הסיפור מתרחש בקיץ אחד בעיירה קטנה ומפוהקת בשם דורמר-צפון.
צ`ריטי היא נערה צעירה ש"הורדה מההר" על ידי עורך הדין רויאל, שהפך ברבות הימים לאביה המאמץ והוא נחוש בדעתו להתחתן עימה.

אותו "הר" שצ`ריטי הורדה ממנו נשמע כמו מקום מאוד לא נעים, על פי השמועות בעיירה הוא מטונף ושוכניו הם חבורת פושעים פראיים. אמנם איכות החיים שלה השתפרה פלאים בעיירה, אבל היא פשוט משועממת. אפילו שם העיירה – דורמר, מזכיר את הפועל בצרפתית dormir שהוא "לישון". היא משועממת עד כדי כך שכשמגיע בחור צעיר בשם לושיוס הארני עם ניחוח של ערים גדולות וריגושים היא נשבית בקסמיו והם מתאהבים.
עושה רושם שהכל הולך נגדם ובמיוחד מר רואיל, שנחוש להתחתן עם בת אפוטרופסו.
התקופה היא תקופה שבה שופטים בחומרה נשים צעירות שרוצות לעשות את הדברים "בדרך שלהן".
צ`ריטי יוצאת למסע אמיץ, כנגד כל מה שמצופה ממנה וזה ראוי להערצה מבחינתי.
הספר עורר בשעתו המולה גדולה בשל האירוטיקה המתפרצת שבו והבעיטה במוסכמות של נערה צעירה מעיירה קטנה, זה משעשע כי התיאורים הפיזיים מאוד ביישנים ביחס למה שאנחנו מכירים היום עד שלפעמים לא בטוחים אם בכלל היה משהו מעבר לנשיקה (אבל זה גם הכוח שלהם).
אם אתם מחפשים תיאורים פיקנטיים ו"סליזים" – לא כאן!
זהו סיפור עצוב, שנשאר איתי כמה ימים אחרי שסיימתי לקרוא אותו.
אחרית הדבר של איריס לאעל מאוד מעניינת ושופכת אור נוסף על התקופה ועל אדית וורטון עצמה.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תאור פינת העטיפה

ציטוטים:

"כל דבר שהשפיע עליה מכל בחינה שהיא, חי היה ומתבלט: אפילו הדברים המאוסים היו מעניינים בהיותם חלק ממנה."

"תמיד חשבה על אהבה כעל דבר-מה מסוכסך וחשאי, והוא עשה אותה מוארת ופתוחה כאויר הקיץ".

"שום דבר אחר לא היה חשוב, לא הטוב ולא הרע, או מה שאולי נדמה ככזה לפני שהכירה אותו".

"ראשית החשכה אחרי יום של זוהר הפילה עליה לא פעם תחושת איום נסתר; כאילו הייתה משקיפה על העולם כפי שייראה אם תסתלק ממנו האהבה".

"נדמה היה כאילו המקומות שהיה בהם והאנשים ששהה המחיצתם חדלים להתקיים כשהוא עוזב אותם, ממש כפי שחייה שלה מושעים בהעדרו".

הפוסט קיץ / אדית וורטון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

קראתי את "מר ורטיגו" ואת "שגיונות בברוקלין" לפני כמה שנים, אז אל תשאלו אותי איך הספר הזה בהשוואה לשני אלה כי אני ממש לא זוכרת. כל מה שאני יודעת זה שכשאני מחזיקה ספר של אוסטר ביד אני לא מצליחה לעזוב אותו… לא יודעת להגיד אם הוא "טוב" או "מופתי", המילים האלה לפעמים גדולות עלי וזה נראה לי סובייקטיבי, מה שבטוח זה שאני יכולה להגיד לכם שנהנתי מאוד. הסיבה היחידה שהנחתי אותו מהיד הייתה ששרפו לי העיניים מעייפות בלילה. זה לא ספר מתח, ואפילו אין ממש פרקים כי הוא מחולק לארבעה חלקים בסך הכל, אבל הוא פשוט מצליח "למשוך אותי באף" לקרוא עוד עמוד ועוד עמוד. ואז זה מסתיים ואני נשארת מהורהרת ותוהה. אני אוהבת את זה.

