מהיום שהיורש נולד היה ברור שהוא נופל הישר אל תוך הסטריאוטיפים של  'בנים אוהבים מכונות גדולות'. לצערנו, בכל חופשת הלידה שלי (וגם היום, למען האמת והוא כבר בן שלוש עוד מעט) התברכנו באתר בניה צמוד לבית. לא הייתי צריכה את כל הצעצועים התלויים למיניהם סטייל 'אוניברסיטה' לתינוקות או מוביילים – הילד שכב על הגב על המזרון שליד החלון והסתכל מהופנט על המנוף. הוא הסתובב, הרים, הניף וגם היורש – הסתובב, הרים והניף ולא ידע את נפשו מרוב שימחה. עברו חלפו להם הימים והוא התחיל להיעמד ליד החלון. אז הוא כבר ראה לא רק את המנוף, אלא גם את הבניה עצמה, יציקות בטון, הרכבת חלונות, מערבלי בטון נכנסים ויוצאים ומשאיות עמוסות חצץ. כשהוא כבר הלך (אמרתי לכם שהאתר הזה מלווה אותנו הרבה זמן), הוא הכריח אותי להתיישב על המדרכה בחוץ, כשהיינו חוזרים מהגן, כדי להסתכל איך עושים את היציקה היומית. תאמינו לי – לא צריך טלוויזיה. היינו יכולים לשבת ככה חצי שעה-שעה ורק להסתכל על מערבל הבטון מסתובב, שופך, את המנוף מרים, שופך וחוזר חלילה. כמובן שעם הזמן נוספו עוד מכונות ומכוניות גדולות לאהבה הזו – משאיות זבל, מחפרונים, טרקטורים, בובקטים משאיות גרר ומה לא.

כשקראתי בפעם הראשונה על הספר הזה אמרתי לעצמי שאני פשוט חייבת, אבל חייבת אותו עבור היורש. היה לי ברור שאני יורה לעצמי ברגל, כן? כי הרי אני אצטרך לקרוא את הספר הזה משהו כמו 36 פעמים ביום בימים הראשונים. אבל מה לא עושים בשביל לעשות אותו מאושר?

הספר מתחיל כך:

זהירות, אתר בניה!
לא נחים בו אף שניה:
סוללים, בונים, חופרים,
מניפים ומישרים.

אבל כשיורד הערב
כל ציוד כבד, כל רכב,
מזדחל מין האתר
ורוצה כבר למטה.

ומחר – שוב למגרש! –
יתעורר ליום חדש.

מכאן ואילך מתוארים כל כלי הרכב, כשהם מסיימים לעבוד ומתכוננים לשינה – עגורן, מערבל הבטון, משאית, דחפור והמחפרון. הכלים האדירים האלה מאוירים באופן מקסים ונגיש, עם עיניים ופה וכשהם הולכים לישון, לחלקם נוסף דובי קטן או שמיכה שבקושי מכסה.

מיותר להגיד ששנינו התאהבנו בספר. וקראתי אותו כבר הרבה יותר מ-36 פעמים ביום. אפילו הבאנו אותו לגן יום אחד וגם שם הוא נחל הצלחה (אפילו שהיו שם 11 בנות שהיוו רוב מוחץ על 3 בנים). הספר גם מלמד על כלי עבודה גדולים ומספר ממש קצת על מה הם עושים וגם מתפקד כסוג של סיפור לפני השינה, כי הרי גם המכונות הענקיות האלה חייבות לנוח מיום העבודה המפרך שלהן.

מומלץ ולא רק לבנים!

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

האיור שעל העטיפה עומד בפני עצמו והוא לא נלקח מתוך הספר. אנו רואים את המחפרון, כשהוא מחזיק בכפו הגדולה את הירח. ברקע רואים בקטן את שאר כלי העבודה – משאית, דחפור ומערבל בטון. האיור מקסים ובכלל, כל האיורים בספר פשוט יפייפים. היכולת לקחת כלים כאלה, שיש להם חזות מפלצתית למדי ולצייר אותם די מדויק ועדיין להעניק להם חזות ילדותית ואפילו אנושית היא לא פשוטה בכלל. שאפו.

הפוסט נומה נים, נומה נים, מתוקה שנת הבונים / שרי דסקי רינקר וטום ליכטנהלד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.