה אורות…

קישורים להמלצות בבלוג ל-כרך א', כרך ב', כרך ג' וכרך ד'

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב אז קו העיצוב מהכרכים הקודמים נשמר כמובן. בניגוד לשאר הכרכים, כאן מובאים שמות שני הסיפורים על הכריכה. יכול להיות שזה בשביל למשוך אנשים לקנות (כי מדובר בסיפורים מוכרים) או שפשוט בספרים הקודמים היו יותר מידי סיפורים קצרים וזה לא התאפשר. בכל מקרה, אני מתה על העטיפות של הסדרה הזו. הכריכה היא כריכה קשה, בלי כיתוב מאחור בכלל, ובקווים מינימליסטים. הולמס הוא מותג, ואין צורך בשום דבר יותר מהסילואט המפורסם שלו.

ציטוטים:

"רשע וחוטא באמת הוא רק מי שאין ולוּ אישה אחת אשר תבַכֶּה אותו".

"הבינוניות אינה מכירה בדבר נעלה ממנה, אך הכישרון מכיר מיד בגאונות".

הפוסט שרלוק הולמס – כלבם של בני בסקרוויל ועמק הפחד, כרך ה' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כבר סקרתי והמלצתי כאן בחום על כרך א' וגם על כרך ב' של סיפורי שרלוק הולמס והנה הגיע לו כרך ג'. מה אני אגיד לכם? אני מתמוגגת ממנו בכל פעם מחדש. מר הולמס היקר הוא פשוט ללכת על בטוח מבחינתי. זה כמו המנה החריפה בג'ירף או שניצל בקפה נואר – אין מצב שזה יתפספס איכשהו, בטוח שיהיה טעים…

גם הפעם לפנינו מבחר סיפורים קצרים (מקסימום 20 עמודים) שמתארים פרשות שונות ומשונות ופתרונות גאוניים. מה שיפה בהולמס הוא שגם אם כבר בתחילת הסיפור ניחשתי מי האשם, זה עדיין לא הפריע לי להמשיך לקרוא ולאט לאט לפזר את הערפל מעל התעלומה בעזרתו הנאמנה של הבלש הנודע ועוזרו הנאמן, ווטסון. כמו בספרים הקודמים, התיאורים התקופתיים של לונדון – הרחובות, האנשים, הלבוש, מאורות האופיום והגינונים – פשוט ממגנטים.

זו פשוט משוואה מנצחת מבחינתי – סיפורים קצרים, כמעט תמיד טובים, תעלומות מוזרות ומרתקות, ומתח במידה. למה "במידה"? כי אני יודעת שממש בקרוב יגיע הפתרון, ואני לא צריכה לחכות לעמוד 620 בספר כדי לגלות שהצולע שהופיע בפרק הראשון הוא רוצח פסיכוטי. בנוסף לכל אלה, הולמס מרשה לעצמו להריץ דאחקות על חשבון הסקוטלנד יארד ולא פעם מזכיר את אזלת ידם ומוסר לידם את הפושע, בלי לקחת קרדיט לעצמו. ממש ג'נטלמן לתפארת מדינת המלכה.

הספר מחולק לשני חלקים – "הקידה האחרונה" ו-"מפנקסו של שרלוק הולמס" ובחלק השני יש אפילו כמה סיפורים שנכתבו בגוף ראשון, על ידי שרלוק הולמס עצמו, ולא על ידי ווטסון כמו הרוב המוחלט של הסיפורים (ווטסון נעדר כל פעם מסיבה כזו או אחרת והולמס רואה לנכון להעלות על הכתב בעצמו תעלומות שנראות לו מעניינות וחבל שלא יבואו לתשומת לב הציבור). זה מעניין, כי אפשר לראות שיש שוני באופן הכתיבה בסיפורים האלו. אולי קונן דויל התעייף מלכתוב בצורה מסויימת והרגיש שהוא צריך קצת גיוון? זה הרי ידוע שקונן דויל רצה לא פעם הפסקה מעלילות הבלש, אך לזה היו כבר חיים משל עצמו וציבור הקוראים דרש עוד ועוד, שלא הייתה לו ברירה אלא להמשיך לכתוב (מה גם, שהדברים האחרים שכתב לא המריאו כמו זה).

