עברה בדיוק שנה מאז פרסמתי את ההמלצה החמה שלי על הכרך הראשון של סיפורי שרלוק הולמס

כשסיימתי  לקרוא את הכרך הראשון של סיפורי שרלוק הולמס תקף אותי עצב שכן הולמס מוצא את מותו יחד עם יריבו המושבע פרופסור מוריארטי כששניהם נופלים לתהום במפלי הרייכנבאך. כמובן שהעובדה שמדובר בכרך א' ואחריו יגיע כרך ב' קצת ריככה את המכה… אז הנה הגיע לו כרך ב' ושרלוק הולמס מופיע לאחר שלוש שנים מאותו מקרה על מפתן דלתו של ווטסון ידידנו וגורם לו להתעלפות קטנה.

הסיפורים, כמו בכרך הראשון אינם ארוכים אבל עדיין מלאי פרטים. רמזים שמביאים אותנו למעין קתרזיס בסוף, כשהתעלומה נפתרת. אני אוהבת את התיאורים התקופתיים של העיר, של הכפרים ושל הלבוש.

אני אוהבת גם את העובדה שהולמס לא מושלם, שלפעמים ישנו איום אמיתי על חייה של אחת הדמויות והוא לא מצליח להציל אותה. הוא תופס את הפושע כמובן, אבל טיפה מאוחר מידי. יש בזה משהו שעושה אותו אנושי.

אחרית הדבר מאת דרור משעני – "אם לא אהרוג את הולמס, הוא יהרוג אותי" – מביאה סקירה קטנה של פועלו של קונן דויל ואיך היה מתוסכל מיציר כפיו עד כדי כך שאמר את המשפט שפותח את אחרית הדבר. דויל פחד שלא יתפסו אותו כסופר רציני ולכן הרג את הולמס בסיפור האחרון בכרך א' והחזיר אותו לחיים רק לאחר 8 שנים בגלל לחץ ציבורי שהופעל עליו.
כמו כן, מזכיר משעני את הספר של פייר באיאר, שיצא בשנת 2008 – "פרשת כלבם של בני בסקרוויל"- בו הוא טוען שקונן דויל כל כך שנא את הדמות שהוא עצמו יצר שהוא גרם לו לטעות ולערער את המוניטין לו כבלש. משעני מביא עוד דוגמאות לכך מהסיפורים שבקובץ זה ובאופן כללי, מציע ניתוח מעניין לסיפורים ולמערכת היחסים בין שרלוק הולמס ליוצרו.

כתבתי את זה לגבי הכרך הקודם אבל זה כמובן מתאים גם כאן – לא הייתי ממליצה לקרוא את כל הספר בבת אחת כי בסך הכל הרעיון הכללי דומה מאוד בכל הסיפורים ואם תקראו אותם אחד אחרי השני ברצף, יש מצב שתצליחו לנחש את כיוון החקירה של הולמס. הייתי ממליצה לקרוא בין ספרים, כשרוצים להתאוורר או במקביל לספר אחר. כל פעם לקרוא סיפור אחד. כמו ממתק.

הספר מתאים גם למבוגרים וגם לנוער.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, אני יכולה פשוט להעתיק את מה שכתבתי על הכרך הראשון ורק לשנות את הצבע מירוק לאדום…

כיאה לספר כזה, עם עבר מפואר כשלו, יש לו כריכה קשה, עם טקסטורה עתיקה משהו. הכיתוב בזהב והמינימליזם הכללי של העטיפה נוסכים בו המון כבוד. לא צריך יותר מזה. ככה זה כשאתה אייקון – מספיק לשים סילואט שלך וכולם ידעו במי מדובר. על עיצוב העטיפה אמון יקיר הבלוג אמרי זרטל שעושה עבודה מדהימה.

ציטוטים:

בקרוב…

הפוסט שובו של שרלוק הולמס – כל הסיפורים, כרך ב' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אלמנטרי, ווטסון ידידי.

