הספר מביא את סיפורה של השפית (שהיא, אגב, חסרת שם עד סוף הסיפור כמעט) – היא נולדה למשפחה ענייה ומרובת ילדים בעיירה קטנה בדרום צרפת. בגיל צעיר מאוד נשלחה לעבוד בביתם של בני זוג אמידים, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. ההתחלה בבית הזוג לא קלה בכלל והעובדים האחרים לא עושים לה הנחות. היא מוקסמת מאוכל, מצבעים, מהמרכיבים, צופה ולומדת מהטבחית הקבועה וכבר מדמיינת בראשה איך יכולה הייתה לשפר את התבשילים. זמן לא רב אחר כך, היא אכן מחליפה את הטבחית הקבועה וכאן מתחילה קריירה מצליחה רבת תהפוכות.

השפית היא אישה מורכבת ולא פשוטה. היא קרה, קשה, שכועסת כשנותנים לה מחמאות או מחבקים אותה. כל מה שמעניין אותה הוא האוכל, החוויה. היא מתמסרת באופן טוטאלי למטבח, ברמה שעולה לה לא מעט בחיים האישיים. האומנם? נראה שזה מחיר שהיא מוכנה לשלם. מבחינתה המטרה מקדשת את האמצעים.

את סיפור חייה מספר לנו מי שהיה העוזר שלה במטבח במשך שנים. הוא מאוהב בה קשות, כבר הרבה מאוד זמן. הוא חד אבחנה והיחידי כנראה שהצליח להתקרב אליה ולחדור את האישיות הקשוחה. הוא מתאים את התנהלותו אליה ולדרכי הפעולה שלה, גם אם הדבר לא עולה תמיד בקנה אחד עם מה שהוא חושב.
הוא המספר ובתוך הסיפור שלו שזורים קטעים בפונט שונה, שבהם הוא מספר לנו על חייו בהווה וכך אנחנו לומדים גם עליו.

זה ספר לא פשוט מבחינת הקריאה עצמה – אין פרקים בכלל. היו רגעים שהרגשתי שאני יושבת עם הבחור בבית קפה והוא מנהל מונולוג עם עצמו. לחובבת פרקים קצרים כמוני, זו הייתה משימה לא פשוטה. הבחירה לכתוב בצורה כזו יוצרת מועקה מסוימת שמשרתת את העלילה. אין רגע לנשום. לנשום זה לחלשים (כך בוודאי השפית הייתה אומרת).
הספר בסך הכל די איטי ומההתחלה אנחנו יודעים דברים שקורים בסוף והשאלות לגביהם גרמו לי להמשיך לקרוא. למשל, אנחנו יודעים כבר מההתחלה שהשפית וביתה לא ביחסים טובים – למה? מה קרה שם?, או שהשפית תהפוך למאוד מצליחה – איך?, אנחנו יודעים שהמספר כרוך אחריה, על אף שהיא כפליים מגילו וכנראה גם לא הראתה לו יותר מידי חיבה – למה?
השפה במשלב מאוד גבוה, על גבול המליצי וזו ממש חגיגה לשפה העברית ושאפו לרמה איילון על התרגום.

נהניתי כי זה בדיוק מה שחיפשתי. משהו רגוע, איטי ומעניין. לחלוטין ממליצה.

את הספרים של ספריית רות אפשר למצוא באתר ההוצאה- Ruth-books.com ובחנויות העצמאיות ברחבי הארץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה של הספר שבתה אותי מהרגע שהחזקתי אותו ביד. המינימליזם הזה, עם הטקסטורה והכריכה הקשה הרגיש לי מאוד 'של פעם', ואני אומרת את זה בקטע טוב. זה נותן כבוד לספר באיזשהו מקום. זה כאילו אומר 'אני ספר טוב בפני עצמי ואני לא צריך אימג'ים שימשכו לכם את העין'. בנוסף לכריכה המקסימה, הספר מגיע עם סימניה מבד, שמחוברת לשידרה, משהו שאני מאוד אוהבת ולא עושים כבר הרבה. ואם כן – אז רק בספרים עם כריכה קשה. הדפים בפנים בצבע קרם והכל מאוד מושקע ומוקפד. נראה שהקו העיצובי יישמר בכל הספרים של 'ספריית רות' ואני מחכה בקוצר רוח לבאים.

