מירנדה היא מורה להיסטוריה, יש לה בן זוג בשם ג'יי, גם הוא מורה להיסטוריה (הכירו בבית הספר שבו הם מלמדים). ממש לפני היציאה לחופשת הקיץ מקבלת מירנדה הודעה שהדוד שלה, בילי, נפטר. היא לא ראתה או שמעה מבילי כבר 16 שנה, אבל כשהייתה קטנה הם היו בקשר טוב, ובילו הרבה יחד בפתרון חידות שבילי היה מחבר עבורה. בילי היה ססמוגרף ונדד בעקבות רעידות אדמה בעולם.
בילדותה מירנדה הייתה עדה בטעות למריבה בין בילי לאמא שלה, שאחריה בילי נעלם לחלוטין בחייה. אין לה מושג על מה הייתה המריבה ואמא שלה מסרבת בכל תוקף לדבר על העניין.
עם הזמן הסיפור נשכח, מירנדה בגרה וגדלה ולא שמעה על בילי עד ההודעה על פטירתו. במקביל היא מקבלת ספר בדואר – "הסערה" מאת שייקספיר. ספר שעל שם אחת הדמויות בו היא נקראת.
היא מבינה שמדובר במשחק חידות אחרון שבילי הכין לה לפני שנפטר.

החידות יובילו אותה דרך ציטוטים מספרים אל העבר, אל אותה מריבה עם אמא שלה, אל הסיבות מדוע לא שמר איתה על קשר גם כשניסתה, ואל חנות הספרים שהייתה בבעלותו – ספרי פרוספרו.

בין היתר היא מגלה שבילי הוריש לה את חנות הספרים. חנות עצמאית בשכונה מתפתחת, שלא מצליחה להרוויח יותר מידי כרגע ומכילה מנהל בשם מלקולם, שלא ממש משתף פעולה.

החידות והרמזים שהשאיר לה בילי ייקחו אותה למסע בעבר שלה, שלו, של אימהּ ושל חנות הספרים. בדרך היא תלמד איך מנהלים חנות ותשאל את עצמה לא פעם האם היא נמצאת במקום שבו היא צריכה להיות. המציאות כפי שהיא הכירה אותה, כבר לא תהיה אותו הדבר.

זה ספר חמוד לכל אוהבי הספר באשר הם. אני מודה שציפיתי לקצת יותר, אבל בסך הכל הוא העביר לי כמה שעות של כיף, עם הרבה אזכורים ספרותיים (שלא הכרתי!) ואהבה גדולה לחנויות הספרים העצמאיות, עסק לא קל בפני עצמו כשהרשתות הגדולות נושפות בעורפן.

תקציר, פרק ראשון ואפילו רכישה כאן

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

נתקלתי בכמה כריכות ברשת לספר הזה, אפשר לראות אותן כאן. בכולן כמובן הספרים במרכז. רק בזו הישראלית יש רמז לדמות נשית המחזיקה ערמת ספרים ועליהם כתוב שם הספר. הכריכה יפה והיא זו שגם משכה את עיני, אבל האימג' הספציפי הזה משום מה זרק אותי דווקא לספרייה ולא לחנות ספרים (אולי אלו הכריכות הקשות או הדמות שאני ישר מדמיינת אותה כספרנית המחזירה ספרים למקום).

ציטוטים:

"אולי אני לא יודע איפה אני נמצא, אבל זה לא אומר שהלכתי לאיבוד"

"אנשים מוכרים את ההזדקנות כתהליך שיש בו חן. מכיוון שהתהליך איטי, מעודדים אותנו להתמוגג ממנו כאילו היה אריָה. אז נכון שאפשר להשלים עם ההזדקנות בכבוד ובדרך ארץ, אבל בעוולות היומיומיות של ההזדקנות אין הרבה מוזיקה"

הפוסט חנות הספרים של האתמול / איימי מאיירסון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אז אולי זה נשמע לכם קצת דרמטי, אבל בואו של קאזינס יוצר שרשרת אירועים לא מתוכננים וחייהן של שתי משפחות משתנים ומקבלים כיוון אחר לגמרי. ברט מסתנוור מאישתו היפה של פיקס, בוורלי. הוא מוצא את עצמו לבד איתה בחדר ונושק לה. ברור לו שכאן חייו מתחילים מחדש.

אותה מסיבת הטבלה היא הפרק הפותח את הספר. לאחר מכן הספר קופץ קדימה ואחורה בזמנים ומובא כל פעם מנקודת מבט אחרת ולאט לאט אנחנו מבינים מה קורה במשך עשרות השנים הבאות.

