לפנינו משולש רומנטי שהופך למותחן פסיכולוגי עם נגיעות קלות של הזיה.
לואיז היא גרושה ואם לילד בשם אדם. היא עובדת במרפאה בחלק מהשבוע בתור מזכירה. היא יוצאת לשתות אחרי השד-יודע-כמה-זמן שלא בילתה כמו שצריך ושם פוגשת בחור. הם מפלרטטים קלות, מתנשקים ובסוף הערב הבחור נבהל ונעלם. היא אפילו לא יודעת את שמו.
למחרת היא מגיעה לעבודה בזמן סיבוב שעושים למנהל החדש בקליניקה. והו כה מפתיע – זה הבחור מהבר. והוא נשוי. ואשתו מהממת למות. לואיז מוכנה לשים את כל האירוע מאחוריה, היא אוהבת את העבודה וצריכה את הכסף. היא כמובן גם אומרת את זה לבוס החדש שלה – דיוויד – ועד כאן הכל טוב. למעט הפרט הפעוט שדי ברור שהשניים נמשכים אחד לשנייה.

דברים מתחילים להסתבך כשלואיז נתקלת ביום החופשי שלה באשתו של הבוס, אדל, שלהוטה להכיר חברים חדשים כי רק לאחרונה עברו לאזור. אבל מבקשת מלואיז לשמור את דבר החברות ביניהן בסוד.

מפה זה כמו לצפות בתאונת רכבת. כל הזמן ידעתי שמשהו רע הולך לקרות ושזו רק שאלה של זמן.
עולות הרבה תהיות לגבי טיב מערכת היחסים בין אדל לדיוויד. אדל היא ללא ספק אישה מעורערת ודיוויד, נראה כאילו שולט בכל מה שהיא עושה (הוא פסיכיאטר, כן? לא שזה קשור כרגע)– דורש ממנה להתקשר אליו בשעות קבועות, גוזל ממנה את הנייד ואת כרטיסי האשראי. אך האם כך? האם הדברים מבחוץ נראים כמו שהם באמת מבפנים?.

לואיז היא נשמה טובה, או לפחות כך נראה, אבל היא לוקחת שרשרת החלטות לא נכונות ולא ברור מה מניע אותה לעשות מה שהיא עושה, היא נגררת בקלות מידי למצבים ומסיקה מסקנות נמהרות. לואיז סובלת מביעותי לילה קשים שמונעים ממנה שינה וכשכבר כן ישנה – להתהלך בבית. בשלב מסוים אדל גם מציעה את עזרתה לפתרון הסיוט הזה (תרתי משמע). הבעיה שהיא עדיין נמשכת לדיוויד ונראה שגם הוא אליה ומתפתח ביניהם רומן. אבל עכשיו היא גם חברה של אדל – לאיזו מין אישה זה הופך אותה?.

דיוויד הוא דמות מתעתעת. לא ברור אם הוא גבר בוגדני ואולי אפילו מסוכן, או שהוא בכלל בן אדם טוב שפשוט נקלע לנסיבות לא פשוטות. גם אנחנו, כמו לואיז, לא מצליחים להחליט, וזה היופי בכתיבה כאן.

הספר כתוב בצורה מותחת ומסקרנת. דעתי השתנתה אינספור פעמים לגבי כל אחת מהדמויות, וזה משהו שלא קל לעשות. הפרקים מחולקים בין כמה נקודות מבט – אדל, לואיז (בגוף ראשון) ומספר נוסף שמתגלה רק בסוף ושופך אור על עברה של אדל ורצף האירועים שעיצב את דמותה (גוף שלישי). היו רגעים מתישים מרוב פירוט ורק בסוף מבינים את החשיבות שלהם. אדל היא דמות מעניינת ולא צפויה ולואיז, לעומתה, נקראת צפויה להחריד ברמה שנראתה לי לא אמינה.

כמו כל מותחן פסיכולוגי, הספר מסתיים עם טוויסט משוגע. אם הופתעתי? לגמרי, לא היה לי שמץ של מושג שלשם זה ילך. יחד עם זאת, אני לא יכולה להגיד שאהבתי לגמרי את הסיום הזה. אני ברגשות מעורבים לגביו כי הוא מוסיף ז'אנר נוסף לספר, שלא היה לי מושג שהולך להגיע.
אני עדיין ממליצה כי הוא מעביר כמה שעות בקלות. לאוהבי הספרים הקריפים והמלחיצים – לגמרי בשבילכם, גם אם הסוף קצת עקום.