רק בשנות השלושים לחיי אני קוראת לראשונה את סיפוריו של שרלוק הולמס. אחי הוא מעריץ גדול ואיכשהו אף פעם לא בער לי לקרוא את זה בצעירותי. ואז עברו השנים והיה נראה לי שזה לא אקטואלי, מיושן משהו. ואז קיבלתי (יותר נכון ביקשתי) את הספר לסקירה מ"תפוז".

דבר ראשון שנתקלתי בו – הכריכה. כיאה לספר כזה, הכריכה היא כריכה קשה, ללא תמונה. רק שם הספר והסילואט הכל כך מפורסם של אחד הבלשים הראשונים בספרות. לא צריך יותר מזה. לשדרת העמודים מחוברת גם סימניית בד.

הספר בנוי משני חלקים – הרפתקאות שרלוק הולמס ו- זיכרונות שרלוק הולמס. לאלו יש הקדמה נפלאה של מיכאל הנדלזלץ בשם "מותו וחייו של שרלוק הולמס". יש נטיה לפעמים לדלג על ההקדמה, אני החלטתי לקרוא אותה ואני שמחה כי זה שופך הרבה אור על הדמות המופלאה הזו ועל ההתפתחות שלה מאז פרסומה הראשון בסוף המאה ה-19.

הסיפורים הם סיפורים קצרים, כל אחד כ-20 עמודים ולרוב אין קשר בינהם למעט איזכורים קטנים של פרשיות קודמות. לא חייבים לקרוא את הספר ברצף ואני אפילו חושבת שממש לא כדאי. נראה לי שאני עצמי עשיתי עוול לספר ברגע שקראתי מ"כריכה לכריכה". הסיפורים עצמם די דומים ויש מסגרת ברורה לכולם, ככה שאם קוראים אותם ברצף זה מוריד מערכם, לדעתי. זהו ספר שהייתי ממליצה לקרוא במקביל לספר אחר, עם הפרש של יום או יומיים בין סיפור לסיפור.

הכי אהבתי את התקופתיות. לונדון של המאה ה-19 מדהימה. החורף, הכרכרות, הלבוש. פשוט חגיגה לכל מי שאוהב את הז'אנר הזה.

הולמס עצמו הוא דמות מרתקת לכשעצמה. עצם זה שווטסון הוא המספר רק גורמת להכל להרגיש יותר אותנטי וגם הנדלזלץ מתייחס בהקדמה לעובדה שהרבה אנשים חשבו שהולמס באמת קיים. לרגעים זה מרגיש כל כך אמיתי. הנדלזלץ גם מציין את העובדה שהולמס הוא בעצם אביו של הבילוש המודרני ושתכניות כמו CSI מבוססות של שיטות החקירה שלו. יכולת תשומת הלב שלו לפרטים היא פשוט מדהימה ומשובבת נפש.

ישנם הרבה רגעים משעשעים, במיוחד בדיאלוגים בין ווטסון להולמס. ווטסון לא חוסך מידידו הטוב שום דבר וטורח להגיד לו (וגם לנו כקוראים) מה הוא חושב על מינהגיו התמוהים ואופיו הלא קל. אולי זו גם העובדה שלכל אורך הספר אין איזכור של שום מערכת יחסים (או אבוי – סקס) של הולמס עם המין היפה. מה ווטסון חושב על זה? ומה פרויד היה אומר על זה?

אהבתי את העובדה שווטסון גם מראה לנו את הצדדים היותר אנושיים ופחות חיוביים של הולמס, כמו צריכת הקוקאין (הקטנה יש לציין) שלו, הבלגן שבו הוא חי בבית ועצם העובדה שהוא ממש אוהב את עצמו ונהנה לטפוח לעצמו של השכם. אבל אנחנו סולחים לו כי בסופו של יום הוא ג'נטלמן אנגלי שתופס את הרעים.