ברט ובוורלי מתאהבים ומתגרשים מבני זוגם ונוצר תא משפחתי חדש, אשר מורכב משישה ילדים שאוחדו בעל כורחם בחופשת הקיץ. ברט עסוק בעבודתו ובוורלי שמיואשת ומתוסכלת מהילדים אשר נוספו לילדות שלה, פשוט מעדיפה להסתגר בחדר ולחכות שה"חופשה" הזו תיגמר.

והילדים? הילדים נשארים ללא השגחה ועושים ובכן…מה שילדים עושים כשאין מי שישים לב אליהם. כל אחד מהם נושא מטען משל עצמו וכל אחד פגוע בדרכו שלו.
הקיץ הזה הוא נקודת מפנה נוספת בחייהם של כולם.

זה ספר לא פשוט לקריאה מכל הבחינות. יש הרבה מאוד דמויות בסיפור וכולן חשובות ולפעמים קשה לעקוב אחרי קווי העלילה השונים. בנוסף, הספר קופץ קדימה ואחורה בזמנים, לפעמים מדובר בעשרות שנים בין פרק לפרק. ואם כל זה לא מספיק – הפרקים עוברים בין הדמויות ומסופרים על ידי מספרים שונים (רומן פוליפוני). מעבר לאיך שהספר עצמו בנוי, לי גם היו רגעים קשים עם התוכן. זה לא שיש פה תיאורים גרפיים של פציעות או משהו כזה, אבל ילדים תמיד נוגעים לי בבטן הרכה. מה שהילדים האלה עוברים במהלך השנים כתוצאה מהתפרקות התא המשפחתי ובניית התא החדש, הוא ממש לא פשוט ברמה הרגשית. מניסיון.

הפרקים בספר מאוד ארוכים (נעים בין עשרים לארבעים עמודים כל אחד) וזו אחת הסיבות שלקח לי לא מעט זמן לסיים אותו, יכול להיות שזה הוסיף גם לאווירת המועקה הכללית של העלילה. ואת זה אני דווקא אומרת בקטע טוב. יש משהו מטריד בספר הזה ועדיין לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו.

על אף הקושי שהיה לי בקריאה אהבתי מאוד את הספר. זה אחד הספרים היותר רגישים (גם אם פחות נגישים) שנתקלתי בהם לאחרונה. הוא נשאר לי בראש עוד הרבה זמן אחרי שסיימתי.

מומלץ בחום ועם הרבה סבלנות. זה שווה את זה.

מעניין? יכולים להתרשם מהפרק הראשון – כאן

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה היא הדבר הראשון (מין הסתם) שקפץ לי לעין. יש בה משהו מאוד מרגיע. כל פעם שהסתכלתי עליה משום מה חשבתי על קיבוץ, מטעי תפוזים, ריח משכר באוויר, פריחה והתחלות חדשות. בפרק הפותח את הספר יש סצנה שלמה שבה סוחטים תפוזים במסיבת ההטבלה של פראני. זה הקשר היחיד לציור שעל הכריכה, כי כל שאר האסוציאציות שלי מהציור עומדות בדיסוננס לספר עצמו, שזה דווקא עובד טוב מבחינתי. אני אוהבת שהכריכה "מבטיחה" כביכול משהו אחד, אבל בפועל אתה מקבל משהו אחר. קשור, אבל לא מה שחשבתי.

ציטוטים:

"כשראשי ילדיו היו על הכרית, הם היו יקרים לליבו, חיוניים, וכך חשב עליהם מיום שני בבוקר ועד שבת עם שחר. אבל בשבתות הם התעקשו להתעורר מוקדם".

"היא ניגשה אליו. שערה השחור קלוע לצמה מסובבת בלולאה כפולה, כמו חבל שיכול לשמש אותה במקרה חירום אמיתי. "אתה נראה טוב, מר קיטינג", היא אמרה.
"שלושת מצבי החיים: נעורים, גיל העמידה ו'אתה נראה טוב, מר קיטינג'".

"חצי מהדברים בחיים האלה הלוואי שהייתי זוכר, ואת החצי השני הלוואי שהייתי שוכח".

הפוסט כל המשפחות המאושרות / אן פאצ'ט הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

התקופה היא תחילתה של המאה הקודמת, המיקום הוא ציילון הלוא היא סרי לנקה של ימינו, תחת שלטון הבריטים, התפאורה היא מטעי תה, אגמים, נהרות ומפלים לצד עיירות סואנות, והשחקנים הם גוונדלין (הקרויה בפי כולם גוון) בת ה-19, בעלה לורנס הופר, אלמן בן 37, אשר נישאה לו די במהירות, וריטי אחותו של לורנס, פראן בת דודתה של גוון ועוד שאר דמויות של משרתים, אקסיות, אומנים ופועלים שחורים.