למי שמתעניין לגבי הסדרה בנטפליקס, אספתי מספר לינקים:

18.2.2021 YNET תרבות ובידור

17.2.2021 הארץ – ביקורת טלוויזיה

19.2.2021 MAKO

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה יפיפייה ומעידה על כך שמדובר בספר על גבול הרומנטי. בכל זאת יש לנו פה משולש רומנטי שמסתבך.
בתמונה רואים אישה מהגב ועל גופה קוצים, רמז למה שמתחולל בנפשה? אולי רמז לנפש מעורערת? דוקרנית? פוגעת?. לא בטוחה שהיה צורך בכך שתהיה עירומה, זה "זורק" את הספר למקום קצת אחר. הבחירה לשים אישה על הכריכה בצורה כזו מעניינת, כי הכריכות בחו"ל שנתקלתי בהן משקפות ספר מתח פר אקסלנס – עין גדולה ומבועתת או רק סטריפ של עיניים עצומות ושאר הכריכה שחורה. בכל מקרה אני מקווה שלא יחליפו לכריכה של הסדרה.

ציטוטים:

לפעמים אני תוהה על הִתרבות השעונים המרעישים בעולם, שכל אחד מהם מציין את המחסור שלנו בזמן. אנחנו אמורים לפחד מהם, ובכל זאת התקתוק החוזר הזה מרגיע את הנשמה משום מה"

"אהבות מתות בייסורים, את יודעת?"

"דרכה של אהבת אמת אף פעם איננה חלקה. את זה אני יודעת טוב יותר מאחרים. ובכל זאת אני מאמינה בה, בכנות, גם אחרי הכול. אהבת אמת זקוקה לפעמים ליד מכוונת. ואני תמיד הצטיינתי בהושטת עזרה מהסוג הזה".

"כדי להאמין באמת מסוימת, צריך לסבול ממנה. צריך בוץ על הידיים ולכלוך מתחת לציפורניים. צריך לחפור אותה מקברה".

"העבר הוא חמקמק ממש כמו העתיד. הכול עניין של פרספקטיבה ותעתועים. אי אפשר לקבע אותו".

הפוסט מאחורי עיניה / שרה פינבורו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

טוב, אז זה ברור וידוע שהיורש אוהב מאוד חיות. מאוד מאוד אוהב חיות. כל ספר שמגיע וטומן בחובו חיות הוא פשוט הצלחה. במיוחד אם מדובר גם בספר שמפעיל. ילדים הם יצורים סקרנים למדי והשילוב של חיות וסקרנות הוא בכלל מנצח.

הספר שלפנינו הוא פשוט מאוד – ילד מספר בגוף ראשון שהוא כתב לגן החיות וביקש שישלחו לו הביתה חיה. בכל דף הוא מספר מה שלחו לו מגן החיות ומאיזו סיבה הוא החליט להחזיר אותה. החיות מסתתרות מאחורי דפים, שאותם מרימים (בדומה מאוד ל"פינוקי" שכולנו מכירים) ואז מתגלה החיה.

כך הוא מספר ששלחו לו פיל, אבל הוא היה גדול מידי, ג'ירף שהיה גבוה מידי, אריה שהיה פראי מידי, גמל מצוברח מידי, נחש מפחיד מידי, קוף שובב מידי, צפרדע קופצנית מידי ולבסוף כמובן, איך לא – כלבלב, שהיה מושלם.

פשוט, ברור, נגיש, איורים חמודים ולא משתלטים, טקסטים קצרים ולא מסובכים – מתאים בול לילדים קטנים עד גילאי שלוש לדעתי. הדבר היחיד הבעייתי הוא העובדה שיש פה מתכון בטוח לחבלה, במיוחד אם אתם מחזיקים בבית תא רדום של אל-קעידה, שלא תמיד מבין כמה כוח יש לו ומרים את הדפים חזק מידי, לעיתים עד כדי קריעה, מתוך התלהבות.

בסך הכל – חמוד מאוד, היורש אוהב ומתלהב לגלות כל פעם את החיות שמסתתרות (הוא אגב, בן שנתיים וארבע ויש מצב שבקרוב מאוד הספר הזה יהיה "קטן" עליו כבר).