אפשר לקרוא על זה בסיפור "הטקס של בני מסגרייב:

"תופעה בלתי טבעית אחת שבלטה לעין באישיותו של ידידי, שרלוק הולמס, הייתה העובדה שאף כי בשיטות החשיבה שלו היה המסודר והשיטתי בבני האדם, ואף כי בסגנון לבושו ניכרה תמיד מעין קפדנות מסויימת – הרי שבכל הנוגע להרגליו האישיים היה אחד האנשים המפוזרים ביותר, מאלה העלולים להביא את שותפם לדירה לידי טירוף הדעת."

"…אבל אצלי יש גבול לכל דבר, וכאשר אני נתקל באדם השומר את הסיגרים שלו בגיגית הפחם, תוחב את הטבק למקטרתו בחרטום נעל הבית שלו, ונועץ את המכתבים שלא השיב עליהם בעזרת אולר ממש במרכזו של אדן אח עשוי עץ – או-אז אני מתחיל להתעטף ביוהרה צדקנית." (עמוד 335)

באחד מהסיפורים המפורסמים, "כתם הכסף", התקיים הדיאלוג הבא בין הולמס לקולונל רוס מהמשטרה:

…"האם יש נקודה נוספת שהיית רוצה להסב את תשומת לבי אליה?" (שואל הקולונל)

"למקרה המוזר של הכלב בשעת לילה."

"הכלב לא עשה שום דבר בלילה."

"זה היה המקרה המוזר," ציין שרלוק הולמס.

(עמוד 278-279)

כשדיברתי עם אחי על הדיאלוג הזה הוא אמר לי "בטח, זה מפורסם מאוד" ואפילו השלים לי את המשפטים שהוא זכר בעל פה. אני, כאמור, לא הכרתי אותו וחייכתי ביני לבין עצמי כי נזכרתי בספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מארק האדון, גם הוא ספר בלשי אך מסוג אחר לגמרי, שבו ילד יוצא לחפש אחר רוצחו של הכלב האהוב מהבית ממול. לא ידעתי שהשם לקוח משרלוק הולמס וזה היה נחמד לגלות, אם כי באיחור מה.

לסיכום – מאוד אהבתי את הספר, אני לא חושבת שגילו עושה לו עוול והוא לא הרגיש לי "מיושן". התרגום מקסים וההתנסחות יפייפיה. התקופה יוצאת החוצה מכל שורה ואיכשהו אפילו שמתעסקים בפשעים – יש בזה משהו תמים, ראשוני, וכמעט תמיד הסוף אופטימי. מחכה כבר לכרך ב'!

מומלץ בחום, גם לצעירים מאוד!

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כמו שציינתי בהתחלה, כריכת הספר כולה היא סוג של הוד והדר כיאה לספר כזה. אין תמונה ואין שום צורך בכך כי שרלוק הולמס הוא כבר סוג של מותג. מספיק לשים את הסילואט שלו בפרופיל, עם המקטרת הנצחית. הכיתוב הוא בזהב ואין בכלל טקסט מאחור (באמת שאין צורך). והכי כיף – לתוך שדרת העמודים תפורה סימנייה מבד. ככה שאם שוקעים בספר מתחת לשמיכה ואם גם יורד גשם ורוחות עזות מנשבות בחוץ, ממש אפשר לשמוע את הכרכרות עוברות ברחוב בייקר בלילה.

ציטוטים:

"הבמה איבדה שחקן מעולה, כפי שהמדע איבד איש הגיון מעמיק, כאשר החליט הולמס להתמחות בחקירת פשעים".

"פתגם פרסי עתיק: כל הנוטל לו גור נמרים – סכנה מרחפת מעל ראשו. כמו גם המנפץ אשליה מליבה של אישה".

"…על אדם לרהט את חדר העלייה של מוחו ברהיטים העשויים להיות לו לעזר בעבודתו, ואת השאר לאחסן בחדר הגרוטאות אשר בספרייתו – משם יוכל להוציאם בשעת הצורך".

"אין צורך להיתפס לבהלה, אדוני," אמרתי. "בדרך כלל מתגלה כי יש שיטה בטירופו".
"יש אנשים שיאמרו שיש טירוף בשיטתו," הפטיר המפקח.

הפוסט שרלוק הולמס – כל הסיפורים, כרך א' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.