ציטוטים:

"דומה כי גם בבגרותה נצרה השפית את ההרגל להשהות את שיפוטיה על התנהגותם של אחרים.
היא ביקשה להבין תחילה כל מה שמניע את ההתנהגות הזאת בטרם תפתח את פיה, פחות משיקולים של צדק ויותר של אמיתות, היא חששה פן לא תדייק תמיד.
לכן אירע שנזפו בה שהיא זהירה מדי, שאינה מחווה דעה במהירות ובבהירות, שהיא יושבת על הגדר.
לא היה אפשר לטעות בה טעות גסה יותר.
השפית התייחסה בשוויון נפש כמעט בלתי נתפס למה שעשויים לחשוב על מה שהיא חושבת.
לעומת זאת, היא לא יכלה לשאת את האפשרות שיהיה עליה להשיב – בתא הנאשמים של בית המשפט הקטן והפנימי שאליו שיגרה אותה ללא הרף הנוקשות שלה עצמה – על אישומי הדעה הקדומה, פיזור הנפש, הפרשנות השגויה והיוהרה"

"היא בהחלט קשוחה איתי. הדברים שלמדתי בבית הספר לא עניינו אותה, הזריזות שבה גילתי תפוחי אדמה וראשי פטריות, או איגדתי תרמילי שעועית ירוקה לצרורות אלגנטיים בפרוסות קותלי חזיר דקיקות, כל אותן טכניקות שהצטיינתי בהן עוררו שאט נפש בקרבה של השפית, ולא מפני שקינאה, כפי שסיננה בתה, לא מפני שהשפית מעולם לא זכתה ליהנות מהכשרה כזאת, אלא פשוט מפני שלא בטחה בתחבולות שנועדו לייפות את המזון או לקשט אותו ובתוך כך, במידת הצורך, להפשיט אותו מאיכותו הראשונית, לדעתה לא צריך המזון להתנאות או להחליף צורה אם לא עשה משהו שעליו להתבייש בו"

"…היא הסתכלה על בילויים ותענוגות כפי שבוחנים מנהגים משונים מסוימים של שבטים שאיננו יכולים לדמיין את עצמנו משתייכים אליהם"

הפוסט השפית, רומן על טבחית / מארי נדיאיי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב על הספר הזה. ואני חוששת שזו הולכת להיות סקירה ארוכה כי אני מרגישה שיש לי הרבה מה להגיד ולספר לכם על הספר הזה. אז לאלו מבינכם שאין סבלנות וכוח לקרוא עד הסוף אומר את השורה התחתונה – לדעתי זה ספר מצוין. הרבה זמן ספר לא "נכנס לי ללב" כמו שהספר הזה עשה ואני אפילו לא יודעת למה. זה לא שיש כאן איזו דמות שאני יכולה להזדהות איתה ממש (להיפך), וזה אפילו לא קורה במקום שמזכיר ולו קצת את ישראל (צרפת ואירלנד). אבל עובדה. זה קרה. זה הספר הראשון שאני קוראת של וולבק (אני מקווה לתקן את העיניין בקרוב ולבדוק את כל הארבעה הקודמים) ומה אני אגיד לכם? התאהבתי.

ז'ד הוא אמן שגר בפריז. אבא שלו גידל אותו לבד אחרי שאימו התאבדה כמה ימים לפני יום הולדתו השביעי. רוב הזמן אביו בכלל לא היה בבית, הוא היה עסוק בלעשות לעצמו הון בעבודה קשה כאדריכל (והצליח בזה לא רע). ז'ד התחיל לצייר פרחים בגיל צעיר. מאוחר יותר, בבגרותו, זנח את הציור ועבר לצילום (הוא גילה במחסן של סבו שהיה צלם, מצלמה בפורמט גדול). הוא החל לתעד אובייקטים תעשייתיים כמו אקדחים, יומנים ומזלגות.

