על פניו, לא היה נראה לי שאני הולכת ליהנות מהספר הזה. גם ככה אני סובלת מבעיות קשב וריכוז קשות והחום מנדף ממני את מעט הריכוז שנשאר ובשאר הזמן אני פשוט מנסה להבין מה עשיתי שמגיע לי הקיץ הזה. אז בנוסף לכל זה לקחתי לעצמי ספר שרובו פרקים ארוכים (שדווקא היו יכולים להתאים יופי למזג אוויר חורפי, עם כוס תה), אין בו ממש מתח והסופר הוא ממוצא יפני, שכותב על אנגליה בתקופה שבין שתי מלחמות עולם – לא נשמע מושך כל כך הא?

אז זהו, שדווקא כן. הבעיה היא שאני לא יודעת להגיד לכם למה. משהו גרם לי להמשיך ולקרוא עוד ועוד (מעבר לעובדה שפשוט אין מצב שאני מפסיקה באמצע פרק, גם אם הוא נמשך 50 עמודים. איפה? איפה אני אפסיק בדיוק??).

סטיוונס הוא רב משרתים באחוזה אנגלית עתיקה בשם דרלינגטון הול. הוא עבד שנים עבור לורד דרלינגטון וכשזה הלך לעולמו הוא "קיבל" מעסיק חדש (הוא נשאר כחלק מהצוות עם הבית שנמכר) – ג'נטלמן אמריקאי בשם מר פאראדיי. ישנם לא מעט פערים תרבותיים בין השניים ועושה רושם ששניהם מנסים להבין זה את זה ולגשר. מר פאראדיי מתכנן לנסוע לארה"ב לכמה שבועות ומציע לסטיוונס לקחת לעצמו חופש בזמן הזה ולהשתמש בפורד שלו לצורך העניין.

סטיוונס מקבל את ההצעה ומחליט לנסוע לטיול קצר, שבסופו ייפגש עם מכרה, מיס קנטון, שעבדה איתו עבור הלורד דרלינגטון כסוכנת הבית הראשית ועזבה כאשר נישאה. בדרך הוא עוצר בכל מיני מקומות, נהנה מהנופים ומהרהר בחייו ובעיקר בעבודתו.

הוא רב משרתים כל חייו, הוא לא מכיר משהו אחר. הוא החליף את אביו, שעשה בדיוק את אותו הדבר, כשזה כבר לא יכול היה לעבוד. ויש לו ערכים לסטיוונס. על מנת להיות רב משרתים טוב אתה צריך הרבה כבוד ונאמנות למעסיק שלך, לא משנה מה הנסיבות. בנוסף, אתה צריך לרוב להיות בלתי מורגש ועדיין לצוץ בדיוק כשצריכים אותך. סטיוונס הקדיש את כל חייו לתפקיד, שדורש "כוננות" של 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, ומיותר להגיד שהוא עושה את זה מעולה.

בתקופתו של לורד דרלינגטון המתה האחוזה באנשי ממשל, פוליטיקאים ועוד דמויות משפיעות. נערכו פגישות חשאיות, סעודות ענק ונחתמו הסכמים. מידי שבוע בשבוע פקדו את האחוזה שגרירים, שרי חוץ וראשי ממשלות. סטיוונס היה עד לכל זה ולגמרי מרגיש חלק מהשינוי שעובר על אנגליה בתקופה המדוברת. סטיוונס נזכר בכל אלה במהלך החופשה שלו וגם יחסיו עם מיס קנטון מתבהרים אט אט. הוא כמובן טורח לציין בכל הזדמנות שיחסים אלה הם מקצועיים לגמרי, אבל בין השורות נראה שלא לגמרי כך הדבר ושסטיוונס שלנו, עם כל הכבוד (ולגמרי יש כבוד, תאמינו לי) קצת חי בסרט ובהכחשה גדולה. ומה קורה כשאתה מבין שהלורד הקודם שלך, שאותו אתה מעריץ בצורה עיוורת, עשה כמה טעויות רציניות ואולי אפילו תמך בפאשיזם ובעליית הנאציזם?