גוון מגיעה לציילון על מנת להתאחד עם בעלה ולקבוע את משכנה בביתו. מדובר בבית גדול, עמוס משרתים, חדרים וסודות מין העבר. הבית מוקף במטעי התה אשר הניבו ללורנס את הונו. כבר בהגיעה לציילון גוון מבינה שרב הנסתר על הגלוי. היא נתקלת בחדרים נעולים ומשרתים שתקנים שלא מוכנים לחשוף בפניה שום דבר. היא יודעת שאישתו הראשונה של לורנס נפטרה, אבל היא לא יודעת למה ואף אחד לא מוכן לספר לה.

לורנס מרוחק בהתחלה ועסוק מאוד בעבודתו. השניים אפילו לא ישנים באותו החדר. גוון לוקחת על עצמה את ניהול הבית והחשבונות ומנסה להכניס שינויים. די מהר היא מבינה את פערי המעמדות של אותה תקופה (אולי בלונדון ממנה באה, הדבר היה פחות נראה לעין) וגורמת לכולם להרים גבות כשהיא מתעניינת בשלומם וטובתם של המשרתים והפועלים.

מערכת היחסים בין השניים יודעת עליות ומורדות וגוון נכנסת להריון. הם מתרגשים ומצפים מאוד ללידה. רצה הגורל וכשגוון כורעת ללדת, היחידה שנמצאת לידה היא המשרתת, שהופכת לעת מצוא למיילדת. לא לורנס, לא הרופא שלה ואף לא אחד מבני המשפחה האחרים. האושר מתנפץ כשגוון מבינה שהיא צריכה לקחת החלטה הרת גורל. החלטה שתשפיע עליה ועל כל הסובבים אותה, גם עכשיו וגם בעתיד. רק גוון והמיילדת יודעות על החלטה זו, שהולכת להפוך את חייה על פיהם. ('צטערת…ספוילר ולכן לא יכולה לספר).

בינתיים ברקע מתחילות מהומות בין הפועלים הסינהלים (בודהיסטים) לטמילים (הינדים). כיוון שביתה של גוון מחזיק פועלים משני הזרמים, יש הרבה מתחים והמהומות מגיעות עד פתח ביתם. בנוסף, מגיע המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית וטורף את כל הקלפים הכלכליים של הבית. ואם זה לא הספיק, ישנן לא מעט יריבויות בין כל הדמויות הנשיות בסיפור – כריסטינה, שהיה לה קשר עם לורנס בעבר והיא אשת חברה נוצצת ויפייפיה, לא ממש מוכנה לותר עליו, וריטי אחותו רוצה את כולו לעצמה ולא בוחלת בשום אמצעים כדי להשיג את המטרה, פראן בת דודתה וחברתה הטובה ביותר מתקרבת ומתרחקת לפרקים וגוון כבר לא יודעת מה עובר עליה. טלנובלה במיטבה.

מאוד אהבתי את הספר. נהנתי מתיאורי הנופים, היה בזה משהו מרגיע, ובאופן כללי מכל התקופה. הקריאה זרמה לי בקלות. הפרקים לא ארוכים מידי והאלמנט של הסוד שגוון מסתירה הכניס מתח וציפייה לדעת מה יקרה עם זה הלאה. האם הסוד יתגלה? האם מערכת היחסים של גוון ולורנס תשרוד את מבחן הזמן והתהפוכות הפוליטיות, הכלכליות? ומה לגבי התהפוכות הרגשיות שלהם עצמם?

קישורים מעניינים:

לינק לויקיפדיה לסכסוך הסינהאלי טאמילי

לינק לויקיפדיה לערך קולוניאליזם

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מקסימה ומעבירה היטב את רוח התקופה. אנחנו רואים דמות נשית לובשת שמלה (מקסימה לדעתי) בצבע סגול בהיר, עם כובע וכפפות התואמות את התקופה המדוברת. מסביב הכל ירוק. הדמות עומדת בגבה אלינו ונראית כאילו צופה לעבר האופק (העתיד אולי?). האוירה נראית רגועה וטבעית. אני אוהבת את הגוונים הכלליים של העיצוב. בסך הכל די פשוט ולא מתחכם ואני חושבת שזה מאוד מתאים כאן.

הפוסט אשתו של מגדל התה / דיינה ג'פריס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

זה אחד הספרים היותר מוזרים שקראתי בזמן האחרון, במילה אחת – הזוי (בשתי מילים – הזוי מאוד).
שני סיפורים מתרחשים במקביל: "ארץ פלאות קשוחה" ו-"סוף העולם". פרק מזה ופרק מזה, לחילופין.