אביו, שכנראה הרגיש רגשות אשמה על עצם העובדה שהוא אינו בבית בכלל וטס הרבה לחול, שלח את ז'ד לפנימייה וכך שנות התבגרותו עברו עליו בבדידות בפנימייה, בקריאת ספרים.

הוא למד בבוזאר (בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות שבפריז(והתחיל להתעסק עם צילומי מפות של מישלן. משהו במפות ריתק אותו והוא יצר אימג'ים עם המפות וצילומים שלו משולבים יחדיו. במהלך תערוכה קבוצתית שבה השתתף בזמן הלימודים הוא פגש את אולגה – יפייפיה שעבדה באגף התקשורת של מישלן והציעה לו שיתוף פעולה עם החברה בעקבות העבודות. התמונות הופכות להצלחה וכך גם היחסים עם אולגה.

אחרי ההצלחה של המפות מחליט ז'ד לנטוש את הצילום וחוזר לאהבתו הראשונה – ציור. עברו כבר עשר שנים מאז אותה תערוכת המפות והוא יוצר סדרה שבה הוא מצייר דיוקנאות של אנשים במקום העבודה שלהם. כשהתערוכה מתקרבת הגלריסט של ז'ד מציע לו לפנות לסופר שיכתוב לו את הטקסט לקטלוג התערוכה. ז'ד מסכים. הסופר הזה הוא מישל וולבק.

אני לא מכירה את וולבק והאמת שגם לא יצא לי לקרוא עליו הרבה אז אין לי מושג אם יש קשר בין איך שהוא מתאר את עצמו בספר לאיך שהוא במציאות, אבל אני די בטוחה שיש כאן הקצנה מסוימת. הפגישה של ז'ד עם וולבק שיעשעה אותי מאוד. בכלל – וולבק עושה רושם של מישהו שהייתי רוצה לפגוש (לפחות לפי שמתואר בספר) – הוא ציני, משעשע ובעל הומור שחור. הוא גם שתיין, מתבודד ולא מטפל בגינה שלו.

לא רק אני, גם ז'ד מוקסם מוולבק ומציע לצייר אותו. וולבק מסכים והציור הזה הופך למרכזי מאוד בתערוכה שתהפוך את ז'ד לאיש עשיר מאוד.

חשבתם שפה זה נגמר? לא ולא! אלו שני חלקים בספר ויש עוד חלק שלישי, שעליו לא אספר כדי לא להרוס. אני רק יכולה להגיד שכל הסיפור מקבל פתאום תפנית אחרת לגמרי, מאוד מאוד מפתיעה, בעלת אלמנטים של סיפור מתח בלשי.

אז זה סיפור המסגרת. אבל יש כאן כל כך הרבה מעבר. לכל העסק יש ניחוח צרפתי כמו קוראסון מלא שומן טראנס שמריח מעולה. יש הרבה תיאורים מקסימים של פריז. ולפעמים נראה כאילו וולבק כותב בצורה אסוציאטיבית – למשל הוא מספר על דמות מסוימת ואז כותב שיש לה כלב ואז במשך שניים – שלושה עמודים מתאר את הכלב ואת כל תולדותיו. יש גם הרבה כניסה לפרטים, שהבנתי שמאפיינת את וולבק. לפעמים זה מעניין יותר ולפעמים פחות. לדוגמא – בין עמוד 157 לעמוד 162 יש המון פרטים שקשורים באדריכלות, ממש סקירה של כל מיני זרמים ושמות בתחום. כל זה נעשה תוך כדי שיחה של ז'ד עם אביו שהיה אדריכל. בעיקרון – זה היה סוג של סיפור חייו של אביו, אבל בדרך הלכתי קצת לאיבוד. התיאורים שלו כל כך מפורטים שלעיתים זה אפילו נשמע כמו פרסומת (למשל כשהוא מתאר את מכונית האאודי שהוא נוסע בה). מה שעוד מעניין היא ההתייחסות לוולבק עצמו. לעיתים הוא קורה לו רק "וולבק" ולעיתים על פי שמות הספרים שכתב – "מחבר החלקיקים האלמנטרים" וכו'. יש נגיעה בהרבה סוגים של מערכות יחסים – בין ז'ד לאביו, בין ז'ד לאולגה ושאר הנשים בחייו, בין ז'ד לגלריסט שלו – הכל מטופל מצד אחד בכפפות משי ומצד שני "בפרצוף". בהרבה מקומות הכתיבה משעשעת וצינית, מה שמאוד מדבר אלי.

