אני אוהבת ספרים שהם חליפות מכתבים. יש משהו שהופך את כל הסיפור ליותר אישי, כשהגיבור כותב אותו בעצמו. כשהייתי ילדה קראתי את "מכתבים לצופיה" והספר ריגש אותי עד דמעות ומאז אני מכורה לספרים שכתובים בצורה כזו. כמובן, צריך לדעת לעשות את זה והמעבר בין נימה אישית במכתב לבין דיאלוגים בין הדמויות, שגם הם מועברים בתוך המכתבים צריך להיות חלק ובלתי מורגש. נתקלתי בחיי גם בספרים בז'אנר הזה שלא עבדו. והנה כאן – זה עובד יופי. הספר בנוי מ-23 מכתבים אותם כותבת אמה רייס לידידהּ חרמן ארסינייגאס במשך כמה שנים ובהם מתארת את ילדותה מתוך זיכרונותיה.

'אני באה משם' בבסיסו הוא סיפור עצוב, הוא מגולל את ילדותה הלא פשוטה של אמה רייס עצמה. היא ואחותה ננטשו על ידי הוריהן והתגלגלו בין נשים קולומביאניות שונות. אמה נולדה בשנת 1919 בבוגוטה שבקולומביה וכשהייתה בת ארבע בלבד היא ואחותה ננטשו על ידי האישה שטיפלה בהם. נזירות מצאו אותן בתחנת רכבת ואספו אותן אליהן עד שתימצא אימן. כשהאחרון לא קרה, המנזר הפך לביתן לשנים הבאות, עד לבגרותן. "בית" זו מילה שבדרך כלל מכילה בתוכה חוויות חיובית, חום ואהבה, אבל הבנות לא חוו דבר מכל אלה. המנזר טמן בחובו עבודות קשות במשך 18 שעות ביום, שישה ימים בשבוע, כללים נוקשים ובידוד מוחלט מהעולם החיצוני. אין אהבה, אין חיבה ויש בעיקר הרבה נטישות. כל מה שהיה מחוץ לשערים הגדולים היה "העולם", כך קראו לו בנות המנזר. לא היה להן מושג מה יש שם ואיך הוא מתנהל.

למרות הקושי היומיומי אמה מצליחה למצוא שמחה בתוכה וזה כוחו של הסיפור לדעתי. הספר הזה אמנם קשה מבחינת הדברים שהבנות עוברות בכלל ואמה בפרט, אבל השפה הנגישה והאופטימיות התמימה של אמה גורמות לסיפור להסתיים בלי רגשות קשים יותר מידי. נראה כאילו היא מתייחסת לחוויות הלא פשוטות שהיא מתארת בשוויון נפש, כאילו 'כן, היה יום קשה, מחר יהיה יותר טוב'. אולי אני טועה, אבל כך הרגשתי. ואני אומרת את זה בקטע טוב. צריך עור של פיל בשביל לעבור את מה שאמה הילדה עברה ולגדול להיות אישה משכילה, שפויה ומתפקדת.

למקרה שלא הבנתם, מדובר בסיפור אמיתי. לצערי, סיפורים כאלה לא חסרים ברחבי העולם. הידיעה שיש כאלה שמצליחים לברוח מגורלם מעודדת. אמה רייס ברחה מהמנזר כשהייתה בת 20 בערך וחיה חיים מלאים שכללו קשרים עם אמנים ואינטלקטואלים ומגורים במקומות רבים בעולם (כולל את ארצנו הקטנטונת).

כשסיימתי את הספר נותרתי עם המון שאלות שלא קיבלתי עליהן תשובה, גם מקריאת אחרית הדבר של דייגו גרסון – "מה קרה לאמה רייס?", דמותה נשארה מסתורית בעיני. זה לא מוריד כהוא זה מחוויית הקריאה, לדעתי זה אפילו מוסיף. אתה יודעים – הסקרנות הרגה את החתול וזה…

לסיכום – מומלץ בחום! כתוב בצורה קולחת, אישית, אותנטית, בשפה פשוטה עד יומיומית ולמרות כל הקושי שבו, הוא מצליח לגלם בתוכו אופטימיות ושמחה.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

דווקא את העטיפה אני פחות אוהבת הפעם, או אולי פשוט לא מתחברת. רואים סילואט של פסל כלשהו, שנראה לי כמו בודהה. אני מסכימה שאימג' שמתחבר עם נצרות אולי היה 'ברור' ומתבקש מידי, יחד עם זאת הבחירה הפעם לא ממש ברורה לי. מעבר לזה, אני אוהבת את הקו העיצובי של ספרי זיקית וכתבתי עליו כבר בהרחבה בפוסטים הקודמים. כמו כן, אני רוצה שוב לפרגן לזיקית על העובדה שהם כותבים המון מידע על גבי הכריכה – גם על הסופר והספר, גם על המעצבים וגם על ההוצאה עצמה.