הגיבור של "ארץ פלאות קשוחה" הוא חסר שם (כמו כל הדמויות בספר) והוא מתעסק בהצפנת מידע באמצעות תהליכים שונים ומשונים במוח שמכונים "כביסה וטריפה". כבר בתחילת הספר אנו מבינים שגייסו אותו למשימה מיוחדת ולא שגרתית.
"סוף העולם" היא עיר מוקפת חומה שבה התושבים הם נטולי נשמות וזיכרון. אף אחד לא יוצא מהעיר מלבד עדר בהמות מרהיבות, שיוצאות וחוזרות כל יום בשעה קבועה – הזוי אמרתי כבר?
שני העולמות הם עולמות מקבילים, שגם מתחברים בשלב כלשהו בספר.
לשני הגיבורים, בשני העולמות, קורות כל מיני הרפתקאות, הם פוגשים אנשים, נשים (מתאהבים), חיות ועוד שאר ירקות.
אני חייבת לציין, היו לי יחסי אהבה-שנאה עם הספר ולפעמים חשבתי שלא אצליח להתמודד איתו ועם שלל הפרטים שמתארים את התהליכים המורכבים הללו. אבל משהו בכל זאת משך אותי להמשיך לקרוא ולסיים ואני שמחה שזה קרה כי בסופו של דבר, זה ספר טוב עם ה-מ-ו-ן רעיונות פילוסופיים מעניינים (כמו זה שלאנשים ב"סוף העולם" אין צל, כי צל הוא סוג של נפש והם צריכים להיפרד ממנו כשהם נכנסים לעיר).
עם כל זאת, יש משהו מאוד מטלטל בספר וברעיון שהוא מעביר, הוא גרם לי לחשוב הרבה.
זה סוג של מדע-בדיוני-פנטזיה שלא מתאים לכל אחד.
הזיה נעימה לכולם ושבת שלום.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תאור פינת העטיפה

ציטוטים:

"יש אנשים שנוהגים במכונית יוקרתית, אבל בבית יש להם רק ספה מסוג ב` או ג`. אני לא סומך במיוחד על אנשים כאלה. מכונית יקרה אולי שווה את הכסף, אבל היא בסך הכך מכונית יקרה. מי שיש לו כסף יכול לקנות מכונית כזאת, כל אחד יכול לקנות מכונית כזאת. לעומת זאת, קניתת ספה טובה דורשת טעם, נסיון ופילוסופיה. נכון שצריך כסף, כן, אבל אדם צריך גם לראות לנגד עיניו את ספת-העל. את ספת הספות."

"כשמיקרו אורגניזמים מתים, הם יוצרים נפט; כשעצים גדולים נופלים, הם יוצרים פחם. אבל כאן הכל היה פסולת צרופה וטהורה שלא יוצרת דבר. מה נותן וידאו מנופץ?"

"יכול מאוד להיות שהיא פגומה (הנפש)," אני אומר, "אבל היא משאירה לנו עקבות. ואנחנו יכולים לעקוב אחריהם, כמו אחרי טביעות רגליים בשלג."
"ולאן הם מובילים?"
"אל האדם עצמו," אני משיב. "זו הנפש. בלי הנפש, דבר אינו מוביל לשום מקום".

"אתה לא אבוד. הבעיה היא רק שהמחשבות שלך נמנעות ממך, או מוחבאות. אבל הנפש חזקה, היא שורדת, גם בלי מחשבה. גם אם הכל נלקח, היא אוצרת בתוכה זרע – את האני שלך. אתה מוכרח להאמין בכוחותיך".

"אתה אומר שאין בעיר מריבות, אין שנאה ואין כמיהה. זה חלום יפה, ואני רוצה באושרך. אבל העדר המריבות והשנאה והכמיהה פירושם שגם ההפך לא קיים. אין שמחה, אין רעות, אין אהבה. רק במקום שיש אכזבה, דיכאון ועצב צומח גם אושר; בלי הייאוש שנלווה לאובדן, אין תקווה."

"מה איבדתי, אם כך? איבדתי הרבה דברים.אולי פנקס שלם מלא בהערות רשומות בכתב זעיר. דברים שלא נראו חשובים כשוויתרתי עליהם. דברים שהסבו צער לי לאחר מכן, אף כי גם ההפך הוא נכון. בני אדם ומקומות ורגשות הלכו וחמקו ממני כל הזמן.
גם אילו עמדו החיים לרשותי ויכלתי לחיות אותם מחדש, לא יכולתי לתאר לעצמי שלא אעשה את הכל כמו שכבר עשיתי. בסופו של דבר, הכל – החיים הללו שאני מאבד – הם אני. ואינני יכול להיות אני אחר חוץ מאני עצמי. נכון או לא?"

"אבל חזרתי תמיד לאותו מקום, כמו סירה עם הגה שמושך לצד אחד. לא הלכתי לשום מקום. הייתי עצמי, המחכה על החוף לעצמי שיחזור".

הבגדים, אפילו אם נזרקו הצידה, יודעים קביעות החומקת מן הלובשים אותם".

הפוסט ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם / הרוקי מורקמי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.