לסיכום – הספר שאב אותי לגמרי. הפרקים לא ארוכים והשפה מדהימה. פשוט הרגשתי שהוא נכנס לי ללב, לא יודעת למה. הוא עשה לי משהו. והרבה זמן ספר לא עשה לי את זה ככה.

אז כן, מומלץ מומלץ מומלץ ויפה שעה אחת קודם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה כאן צריכה סקירה משל עצמה לדעתי. היא יפייפיה ומעוררת מחשבה. אנחנו רואים עבודה שנקראת "דרוקסלנד" של מיכאל דרוקס מתוך סדרה שקוראים לה "גיאוגרפיה גמישה (האטלס שלי)". על פניו זו כאילו בחירה מתבקשת כי לספר קוראים המפה והטריטוריה והתערוכה שהקנתה לז'ד שם עולמי היא תערוכת המפות – והאימג' כאן הוא מעין מפה טופוגרפית של פנים, עם כל המאפיינים של מפה – החלקים הגבוהים ביותר (כמו המצח והאף) צבועים בגוונים כהים יותר ויש גם מקרא וקנה מידה. על פני ה"פנים" האלו יש מילים שאמורות לייצג מקומות, כמו במפה, אבל כשמתקרבים וקוראים אותם מגלים דברים ממש מעניינים כמו שמות של אנשים, מקומות, רגשות ודברים כמו "כסף", "סקס" ו-"סטטוס". כל פעם שניגשתי לספר כדי לקרוא התעכבתי על העטיפה וכל פעם מצאתי דברים חדשים. עיניין אותי לחפש את העטיפות השונות שעשו בעולם לספר ומצאתי רק את זו הצרפתית שהיא משעממת עד כדי פיהוק ונראית בכלל כמו ספר לימוד. לא ברור איך יכול להיות כזה פער בין שתי עטיפות של אותו הספר. בקיצור – בחירה מצוינת לעטיפה. חבל שאין כפתור "לייק".

ציטוטים:

"היא די השתנתה," אמר ז'ד. במישור האישי לפחות. מבחינה מקצועית, לעומת זאת, היא נשארה אותו דבר. מרשים לראות איך אנשים חוצים את חייהם לשני חלקים שאין ביניהם שום קשר, שלא משתלבים בשום אופן. אני חושב שזה מדהים שהם מצליחים בזה כל כך".

"קולם של אנשים אינו משתנה לעולם, בדומה למבע של מבטם. בתוך המפולת הפיזית הכללית שבה מסתבכת הזיקנה, מעידים הקול והמבט באופן חד משמעי על התמדתם המכאיבה של האופי, השאיפות, התשוקות, כל מה שמרכיב אישיות של בן אדם".

"ההזדקנות, בייחוד הזדקנות חיצונית, איננה תהליך רציף כלל, נכון יותר לתאר את החיים כשורה של מישורים המופרדים זה מזה בצניחות חדות. כשאנחנו פוגשים מישהו שלא ראינו הרבה שנים, נדמה לנו לפעמים ש'קפצה עליו זיקנה'; פעמים אחרות, לעומת זאת, נדמה לנו שהוא לא השתנה. תחושה מתעתעת – ההידרדרות, סמויה מין העין, מפלסת לה דרך קודם בתוככי האורגניזם, ואז מתפרצת החוצה לאור היום"

"המיניות היא משהו שביר, קשה להיכנס אליה, כל כך קל לצאת ממנה".