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – יורדות נקודות על עיניין המועדות לפורענות והעובדה שזה מתאים עד גיל מסוים, שהוא לא מבוגר במיוחד.)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנחנו רואים את אחד האיורים מתוך הספר, את זה של האריה. רואים את הטוסיק של האריה מבצבץ מבין סורגי התיבה שבה נשלח, כך הילדים אמורים בעצם לנחש איזו חיה זו.

הפוסט לכבוד גן החיות / רוד קמפבל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

(זוכה פרס אורנג' לשנת 2008)

איזה ספר מקסים!!
הגעתי לספר בלי ציפיות בכלל, לא היה זכור לי שקראתי עליו משהו ואולי זו הסיבה שפשוט הופתעתי מכמה שנהנתי ממנו.
לב התאלמן מאישתו מרינה בגיל צעיר, יש לו ילדה, מאיה, בת חמש, הוא גר עם ביתו ואימו אינה באורור, כפר נידח במזרח אירופה. הוא עבד במנסרה ומצא את עצמו מובטל כאשר המפעל נסגר, פשוט כי נגמרו העצים לכריתה. הוא מחליט לצאת למסע של חייו ללונדון ולנסות שם את מזלו כדי שיוכל לשלוח כסף הביתה.

מבחינתי היו בעצם שני סיפורים שרצו במקביל. האחד הוא ההסתגלות של לב ללונדון בכלל ולקצב החיים בה בפרט וזה גם הסיפור שקיבל את מירב המשקל בספר, והסיפור השני – כל מה שקורה במקביל באורור, הכפר שממנו הגיע לב, בקצה השני של אירופה – החיים של מאיה ואינה וחבריו הטובים, רודי ולורה.

לב מתואר כמהגר עם אנגלית עילגת (לפחות בהתחלה), הוא מעשן הרבה ושותה וודקה בכל הזדמנות. לאט לאט הוא משתלב בשוק העבודה ומגלה שיש לו יכולות בישול שלא היה מודע לקיומן וכך גם נולדת אהבה חדשה – לאוכל. הוא גם מוצא אהבה בדמות בחורה בשם סופי, אנגליה כמובן. אבל לא משנה כמה לב ינסה "להתקבל" לחברה, הוא תמיד ירגיש שונה ותמיד גם יראו אותו ככזה. המנטליות שלו תמיד תהיה אחרת והוא חסר את הנימוסים וההליכות ש"יאים" לתושבי לונדון המנוכרת.
הוא מתנחם בחברותה של לידיה, בחורה בשנות ה-30 המאוחרות לחייה, שהכיר ברכבת שהגיע איתה ללונדון, גם היא מהגרת, אך בשל היותה מתורגמנית ומורה לאנגלית ה"ייאוש שלה יותר נוח" והיא עוזרת ללב בכל מיני הזדמנויות.

הסיפור, כשמו כן הוא, מלא בחלומות. חלומות של לב על אישתו המתה שקשה לו להתגבר על אובדנה בטרם עת, חלומות על העבר, חלומות על העתיד, חלומות חלומות חלומות… ספר מצוין לאנשים חולמניים ואופטימיים, שאוהבים לקרוא על אנשים כביכול "קטנים" שהולכים בעקבות החלומות שלהם ועושים שינויים גדולים.
יש בסיפור הזה הכל – אהבות, אכזבות, יחסי אב וביתו, חברים וחברויות, הרבה אוכל, לונדון – ממש הכל מכל. תענוג לקריאה.

השפה מקסימה ומלאת הגיגים (שבדרך כלל מגיעים מפיו של רודי, חברו של לב מאותו כפר נידח). פשוט לא רציתי להניח את הספר מהידיים.
מומלץ בחום!!

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מתאימה לסיפור מהסיבה שלב שולח חבילות לאינה ולמאיה לכל אורך שהותו בלונדון. חבילות עם כסף לאימו וצעצועים ובגדים למאיה ביתו. הבולים שאנו רואים על החבילה נושאים את דיוקנה של מלכת אנגליה, כמובן. העטיפה חמודה. אני אישית מאוד אוהבת חבילות, זה תמיד עושה טוב בלב למצוא חבילה בדואר. וגם הספר הזה היה בשבילי כמו חבילה – הפתעה נעימה ביום חורפי.