לספר מצורפת אחרית דבר של  נועה מנהיים, "הבלש שלא היה וכן נברא", שהיא מרתקת לא פחות מהסיפורים עצמם. מנהיים מביאה סקירה מעניינת מאוד ומלאת אינפורמציה אודות התקופה, סיפורי בלשים וקונן דויל עצמו, שמסתבר כמאמין בספיריטוליזם, תקשור עם המתים ואי אלו כשפים (סביר להניח שאם היה יכול, היה הולמס מגחך למשמע הדברים האלה, כיוון שאיננו מאמין בדברים האלה כלל).

אז נכון, בעולם של היום הסיפורים של הולמס נראים כמעט תמימים והקלות היחסית שבה הוא מגיע לפתרון נראית ממרחק הזמן לא אמינה. אבל אולי דווקא בגלל זה אני אוהבת את הספרים האלה. במציאות של היום, כשסף הריגוש שלנו חוצה שיאים חדשים וקשה להביא לנו משהו שבאמת ירגש אותנו, או יזעזע אותנו, דווקא כאן יש מקום לאתנחתאות מבחינתי. אז תעשו לעצמכם טובה, תסגרו את הטלויזיה (גם ככה יש שם רק זוועות), תתנתקו רגע מהמחשב (אחרי שתסיימו לקרוא את הפוסט הזה כמובן), שימו את הסמארט-פון בצד, תעשו לכם כוס ארל גריי ותתישבו באיזו כורסא עם הספר הזה. אני מבטיחה לכם כמה שעות של כיף.

תהנו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, אין כאן יותר מידי מה להוסיף. העטיפה היא כמו שני הכרכים הקודמים בסדרה, אלא שהפעם היא בצבע תכלת. מדובר בכריכה קשה, כיאה לספר שמדבר על המאה ה-19 בלונדון. משום מה, הפעם נעדרה מהכריכה סימניית הבד שהוצמדה לשני הכרכים האחרים (תוספת מבורכת יש לציין), אבל בהחלט יכול להיות שמדובר בטעות ואולי רק חסרה בעותק שיש בידי…

ציטוטים:

"הגברת הדסון, סוכנת הבית של שרלוק הולמס, הייתה אישה למודת סבל. לא זו בלבד שלדירה בקומה הראשונה פלשו בכל שעות היממה טיפוסים מוזרים ובלתי רצויים, גם הדייר היוצא פן שלה הפגין בהרגלי חייו חוסר סדר ומוזרות שוודאי העמידו את סבלנותה למבחן קשה ביותר. רשלנותו הבלתי אפשרית, התמכרותו למוזיקה בשעות מוזרות, אימוני ירי האקדח בחדרו, ניסויי הכימיה המשונים והמדיפים לעתים קרובות ריח בלתי נעים ואווירת האלימות והסכנה ששררה סביבו – כל אלה הפכו אותו לדייר הגרוע ביותר בלונדון. עם זאת, שכר הדירה ששילם היה כיד המלך. אין לי ספק שבמחיר שהולמס שילם תמורת חדריו בשנים שבהן שהיתי במחיצתו היה ניתן לרכוש את הבית כולו".

"היה זה בשעה תשע בערב ב-2 באוגוסט, האוגוסט הנורא ביותר בתולדות העולם. בשל הדממה המעוררת יראה ותחושת הציפייה העמומה באוויר החם והמחניק היה אפשר לחשוב שקללת האל רובצת על היקום המושחת. השמש שקעה זה מכבר, אבל קרו אחת אדומה כדם עדיין נותרה מונחת כפצע פעור הרחק במערב. מעל זרחו הכוכבים בבהירות, מלמטה נצצו אורות הספינות במפרץ. שני הגרמנים המפורסמים עמדו ליד גדר האבן של שביל הגן, מאחוריהם הבית הארוך הנמוך על צריחיו המרובים. הם הביטו על רצועת החוף הרחבה לרגלי הצוק הלבן, שלפני ארבע שנים פון-בורק התמקם עליו, כאילו היה נשר תועה. שניהם עמדו כשראשיהם קרובים זה לזה ושוחחו בקולות נמוכים, אומרי סוד. מלמטה נראו קצות סיגריותיהם הבוערים כעיניים מעלות עשן של איזה בל זומם, המביט מתוך החשיכה".

הפוסט מפנקסו של שרלוק הולמס – כל הסיפורים, כרך ג' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.