"…קורה שהחיים מציעים לך הזדמנות אחת, הוא אמר לעצמו, אבל אם אתה פחדן מדי או הססן מדי מכדי לנצל אותה החיים לוקחים את הקלפים שחילקו לך, יש רגע לעשות בו את הדברים ולחוות אושר אפשרי, הרגע הזה נמשך כמה ימים, לפעמים כמה שבועות ואפילו כמה חודשים אבל הוא קורה רק פעם אחת ויחידה, ואם תרצה לחזור אליו מאוחר יותר תיווכח שזה פשוט לא אפשרי, אין עוד מקום להתלהבות, להבטחה ולאמונה, יש רק השלמה מפויסת, רחמים הדדיים ונוגים, התחושה סרת הטעם והמדויקת שמשהו היה יכול לקרות, שנהגת בנבזות במתנה שנתנו לך".

הפוסט המפה והטריטוריה / מישל וולבק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

 *הספר התקבל לסקירה מתפוז*

לכל אלו שמחפשים ספרים שמחים ואופטימים – זה לא המקום, אז אתם מוזמנים לעזוב עכשיו וללכת לשבת בחושך.

על העטיפה כתוב: "בערוב ימיו, כשדָוד נגלה אליו בחלומו, ראג' מוטל בחזרה אל ילדותו: שדות סוכר, אב הנוטה לפרצי אלימות, רוך אימהי, משחקים ליד הנהר עם אחיו, שמש יוקדת, גשמי זלעפות. אושר ארעי שנסחף על ידי ציקלון, ומשפחה שמתיישבת בסמוך לבית סוהר שפליטים מסתוריים מוחזקים בו. ראג' נאחז בזיכרון של אותם מאורעות שצלקו את נפשו. ובכלימה על היותו אדם".

אני מביאה לשם שינוי חלק מהכתוב על העטיפה כי אלו הפרטים היבשים. ממש יבשים. זה לא אמר לי הרבה על הספר ולא הכין אותי לחוויה הזו שעברתי. אני חושבת שההגדרה הכי טובה לספר הזה היא – נוּגֶה. מתחילת הספר יש איזו אוירה של עצבות, כזו שמלווה את כל הספר, שאפילו הרגעים האופטימיים הקטנים שעלו חיוך על שפתי לא הצליחו להפיג כי היה לי ברור כבר מהעמוד הראשון שהספר טומן בתוכו הרבה טרגדיות.

ראג' הוא כמובן "האח האחרון" שנשאר במשפחה והוא מכה על החטא הזה כל יום. הוא מתגעגע לאחיו ומחפש מי שיחליף את מקומם ויעזור לו להגן על אימו מהזעם הבלתי נשלט של אביו. הוא מרבה לטייל ביער שסביב הבית וסביב בית הסוהר ומפתח חברות נפש עם ילד יהודי בגילו בשם דוד, המוחזק בבית הסוהר.

התקופה היא שנות הארבעים של המאה ה-20 ומלחמת העולם השניה מתרחשת ברקע, אולם ראג' לא מודע לזה בכלל. יותר מזה – רק בסוף הספר, כשהוא כבר ילד יותר גדול – רק אז הוא שומע פעם ראשונה על המלחמה ההיא.

הספר מתחיל בהווה, שבו ראג' הוא כבר אדם מבוגר ובעל משפחה משל עצמו. לילה אחד הוא חולם על דוד וזה מה ש"זורק" אותו לכל אותם זכרונות המתוארים בספר. הסיפור הוא רובו ככולו בעבר אבל פה ושם יש תובנות של ראג' המבוגר.

אנחנו יודעים, מתוך עטיפת הספר, שהאנשים שבבית הסוהר הם יהודים שביקשו לעלות "ארצה" אולם הבריטים הגלו אותם לאי מאוריציוס (אז מושבה בריטית) מפני שלא היו להם המסמכים הדרושים. אותם פליטים מוחזקים בבית הסוהר וחולמים כל יום על "לעלות ארצה". חלקם בסופו של דבר מגיעים וחלקם לא שורדים את השהות באי ואת הדרך. כמובן שאת כל זה ראג' לא יודע. הוא ודוד לא מדברים באותה שפה אבל הם מצליחים להתחבר ללא מילים בצורה שלא תיאמן. ראג' כמובן מוצא בדוד תחליף לאחיו המתים ודוד? דוד הוא יתום שרגיל לרצות אנשים ולעשות מה שאומרים לו.

זהו סיפור על חברות כנגד כל הסיכויים בתקופה בלתי אפשרית כמעט.

