איך הייתם מגיבים לו הייתם פוגשים את המורה שלכם מהעבר הרחוק רחוק? הייתם בכלל פותחים איתו בשיחה? הייתם מתחמקים ומקווים שלא יזהה אתכם? ואם זה מורה שלא ממש הקשבתם בשיעורים שלו?

צוקיקו היא בחורה יפנית בודדה בת 37, שמטיילת להנאתה בערבים בין ברים שונים עד שבאחד מהם היא נתקלת במורה לספרות שלה מהעבר (שמאותו רגע היא קוראת לו "המורה"). הוא בשנות השישים לחייו ובין השניים נרקמת חברות מקסימה. לכאורה יש כאן סיפור שלא קורה בו כלום אבל בעצם קורה בו המון. הכל פשוט, הכל קטן, הכל מינורי, אין שום דבר בומבסטי ועדיין – הכל לכאורה. כי יש לפנינו סיפור שמלא ברגשות, בחברות, בפערים בגילאים, בטבע, באלכוהול ובאנשים, שמעניינים בפני עצמם.

הספר הזה הוא מאוד יפני בהרבה תחומים, החל מזה שמתוארים בו הרבה מנהגים יפנים ואוכל שונה ומשונה וכלה בקצב שלו. יפנים נותנים הרבה חשיבות למשך הזמן. נראה כאילו הם מעריכים זמן. הם משתהים. גם בלימודי הצילום שלי, כשנתקלתי בצלמים יפניים וגם בתקופה שהרבתי להסתכל על קומיקס יפני גיליתי שהם נותנים הרבה משמעות למשך הזמן שעובר בין רגע לרגע. קצת קשה להסביר את זה במילים… וגם כאן – מערכת היחסים בין צוקיקו למורה נבנית לאט לאט ועדיין זה לא מעייף ולא מרדים. זה פשוט נינוח. כן, נינוח זו מילה טובה.

כתוצאה מזה, גם התגובה שלי, כקוראת, הייתה איטית. אין כאן משהו שיגרום לקורא להתעצבן, או להיות מתוח או לדמוע (חוץ מרגישות נטו לדברים הקטנים שבחיים), אבל כשמגיעים לסוף הספר פתאום מבינים שהנה, אנחנו שבויים ומאוהבים לגמרי בשני האנשים האלה, על כל מגרעותיהם. ויש להם לא מעט.

צוקיקו והמורה נפגשים כל כמה ימים בבר ומדברים על דא ועל הא, העולמות שלהם שונים בתכלית אחד מהשני והפער בגילאים כמובן עושה את שלו. לרוב צוקיקו פשוט עונה למורה ב"אהה" על כל מה שהוא אומר. בשאר הזמן הם מתווכחים. הם יוצאים לטיולים, משתכרים (בעיקר צוקיקו), קוטפים פטריות ובאופן כללי מעבירים את הזמן בנעימים. צוקיקו היא בחורה מודרנית והמורה הוא מהדור הישן וגם כשמופיע בחייה של צוקיקו מחזר מימים עברו, עדיין המורה קוסם לה יותר.

בעצם כל הסיפור מתרכז בזמן הפנאי של צוקיקו והמורה. העבודה של צוקיקו ושאר החיים שלה כמעט ולא מוזכרים בסיפור וכנ"ל גם אצל המורה. אנחנו "מקבלים" רק את הזמן שלהם יחד, שהוא סוף היום באיזקיה (בר יפני), את האוכל שהם אוכלים, האלכוהול שהם שותים, השיחות שלהם והשתיקות שלהם. כל שאר הפרטים לגביהם כמעט ולא מוזכרים ואנחנו יודעים עליהם מעט מאוד.

בין השניים, כאמור, מתחילה ידידות מהוססת, שלאט לאט הופכת לחברות וגם לאהבה. זה היה יכול בקלות להישמע כאילו מדובר בסיפור שמאלצי אבל זה ממש לא המקרה.

הפרקים קצרים ונגמעים במהירות וזה קצת מבאס, כי לא באמת רציתי שהספר הזה ייגמר.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה כמובן שומרת על קו נקי כמו שאר הספרים בסדרת "בדיונות" של הוצאת סמטאות. האימג' כאן הוא מינימליסטי ומתבקש לפי השם – קו אופק מעל המים. ממש רואים קו ישר ואפשר היה אפילו להחזיק את הספר הפוך מרוב שהציור מינימליסטי ואין בו פרטים. לדעתי כאן זה מאוד מתאים כי הסיפור עצמו הוא מינימליסטי וכמו שכתבתי בהתחלה – יש משהו בו שהוא רגוע ונינוח וזו התחושה שאני מקבלת כשאני מסתכלת על הציור הזה.

ציטוטים:

"…אני חושב שהיא לא הייתה כועסת אילו הייתי מתנגד, אבל כעס עלול להצטבר לו לאטו, ולהופיע פתאום באמצע החיים הרגילים, בדיוק כמו שאדווה קטנה על פני המיים עלולה ליצור גלים גדולים ורחוקים ממנה. כן, כך מתנהלים חיי הנישואים".

"לא טוב לי לבקר בבית שגרים בו אמי, אחי והמשפחה שלו. הם אמנם הפסיקו ללחוץ עלי שאתחתן כבר ושאפסיק לעבוד, ומזמן כבר הפסקתי להרגיש לא בנוח בנושאים הללו. אבל משום מה היה בבית הזה משהו שעורר בי אי-נוחות. כמו שמזמינים בגדים לפי מידה, וכשלובשים אותם אחד קצר מידי והאחר ארוך מידי, ואז, כשפושטים אותם ורק מצמידים אותם לגוף, מגלים שהם דווקא מתאימים. ככה הרגשתי עם המשפחה שלי".

"מרגע מסוים התחלתי לחוש בחום העדין שנפלט מגופו. נוכחותו העדינה והרכה קרנה מבעד לחולצתו המעומלנת בקפידה והגיעה עד אלי. נוכחותו האהובה הקורנת מהצורה שלו. ברורה ונקייה אך גם רכה, זו הצורה שלו. אני עדיין לא מצליחה לתפוס את הנוכחות הזאת. כשאני מנסה, היא מתחמקת. אבל אז היא שבה ומופיעה ממקום אחר".

"אם האהבה חשובה לך, צריך לגדל אותה כמו שמגדלים עץ. צריך לדשן אותה ולהשקות אותה. חשוב לטפל בה בכל הלב. אם לא, אפשר להזניח אותה ולהניח לה לנבול מעצמה".

הפוסט שמים כחולים, אדמה לבנה / הירומי קוואקמי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.