ציטוטים:

"…כי עכשיו המוות שלה היה איתו תמיד, כמו צל על צילום הרנטגן של נשמתו."

"שחפים זעקו כמו אל בית באי שאבד זה מכבר, ולב חשב כמה קשה ודאי לחיות בקרבת הים ולשמוע בכל יום את קולם המלנכולי".

"אדם עשוי לנסוע רחוק אבל ליבו עלול להיות איטי ממנו".

"תמיד היה חרד לאינה, ואפילו בתור ילד סבל משהבחין כי אמא שלו – באופן שלא יכול היה להגדיר במדויק – נראית מסתורית איכשהו, כמו מתחרה חדשה במרוץ החיים, כזו שאיש לא ראה קודם לכן ושהזדחלה שם אחרונה, עם דאגה בעיניים."

"איש המאה העשרים ואחת הוא כלב, אבל לפעמים, כמו כלב נאמן הוא נזכר בטריק של הפגנת חיבה".

"המשקה מוציא ממנו את כל החרא. בכל גבר יש חרא – גם בכל אישה יש – זה הטבע האנושי ככה. אבל רוב הזמן זה בִפְנים, אתה מבין למה אני מתכוון? רוב הזמן אתה לא רואה מולך גוש זבל שיכור".

"…אני תמיד אומר שהחברה האנושית היא תשעים אחוז צואה שלא מגיעה למקום הנכון. בגלל זה בחרתי להיות אינסטלטור. מישהו צריך לעזור להזרים את כל זה לים".

"…והוא חשב, כן, זה אמיתי, זה מה שאני רוצה עכשיו: להיות בלתי נמחה בתוכה, בלתי מחיק. כי היא הדהימה אותו. והתדהמה הזאת לא הרפתה ממנו".

"…לב הרגיש שלא פטפוט תמים הוא שמתנגן ומצטלצל סביבו באדישות: אלא סימפוניית דיבורים מולחנת בשקידה, מופע של שיחה שמניח מראש את קיומו של קהל מעריצים דומם, נחבא אל הצללים, כמו לב שאיש שם לא הבחין בו, בז`קט הז`מש החדש שלו ובחולצה יקרה עד גיחוך"

"לב חשב על המילה "הפסקה". האם קורה שמבינים כי בנסיבות מסוימות חייבת ההפסקה להיות תמידית, שאי אפשר עוד לחזור אל מה שזמנית הסתיים?"

"הוא לבש את הז`קט שלו, שהעלה באפו ריח חריף כל כך של "חדש" עד שהוא חש כאילו הז`מש הזה עודו חלק מאיזו עגלה שמלחכת עשב באחו כפרי".

"אם דיברו אליו הוא לא זיהה את המילים. אם מוזיקה נשמעה, מי בכלל הכיר את המנגינה? לא הוא, הוא לא ידע כלום. המוח שלו היה קטן כמו פירור סובין. ושחור. חשוך כמו החושך."

"הם חיים רק יום אחד. קראתי את זה במגזין טבע. תאר לעצמך. הם מגיעים לשעת ערב כזאת כמו עכשיו, ומתחילים להיכנס לפאניקה ואומרים:"לאן לעזאזל הלך כל היום הזה??"

"ועכשיו תקשיבו טוב טוב," הוא אמר לעובדים שלו מיד ביומם הראשון. "אספרגוס זה לא סלק סוכר! וגם לא איזה כרוב ניצנים! זה הסלבריטי של עולם הירקות: הוא גדל בין לילה וזקוק לקטיף מהיר, או שהוא מתחיל להזריע. והוא נפגע בקלות. אז אתם מתייחסים אליו בכבוד. שומרים עליו בשבע עיניים או שאתם עפים מהחווה הזאת!"

"אבל האירים, לידיעתכם, טובים בשמירת סודות. אולי בגלל שהראשים שלנו פשוט מלאים בהם. אמא שלי הייתה אומרת `אם קירות היו יכולים להציץ למחשבות שלנו, כל הבית כבר היה קורס`."

"זיקנה זה לא עיניין לפחדנים"

הספר התקבל לסקירה ממועדון קריאה

הפוסט חלומות פרטיים / רוז טרמיין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.