אני אוהבת סיפורים שאני לומדת מהם משהו וכאן ישר הלכתי לחפש את האי מאורציוס ואת ההיסטוריה שלו, את בו-באסן ואת הנקודה היהודית שם. לא היה לי מושג שהיו יהודים שם בתקופה המסויימת הזו וזה היה מעניין לקרוא על המקום ועל התקופה (יש שם אפילו בית קברות יהודי).

מעבר לזה – אני סאקרית של סיפורי חברוּת. חברות זה סוג של ערך עליון מבחינתי ואני מתרגשת כל פעם שאני קוראת על דמויות שמתחברות בתקופות בלתי אפשרויות על רקע של רוע, עוני, רעב והרבה קשיים.

מומלץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

עוד עטיפה מקסימה מבית היוצר של המעצב אמרי זרטל. אנו רואים ציור של קני סוכר, שהוא מוטיב חוזר בסיפור, גם לטובה וגם לרעה. הזיכרונות של ראג' מלאים בקני הסוכר שהקיפו את הכפר שבו גדל. לצערו, אביו היה מכין שוט מקני הסוכר האלה ובו היה מכה את אימו ואת האחים מפני שמכות בידיים חשופות היו נראות יותר לעין ולעיתים גורמות נזק שהצריך טיפול רפואי… אני אוהבת את העטיפה מפני שיש בה משהו עצוב כמו הסיפור עצמו. הסידור של קני הסוכר נראה כמו סורגים וזה ישר מתחבר לאותו בית סוהר בבו-באסן שבו נמצאו אותם פליטים יהודים וגם בית הסוהר שנמצא בו ראג' – מקום שכוח אל שאין לאן לברוח ממנו ואין אפשרות לברוח מנחת זרועו של האב השיכור.

ציטוטים:

"כשמזדקנים עושים את הכל מבעוד מועד מפני שחוששים נורא לא להספיק, ואחר כך משתעממים בזמן שממתינים לאחרים".

"אמא נשאה איתה כל חייה, כמוני, את מותם של אניל ושל וינוד, וכמוני, מעולם לא יכלה לבטא ולא במילה את האובדן הזה. אדם יכול לקרוא לעצמו יתום, אלמן או אלמנה, אבל כשהוא מאבד שני בנים ביום אחד, שני אחים יקרים ביום אחד, מה הוא? באיזו מילה יגדיר את מי שהפך להיות? המילה הזאת הייתה יכולה לעזור לנו, יכולנו לדעת ממה בדיוק אנחנו סובלים כשהדמעות נקוות בעיניים באופן בלתי מוסבר, וכשגם אחרי שנים די בניחוח כלשהו, בצבע כלשהו, בטעם כלשהו על הלשון כדי לצלול שוב לתוך היגון, המילה הזאת הייתה יכולה לתאר אותנו, להצדיק אותנו, וכולם היו מבינים".

"כשאמות ובני יפנה את ביתי, הוא ימצא על הארון שלי מזוודה קטנה גדושה במחקים שאספתי בכל חיי. לא יכולתי להתאפק, בכל טיול בתוך האי או מחוצה לו קניתי מחקים בגדלים ובצבעים שונים. בני לא יבין זאת, הוא יראה בכך שיגיון של איש זקן. אולי כדאי שאסביר לו שזאת הייתה דרכי לתעתע בזמן המתכלה, לדחות את המוות ולטפח את האשליה שאפשר למחוק הכל ולהתחיל מנקודת מוצא טובה יותר".

"זיכרון הוא דבר משונה; כל אימת שאני רואה את דגל אנגליה מתנופף, ולו גם בטלויזיה, ההמנון מתחיל להתנגן בראשי על כורחי. מוחי פולט מחדש את המילים, זה מעורר בי רוגז חביב, מתחשק לי לעצור את הקלטת שם, במעלה ראשי הזקן, אבל ככה זה, שישים שנה, מדינה עצמאית, דגל חדש, המנון חדש ובתוך תוכי אני נשאר הכלב של פבלוב".

הפוסט האח האחרון / נטשה אפאנה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.