המילים מודרניזם ופוסט-מודרניזם קפצו לי לעין מהכריכה האחורית וישר גרמו לי רתיעה מסוימת. במצב אחר, למשל אם הייתי בחנות ספרים, הייתי מניחה חזרה את הספר במקום ועוברת הלאה. מזל גדול שאני צריכה לכתוב סקירות לפעמים (רק לפעמים) וככה יוצא לי להתוודא לספרים כאלה, שסיכוי גדול שלא הייתי קוראת אותם אחרת. אני לא אוהבת שמפוצצים עם מילים גדולות על הכריכה, גם כי לא תמיד יש לי מושג על מה הם מדברים בכלל וגם כי זה מכניס אלמנט קצת פלצני לכל העסק… בכל אופן, למי שלא הבין – מאוד מאוד אהבתי את הספר.

הופתעתי. איזה ספר חמוד, קליל ומצחיק.

אאוגוסטו (את כל השמות בספר כמעט בלתי אפשרי לבטא אם אתה לא ספרדי) הוא בן עשירים משועמם, הוא לא עובד ובעיקר מתעסק בשאלות קיומיות נוסח המלט. הוא מתאהב באאוחניה, מורה יפייפיה לפסנתר. באותו רגע חייו מקבלים משמעות אחרת, והוא יוצא מין הערפל שחי בו רוב חייו, לטענתו. הוא מגלה את החיים, הטעמים, מוצא לעצמו חבר נפש – אורפאו הכלב ובעיקר מוקסם מנשים בכל מקום אשר הוא הולך. הוא מחזר אחרי אאוחניה וכל העיניין מסתבך, כשבסופו של דבר אף מוצא את עצמו גיבורנו בפתח משרדו של המחבר, מיגל דה אונמונו (אל דאגה – זה לא ספוילר, זה כתוב גם על הכריכה), על מנת להתייעץ איתו האם להתאבד.

ערפל יצא לאור לראשונה בשנת 1914 ועל כך מעידה השפה – אפשר להגיד "שפה גבוהה", תיאטרלית מאוד ודרמטית. לי זה היה בהתחלה משעשע, אבל ברגע שמתרגלים זה מקסים למדי. זהו ספר ציני ומשעשע, על בחור מאוהב קשות, שלא מפסיק לשאול את עצמו שאלות נוסח "האם אני באמת מאוהב? האם אני קיים? אם אני מאוהב זה אומר שאני קיים?" ועוד כאלה, זה אולי נשמע מתיש וטרחני אבל אני מאוד נהנתי. סך הכל, הספר לא ארוך והפרקים קצרים. ספר קליל, מצחיק ומלא באנקדוטות.

לספר מקדים מבוא מאת ויקטור גוטי, שהוא בעצם חבר של הגיבור, אאוגוסטו, ומיד אחר כך אחרית מבוא מאת המחבר עצמו שבה הוא "מגיב" למה שנכתב במבוא על ידי ויקטור גוטי. רק אחר כך מתחיל הפרק הראשון. זה כבר מעיד על הספר – אני זוכרת ששאלתי את עצמי "רגע, מה קורה כאן?" מה פתאום חבר של דמות דמיונית כותב את המבוא ומה פתאום מיגל דה אונמונו מגיב לו בכלל?", אז יוצא שכבר מתחילת הספר ברור שיש כאן דיון בין הסופר לבין הדמויות שהוא עצמו יוצר – וזה מעניין. זה אותו "מודרניזם ספרדי" שכתוב בשבחו על הכריכה.

מומלץ.

הספר באתר ההוצאה 

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מקסימה לדעתי. לא איזה WOW מיוחד אבל מעבירה את הרוח הכללית של הספר. אנו רואים כלב, אופראו לצורך העיניין, יושב ומביט בדמות קבורה בערפל, כאשר הרגליים למעלה. הערפל חוזר על עצמו די הרבה במהלך הספר, תמיד כמשהו שלילי, שהגיבור יוצר ממנו בעזרת האהבה וכמובן בעזרת חברו הטוב – הכלב.