הפוסט אני באה משם / אמה רייס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כמו כל הספרים של זיקית, גם הספר הזה הוא בעצם ספרון. כל כולו 170 עמודים וזה כולל גם אחרית דבר. בקיצור, אם תתיישבו עם הספר הזה, הוא פשוט יספק לכם "שעה חופשית", מקסימום שעתיים, כי זה בערך הזמן שייקח לכם לקרוא אותו. וזו תהיה שעה חופשית לגמרי, חופשיה מעכבות, ממוסכמות, ומצנזורים. מה תחליטו לעשות אחרי שתסיימו את הספר ועם מי? זה כבר עניין שלכם…

"הסיבה המשמעותית היחידה לכך שהם הפכו לנאהבים היא שבמקרה הייתה לשניהם שעה חופשית – השעה הרביעית של הבוקר, כלומר כשמוסיפים את ההפסקות – בין עשר ועשרה לאחת עשרה וחמישה – באותם ימים בשבוע: שלישי וחמישי. אירינה לימדה ספרדית; אנדרס, היסטוריה" (עמוד 9).

זו הפסקה הפותחת את הספר, שמסבירה לנו בעצם מה היה צירוף המקרים הראשון שגרם לאירינה ולאנדרס להיפגש בטעות בבית קפה ליד בית הספר בו לימדו. אירינה נשואה למנואל, יש לה שני בנים, בני שלוש וחמש ו"יחסים קפואים עם בעלה" (כך בעמוד 16). אחרי הלידה השנייה נעלמו כל ההבנה והאינטימיות בקשר שלהם. מעבר ל"קיפאון" ביחסים, מנואל מתייחס אליה בצורה לא מתחשבת ובאופן כללי – לא ממש שם עליה ומנהל רומן מהצד. אנדרס נשוי גם הוא, דווקא באושר רב, לחולייטה. אין להם ילדים.

יש לציין, למי שזה אולי ירתיע אותו – מדובר בספר ארוטי לכל דבר ועניין, בצורה מאוד ישירה ובוטה ובלי הרבה התחכמויות. כבר בעמוד 37 מתחיל הבלגן. לא קראתי את "50 גוונים של אפור", אבל הבנתי ששם מתחילים התיאורים האלה בשלב הרבה יותר מאוחר בספר. כאן, כאמור, אין צורך לחכות יותר מידי…

כאמור, אירנה ואנדרס מוצאים את עצמם פנויים באותם ימים ובאותן שעות ושוכרים חדר במלון קרוב מראש על מנת לממש את תשוקותיהם. כל זה בעיקר בניצוחה של אירינה, שנמצאת במערכת יחסים שלא נותנת לה כלום. אותה בהתחלה עוד אפשר להבין. לא ברור איך אנדרס נגרר לכל זה, הרי טוב לו בבית.

כמובן שגם כאן יש קצת קלישאות כי הרי זה ברור, שאפילו שהשניים לא נראים כמו דוגמנים, איבריו המוצנעים של אנדרס בהחלט מרשימים בגודלם ואיבריה של אירינה מרשימים לא פחות, היא כמובן חווה אורגזמות מטורפות בפרקי זמן קצרצרים ואפילו ממשיכה לחוות אותן במהלך השיעור שאחרי. אבל נו, מילא, זה לגמרי נסלח. במיוחד כשמדובר בספרון קטן, שהוא סוג של ממתק.

שתי הדמויות עוברות תהליך שונה לאורך הספר. לא ברור מה בדיוק השניים מרגישים אחד כלפי השנייה מעבר לעניין המיני. אנדרס כאמור, נשוי באושר, וההרפתקה הקטנה לא משפיעה כהוא זה על נישואיו ואילו אירינה עוברת תהליך שהוא סוג של התבגרות, התפכחות ופריחה. כל התהליך הזה מעלה שאלות לא מעטות ונוגע בנושאים הכי רגישים ועדינים של כל מערכת יחסים בין בני זוג.

הספר הוא הראשון מתוך טרילוגיה שהעורך קרא לה "הטרילוגיה על בגידות", שכולה מתעסקת בדו שיח שבין נאמנות וחוסר נאמנות ובעצם מה אפשר "להרוויח" ומה אפשר להפסיד הן מנאמנות והן מחוסר נאמנות.

בקיצור – מומלץ, מעניין ומסקרן.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כמה העטיפה הזו יפה! אין לה ולו זכר לפורקן היצרים המתואר בספר ועדיין היא מתאימה. יש משהו מאוד אגבי במאוורר תקרה, כאילו הוא נע בעצלתיים, בקושי מעיף את הזבובים. מעין אנטיתזה לכל מה שקורה בתוך אותו חדר קטן במלון. הצבע הוא סגול לילך, שגם הוא בחירה מעניינת, שכן אצלי לפחות, הוא לא מתקשר בכלל לארוטיקה. אני אוהבת את הפשטות שבעטיפה. כל הכבוד לאנשי זיקית, מעצב הסדרה דוד בו הרא"ש והמאיירת נטע חמו, שמצליחים לעשות עטיפות מקסימות ועדיין לשמור על הקו העיצובי הכל כך מובהק של ההוצאה.

ציטוטים:

"אבל האם רק כשמדברים מכירים את האחר?" תהה "הרי אחרי הפעמים הרבות שהיינו ביחד, יכולתי כבר לדעת שלא יאונה לי כל רע בידיה, לא? הוא לא ידע מה להשיב לעצמו. הוא חשב לעצמו שדווקא לא חייבים להיות קשורים בידיים וברגליים כדי להיות נתונים לחסדי האחר, מספיק שדעתו של אדם תהיה מוסחת, שהוא יישן או שיהיה שקוע בעצמו. ואחר כך חשב, שדיבורים, קרוב לוודאי, לא יבטיחו היכרות מלאה, ועוד פחות מזה היעדר פגיעה".

הפוסט שעה חופשית / ארקולה ליסרדי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.