לגיבור שלנו הפעם קוראים אדם ווקר, סטודנט באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק ומשורר בנפשו. יום אחד הוא מתוודע במסיבה לזוג – לבחור קוראים רודולף בורן, מרצה בקולומביה, נהנתן וציני וזוגתו – מרגו. מאותו רגע חייו משתנים ומקבלים כיוון מפתיע.

אם כן הספר מחולק לארבעה חלקים. החלק הראשון מסופר בגוף ראשון על ידי אדם ווקר עצמו כשהוא צעיר. החלק השני מסופר בגוף שני, דרך עיניו של חבר ותיק מהאוניברסיטה, בחלק זה ווקר הוא כבן שישים ואנחנו מתוודעים אליו דרך כתב יד ששלח לאותו חבר ותיק. אותו חבר כותב בגוף ראשון ואילו מעללי אדם – בגוף שני. החלק השלישי מסופר דרך עיני החבר שהופך בעצם לעורך כתב ידו של ווקר וכאן אנו מתוודעים אל ווקר בגוף שלישי. החלק הרביעי הוא כתב יד של ססיל, דמות חשובה בעברו של ווקר בעלת תפקיד חשוב בעלילה.

כתוצאה מהכתיבה הזו נוצר מצב שבו יש כמה מספרים ולפעמים אותו ארוע מוצג מזויות ראיה שונות. זה מה שגרם לי לסיים את הספר עם שאלת ה"מה קרה ומה לא קרה?".

יש הרבה אלמנטים פרובוקטיביים בספר שלא ידברו לכל אחד, כמו רצח בחור שחור בהרלם כשהרוצח דוקר אותו 12 פעמים ומצליח לברוח (קרה או לא קרה?) וגולת הכותרת – יחסי מין מלאים בין אח ואחות, החל מגיל מוקדם מאוד (14-15) ועד לשנות העשרים של חייהם (שוב – קרה או לא קרה?). בחלק אחד אתה קורא את התיאורים מפי ווקר עצמו ולאחר מכן קורא את זה מנקודת מבט אחרת, שאולי סותרת כל מה שנאמר קודם (קרה או לא קרה?).

הספר סובב הרבה סביב השאלה – מה מותר לעשות ומה אסור לעשות? וכמובן – מה מותר לעשות בשם הדבר הזה שאנחנו קוראים לו "צדק" – עד כמה יצר הנקמנות הוא מוצדק והגיוני? עד לאן לקחת אותו? האם המטרה מושגת כשאתה פוגע באנשים אחרים בדרך? ואולי מאמלל אותם?

אלו בדיוק השאלות שגרמו לי להמשיך לקרוא וגם גרמו לי להישאר כל כך מהורהרת בסיום הקריאה. יש שיגידו שלאוסטר יש נוסחאות שלפיהן הוא כותב את כל הספרים. האמת? ממש לא מעניין אותי. כאמור – את הספרים הקודמים קראתי די מזמן, אז אל הספר הזה הגעתי "נקייה" לגמרי. אולי אם הייתי קוראת כמה אוסטרים אחד אחרי השני הייתי יכולה לענות על זה. אבל מצד שני – אני מניחה שכל סופר שקוראים כמה ספרים שלו ברצף מרגישים איזה סגנון כתיבה שחוזר על עצמו.

הספר ריגש אותי, הסעיר אותי, דחה אותי לפרקים, גרם לי לחשוב – בקיצור כל מה שאני מבקשת מספר. ולעזאזל עם ההשוואות ועם מילים מפוצצות כמו "מופתי" ו-"טוב".

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש) 

פינת העטיפה:

נראה לי שהמטרה הייתה ליצור אימג' שהוא מנותק. בפעם הראשונה שהסתכלתי על הספר, עוד לפני שקראתי, ישר אמרתי "זו ניו יורק". אחרי שהתחלתי לקרוא את ההתרחשויות בפריז אמרתי "אה זו פריז" ובסוף עוד חשבתי שזו בכלל לונדון… קיצר – זה אימג' עירוני, לילי, עם הרבה תנועה ומאוד קונטרסטי. אני לא אוהבת את העטיפה זו. היא לא עושה לי חשק כל כך להסתכל על הספר, לדעתי אין בה משהו מושך מלבד העובדה שזה יכול להיות כמעט בכל מקום עירוני בכל שנה שהיא…אין שום רמז קטן על החוויה שהספר עומד להעביר אתכם.

הפוסט בלתי נראה / פול אוסטר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.