ציטוטים:

"הם רוצים אמנם לצחוק, אבל רק כדי להקל על העיכול או לשכך את הייסורים, לא כדי להקיא מה שבלעו ועלול לא להתעכל, ובוודאי ובוושאי לא כדי לעכל את הייסורים."

"…משמעותם של החיים והתבל נראית בצלילות רבה יותר על בטן ריקה מממתקים וממעדנים מיותרים".

"שמעתי אותו אומר שמבין שלוש המידות הרעות של השלישייה הקלאסית – נשים, הימורים ויין – שתי הראשונות מחריבות את הדעת יותר מין השלישית".

"…הפילוסופיה היא בחלקה הארי סרסרות, והסרסרות פילוסופיה גם היא". (כל הנ"ל מתוך המבוא של ויקטור גוטי)

"כידוע לקוראי, הרופאים מתלבטים תדיר בסוגיה אם להניח לחולה למות מחשש שיהרגו אותו, או להרוג אותו מחשש שמא ימות להם" (מתוך אחרית המבוא)

"אין אומנות זיכרון טובה מפנקס כיס. כבר אמר זאת דון לאומסיו הבלתי נשכח: אל תכניסו לראש מה שנכנס לכיס! ויש להוסיף ולהשלים את דבריו: אל תכניסו לכיס מה שנכנס לראש!"

"האהבה קודמת להיכרות, והאחרונה הורגת את הראשונה".

"כאשר הופיע אאוגוסטו בדלת ביתו, הוא הושיט את זרועו הימנית, כמו פרושה כלפי מטה, נשא עיניו לשמים ועמד לרגע במקומו, כמו פסל חגיגי. לא היה זה כדי להשתלט על העולם החיצון, אלא כדי לבדוק אם יורד גשם. וכשחש בגב ידו את רעננותו של הטיפטוף הדקיק, קימט את מצחו. לא הגשם הפריע לו, אלא הצורך לפתוח את המטרייה. מה נאה, מה צנומה המטרייה כשהיא מקופלת בנרתיקה! מטרייה סגורה הריהי נאה ממש כשם שמטרייה פתוחה היא מכוערת. "זה איום ונורא שצריך להשתמש בחפצים," חשב לו אאוגוסטו,"שמוכרחים לעשות בהם שימוש. השימוש עושה שמות ביופי ואף מחסל אותו. תכליתם האצילית ביותר של הדברים היא להיות מושא להתבוננות. מה יפה התפוז לפני שהוא נאכל! מצב זה ישתנה בשמים, כאשר כל מלאכתנו תצטמצם, או ליתר דיוק תתרחב, לכדי התבוננות באלוהים ובכל אשר בו. אבל כאן, בחיינו העלובים, איננו חושבים אלא כיצד להשתמש באלוהים; אנו מתיימרים לפתוח אותו כמו מטרייה, כדי שיגן עלינו מכל מיני צרות".

"איזה צורך יש שיתקיימו אלוהים או העולם או כל דבר אחר? וכי מדוע יתקיים דבר כלשהו בכלל? האין אתה סבור שהרעיון של הצורך אינו אלא הצורה העילאית שלובשת המקריות בדעתנו-אנו?"

"הגיעה אאוחניה, הפסנתרנית, טלטלה אותך כהוגן ובחשה בעיניה את השלולית שהאהבה שלך התנמנמה במים שלה. וכיוון שהאהבה התעוררה, נבטה וצמחה ממנה, היא גדלה עד כדי כך שעכשיו היא מתפשטת לכל עבר. כשאדם כמוך מתאהב באמת באישה, הוא מתאהב באותה הזדמנות גם בשאר הנשים".

"החיים מלמדים הרבה, והמוות עוד יותר; שניהם מלמדים הרבה, הרבה יותר מין המדע".

"…האשליה, התקווה, מולידה את האכזבה, את הזיכרון, ואילו האכזבה, הזיכרון, מולידה מצידה את האשליה, את התקווה".