לסטיוונס אין כלום למעט עבודתו, שאותה הוא ממלא על הצד הטוב ביותר. אין לו משפחה, אין לו חברים, אין לו אהבה ולרוב גם אין לו חוש הומור. הוא ביטל את עצמו באופן טוטלי על מנת להצטיין בעבודתו. הוא גם מצדיק את זה בכל הזדמנות ועושה לזה מעין רומנטיזציה  כי "זה חלק מהתפקיד". זה ספר עצוב, כי זה סיפור על החמצות. הרי מה הטעם לעבוד כל כך קשה כל ימי חייך, אם אתה לא נהנה קצת בדרך? עכשיו כשאני חושבת על זה – הגיוני שהפרקים בספר ארוכים. והרי למה שסטיוונס שלנו יעשה הפסקה? אם אין צורך ממשי בחופש, אז למה? אפילו אם דברים הרי גורל, כדוגמת בריאותו של אביו על הפרק.

קשה לי להגיד שנהניתי מקריאת הספר כי הוא פשוט מבאס. אם יש לכם נטייה כמוני לנסות לפחות להזדהות עם הגיבור – כאן זה פשוט העציב אותי. זה גם גרם לי לחשוב על סדרי העדיפויות בחיים ועל הרצון להגיע לנקודה מסויימת בחיים שלי ו"להרגיש שעשיתי משהו" מלבד לעבוד ולדאוג לקריירה שלי. עושה רושם שלסטיבנס אין משהו אחר שהוא עושה בשביל הנפש שלו למעט העבודה. העבודה זה הכל עבורו. מבחינתו – זה ממלא את כל הצרכים שלו. אבל במהלך המסע לתוך עצמו הוא מתחיל להבין שאולי הוא החמיץ כמה הזדמנויות בדרך.

בכל מקרה ועל אף הכל – אני ממליצה.

הערה קטנה לסיום: אישיגורו היגר בגיל 14 לאנגליה ותכלס' מכיר את אנגליה הרבה יותר טוב מאת יפן. שארית היום זכה בפרס בוקר היוקרתי ב-1989.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנחנו רואים כף יד מחזיקה גפרור מעשן, שכנראה בזה הרגע הדליק את הנר הנמצא תחתיו. הספר מתרחש בשנים שבין שתי מלחמות העולם. בתקופה הזו כעיקרון כבר היה חשמל אבל אולי חלק מההתרפקות של סטיוונס על העבר נוגע גם לשימוש בנרות. זכור לי חלק מסוים בספר שהוא מציין נברשת גדולה באחד החדרים שבעבר דלקו בה נרות, שפינו את מקומם לנורות חשמל, שמפיצות אור שונה ופחות נעים לטענתו. היד המחזיקה את הגפרור היא נשית. אולי רמז למיס קנטון? הניגוד בין הגפרור הכבוי לנר הדולק מעניין וגורם לי לחשוב על הניגוד בין מיס קנטון לבין סטיוונס. הייתי מצפה שדווקא סטיוונס יהיה הגפרור הכבוי, אבל אולי בגלל שהוא ממשיך לעבוד במקצוע ואילו מיס קנטון נישאה ונישואיה עלו על שרטון – אולי דווקא היא הכבויה. העטיפה יפה ועדינה כמו הספר ואמון עליה יקיר הבלוג – אמרי זרטל.

ציטוטים:

"ואם יורשה לי, אומר עך: ל"כבוד" יש קשר מכריע ליכולתו של רב-משרתים לא לנטוש את הישות המקצועית השוכנת בו. רבי-משרתי ברמה נמוכה יותר ינטשו את ישותם המקצועית לטובת זו הפרטית בתגובה להתגרות הקלה ביותר. לדידם של אנשים כאלה, להיות רב-משרתים זה כמו לשחק תפקיד כלשהו בהצגת חובבים עליזה. דחיפה קטנה, מעידה קלה, וכבר תתמוטט החזות החיצונית ויתגלה השחקן שמתחת. רבי-המשרתים הגדולים הם גדולים בזכות יכולתם להישאר נאמנים לתפקידם המקצועי, ולהישאר נאמנים לו עד הסוף. שום מאורעות חיצוניים, מפתיעים, מבהילים או מרגיזים כל כמה שיהיו, לא יבריחו אותם ממשמרתם. הם לובשים את מקצוענותם כשם שג'נטלמן ילבש את חליפתו: הוא לא יניח לשום בריונים בשום נסיבות לקרוע אותה ממנו בפומבי. הוא יסירנה כאשר ירצה בכך, ורק אז, ודבר זה יהיה לעולם בהיותו לגמרי לבדו. כפי שאמרתי, זה עיניין של "כבוד"."

הפוסט שארית היום / קאזואו אישיגורו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.