"קרוב לודאי שהאהבה איננה נוצרת אלא אם הקינאה; הקינאה היא החושפת את האהבה בפנינו".

"(לנסוע) לפריז עם אישה? זה כמו לנסוע לסקוטלנד עם דג בקלה!".

"גברים העומדים בדיבורם קודם כל אומרים משהו, אחר כל חושבים על מה שאמרו, ורק בסוף מוציאים אותו לפועל, בין שהדבר נראה להם טוב או רע לאחר שהגו בו; גברים העומדים בדיבורם אינם מתקנים את עצמם ואינם חוזרים בהם ממה שאמרו".

"כל מה שנדמה לרווח במרחב, אינו אלא הפסד בעומק".

"גאונות היא משרה גרועה".

"הניסוי הפסיכולוגי היחיד לחקר האישה הוא הנישואים"

"אל תיתן אף פעם אמון בכירורג שלא כרת מימיו אחד מאיבריו, וסמוך רק על פסיכיאטר שהוא מטורף בעצמו".

הפוסט ערפל / מיגל דה אונמונו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

זו פעם ראשונה שאני קוראת ספר שמתעסק במלחמת האזרחים בספרד, ככה שאין לי למה להשוות. אני מודה שיש לי חתיכת חור בהשכלה בכל מה שנוגע לתקופה האפלה הזו בתולדות ספרד ולכן לקחתי את הספר הזה בידיים עם חששות מסוימים.
מאותה סיבה בדיוק היה לי קשה בדפים הראשונים. ההבדל הדק הזה בין "ספרי היסטוריה" לבין רומנים היסטורים לפעמים מקשה עלי (שנאתי שנאת מוות היסטוריה בתיכון ורק עכשיו אני מתחילה להתקרב לזה, בגיל 30).

הספר מדבר על סוף מלחמת האזרחים, בתקופה שבה כוחות הרפובליקה נכנעו ופרנקו עלה לשלטון. הוא מחולק ל`ארבע תבוסות`, שכל אחת מהן היא מעין סיפור קצר, שעומד בזכות עצמו אך קשור בחוטים דקים-דקים לסיפורים האחרים.

ארבעת הסיפורים עוסקים בתבוסה ובמוות, כל אחד מכיוון אחר. והם לא מתעכבים על הצד הפוליטי או על הלחימה הצבאית, אלא דווקא במקום היותר אנושי. האנשים שמאחורי ההיסטוריה והמחיר שמשלמת האוכלוסיה במצב של מלחמה, שנכפית על האזרחים.

השם חמניות עיוורות גם הוא גורם לחשוב על התקופה. שכן ידוע שחמניות מחפשות את השמש ומסתובבות לכיוונה. חמניות עיוורות לא רואות את השמש, או שאין שמש. וזו אכן תקופה אפלה.

לטעמי הכתיבה הייתה מקסימה. לא יוצא לי הרבה להתקל בספר שכל משפט בו כתוב בכל כך הרבה רגישות. באיזשהו מקום לקח לי זמן לסיים את הספר הקצר הזה רק מפני שכל כך אהבתי את הכתיבה.

ספר זה הוא הראשון והאחרון של מנדס, שנפטר ב-2004.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תאור פינת העטיפה

ציטוטים:

"השתיקה היא חלל, נִקבּה שאנו מוצאים בה מחסה אבל לעולם איננו נמצאים שם מחוץ לכלל סכנה. השחיקה אינה נגמרת, היא מופרת; תכונתה היסודית היא שבירותה, והרקמה העדינה סביבה שקופה: היא מניחה לכל המבטים לחדור דרכה".

פסוק של קהלת שמצוטט בספר:" ומוצא אני מר ממות את האישה אשר היא מצודים וחרמים ליבה אסורים ידיה. טוב לפני שאלוהים ימלט ממנה והחוטא ילכֵד בה".

"עכשיו אני יודע שאמצעיהן של הנשים להצהיר על האמת שונים מין האמצעים שלנו הגברים ממש כמו דרכן לגלותם".

הפוסט חמניות עיוורות / אלברטו מנדס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.