הגיבורה שלנו היא פלורה, בחורה צעירה ודעתנית שאינה מוכנה לעבוד ורוצה לחיות על חשבון אחרים. בסך הכל לגיטימי, לא?. הוריה נפטרו והיא שולחת לכל קרוביה מכתבים על מנת לבדוק אצל מי (ועל חשבון מי) תוכל להשתכן בתקופה הקרובה, תמורת תשלום ממש ממש זעום. חברתה, הגברת סמיילינג, מנסה להניע אותה מהעיניין הפרזיטי הזה ומציעה לה למצוא עבודה פשוטה ולגור איתה, אך פלורה פוטרת את הרעיון בהינף יד.

בסופו של דבר קרובים ממחוז סאסקס מזמינים אליהם את פלורה ואפילו שהמקום נשמע לה נידח ועלוב, היא מחליטה לקבל את ההזמנה. פלורה, על שלל גינוניה האירופאיים, מוצאת את עצמה בחווה מטונפת ומעופשת, שמאוכלסת על ידי אנשים מטונפים ומעופשים לא פחות. ייאמר לזכותה שהיא לא מקטרת יותר מידי ופשוט מתחילה לטפל בדברים שמפריעים לה (למשל, לדאוג לכיבוס הוילונות שבחדרה). מהר מאוד היא רוקמת בראשה תכנית עבור כל אחד מדיירי החווה. ותאמינו לי, דיירי החווה הם בליל של דמויות אקסצנטריות. וכולם בעיקר תקועים בכל מיני שלבים בחיים שלהם וגם בחווה עצמה ולא מצליחים להתקדם לשום מקום. תחילה אף אחד לא שש ל"מרותה", אך לבחורות כמו פלורה יש דרך לגרום לאנשים לעשות מה שהיא רוצה, והכל בצורה מאוד מנומסת ואנגלית.

פלורה היא מסוג הדמויות שאני אוהבת לשנוא. טוב, אולי המילה "לשנוא" היא קצת גדולה, אבל היא בהחלט מעוררת אנטגוניזם והתפעלות בו זמנית. מצד אחד היא פשוט בלתי נסבלת – היא פרזיטית, לא רוצה לעבוד ומצפה שאנשים פשוט ידאגו לה ויעשו מה שהיא רוצה, היא דוחפת את אפה למקומות שהיא לא אמורה ושהם לא עיניינה ומשנה סדרי עולם למרות שאף אחד לא ביקש ממנה. מצד שני – שום דבר לא נעשה פה מרוע. היא באמת חושבת שהיא עוזרת. נכון שזה לפי אמות המידה שלה ובכלל לא בטוח שאותם אנשים היו מגיעים למקומות האלה בלעדיה, או רוצים להגיע לשם בכלל. האופן שבו היא מצליחה להפעיל אנשים ולתמרן אותם (ושוב, לא בקטע רע, זה לא בהכרח לטובתה האישית) פשוט מעורר התפעלות.

גיבונס נוגעת פה בנושאים שלא היו מדוברים הרבה באותה תקופה (שנות ה-30 של המאה הקודמת באנגליה הפוריטנית משהו) – נישואי נשים למי שאותה אישה חפצה, אמצעי מניעה, זכויות של בעלי חיים, טראומות ילדות והדחקה שלהן, דיכאון, פמיניזם.

מעבר לעיניין העלילה יש עוד כמה פרמטרים חשובים בספר הזה – הראשון הוא סוג של ביקורת שמעבירה גיבונס על עולם הספרות, על אף שהיא עצמה חלק ממנו. היא מזלזלת בכתיבה פלצנית ונפוחה וכשהיא "חוטאת" בעצמה בכזו, היא טורחת לסמן את הפיסקאות בכוכביות, על מנת שנדע. היא ממציאה סיפור על "אנקת גבהים", שבעצם כתב אותו גבר, אחיהן של האחריות ברונטה, כי הרי איזו אישה תוכל לכתוב דבר כזה? וכך בעצם מבקרת את מבקרי הספרות של אותה התקופה, כי הם אלו שחשבו כך. לדעתי העיניין הביקורתי פה חשוב לא פחות מהעלילה עצמה. עוד פרמטר חשוב שיש להתייחס אליו הוא עיניין השפה וכתוצאה מזה – התירגום. נעשתה פה עבודת תרגום מצוינת על ידי אמנון כץ ושהם סמיט. השמות בספר מלאי משמעות, כולל שמות החיות שבחווה ומקומות – גברת סמיילינג, קולד קומפורט, הפרות מרלה וצרלה, הפר ביג ביזנס וכן הלאה. בנוסף, גם מילים שהומצאו על ידי גיבונס עצמה והיו צריכות לעבור ברית מילה כמו "קירפוף" או "מלשז", ואפילו דגם של מטוס – "טווין בֶּלישָה דו־עטלפי"– בקיצור עבודת תרגום משוגעת וראויה להערכה.

אם נסכם – זוהי פארודיה, ולכן הכל פסיכי ומוגזם ודי משעשע. לא, לא נחרתי מרוב צחוק (באופן כללי זה לא משהו שקורה לי הרבה), אבל בהחלט החנקתי גיחוך מידי פעם וחייכתי רוב הזמן. זה ספר כייפי, במיוחד אם מביאים בחשבון את התקופה שבה הוא נכתב.

מומלץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מהממת לדעתי וממשיכה את הקו העיצובי והרמה הגבוהה שראינו גם בספר אחר של הסדרה – "הטבח" – שני האיורים הם פרי עטה של שרית עברני המוכשרת. גם פה החלקים הפנימיים של הכריכה לא נשארים ריקים ואפשר לראות בהן סקיצות מתוך תהליך העבודה על הכריכה. ישנה דמות של אישה מאוד אלגנטית, אשר מחזיקה בכף ידה מבנה, או כמה מבנים עם ארובה מעלת עשן. בחלקה התחתון של הכריכה ישנו דפוס של פר שחוזר על עצמו ובכלל יש כל מיני אלמנטים קטנים שעושים את הכל מושלם – הצמח שעל הכובע, הצעיף, העמידה של הדמות. אהבתי מאוד מאוד.

ציטוטים:

"היא אהבה רומנים ויקטוריאניים. זה סוג הרומן היחיד שאפשר לקרוא אגב אכילת תפוח".

"כעבור זמן קצר, בעודה יושבת ותופרת בשלווה, נכנס אדם מהחצר. להגנה מפני הגשם הוא חבש כובע שאבדו לו – השד יודע על פני אילו מֶרחַבשולֵי זמן ערטילאיים – המאפיינים הרגילים של צורה, צבע ומידה, וכן האסוציאציות החמקמקות יותר הטבועות בזיכרון הקולקטיבי של המין האנושי ומביאות את בני האדם לראות בכובעים כובעים, ועתה דמה לגידול פרא כלשהו, מין טחב או ספוג או פטרייה, שהסתפחו לפונדקאי".

"באותו הרגע עצרה הכרכרה ליד המסבאה, במגרש חניה קטן לצד הרחוב הראשי, ופלורה חשה הקלה כי היה נדמה לה שהשיחה נקלעה לאחד מאותם מעגלים שטניים שאפשר להיחלץ מהם רק אם אחד המשתתפים ימות או יתמוטט מאפיסת כוחות".

הפוסט חוות קולד קומפורט / סטלה גיבונס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

שיהיה בריא מי שכתב את הספר הזה. שיהיה בריא ויזכה להוציא תחת ידיו עוד ועוד ספרים כמו הספר הזה. ושיהיה בריא גם כדי שבת זוגו תהיה מרוצה ותמשיך לאייר את האיורים המקסימים האלה.

איך שראיתי את שם הספר אמרתי לעצמי שזה ספר שפולניה היפוכונדרית כמוני חייבת, אבל חייבת להשיג בשביל להקריא לבן שלה. והנה, הגיע לו הספר. פתחתי את החבילה כבר בדואר ובעודי צועדת הביתה קראתי אותו (כמעט נפצעתי באופן מביך כמה פעמים, מזל שזה ספר ילדים קצר). זה סיפור מרגש וחמוד מאוד.

אז מוריס עובד בגן החיות וכל יום כשהוא מגיע לעבודה הוא לא שוכח לבקר את החברים הטובים שלו – הוא משחק שח מט עם הפיל, מקנח לקרנף את האף, עושה תחרות ריצה עם הצב (שתמיד מנצח), יושב ושותק עם הפינגווין הביישן וקורא סיפורים לינשוף שמפחד מהחושך. עד כאן הכל טוב ויפה. בוקר אחד מוריס קם בבוקר חולה. מה לעשות…קורה גם לעובדים הכי מסורים. הוא נשאר בבית וחבריו בגן החיות מחכים לו ולא מבינים למה הוא לא מגיע ודואגים לשלומו. הם מחליטים ללכת לבקר אותו בביתו.

כאן יש שתי כפולות עמודים ללא מילים – באחת רואים את כל החבורה מחכה בתחנת האוטובוס ובכפולת העמודים הבאה רואים את כולם יושבים באוטובוס. מעבר לעובדה שזה ממש משעשע, זה נחמד שיש עמודים ללא מילים – זה פותח הזדמנות לדבר עם הילדים ולתת להם לדמיין או להגיד לבד מה קורה או לשאול אותם שאלות על הציור.

החברים מגיעים אל מוריס הביתה, שמופתע ושמח לראותם. הם מנעימים את זמנו במשחקים ומחממים לו את כפות הרגליים ובסופו של יום (כבר מאוחר ומוריס צריך לקום למחרת לעבודה) הם נרדמים כולם יחד.

הסיפור מקסים ואותי אישית מאוד ריגש. חברות זה משהו שהוא יקר ערך בעיני ולא פשוט בכלל למצוא חברים טובים שיבואו לסעוד אותך כשאתה חולה ולשמח אותך במיני מחוות של תשומת לב וכאן יש את זה. זה עוזר ללמד את הקטנים על חברות בכלל ועל עזרה לחברים בפרט.

ועוד מילה או מליון על האיורים – יש שיגידו שהם לא הכי מתאימים לילדים כי הם לא סופר – צבעוניים וקונטרסטים אבל מה לעשות? הם מהממים בעיני! אלו מין רישומים בעיפרון שצבועים בטכניקה מאוד מעניינת ומיוחדת (לינק להסבר של המאיירת כאן). יש בהם משהו עדין ותמים וריאליסטי במידה שפשוט לא יכולתי להישאר אדישה אליהם. אהבתי גם את העובדה שכל פעם מצאתי עוד איזה פרט קטן שלא שמתי לב אליו קודם.

בקיצור – למי שלא הבין אני ממליצה בחום לאלו שאוהבים ספרים מיוחדים.

הספר זכה בפרס קלדקוט לשנת 2011.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

האיור שעל העטיפה לא נמצא בתוך הספר. אנחנו רואים את מוריס יושב עם פיג'מה ומשחק קלפים עם הפיל והפינגווין (ועכבר קטן שמחזיק את הבלון האדום של הפינגווין). האיור עצמו כמובן מקסים בעיני ואהבתי את העובדה שהוא לא נמצא בספר, אלא שהוא מגיע בנוסף ומספר על עוד משהו שהחברים עשו יחד בזמן הביקור אצל מוריס.

הפוסט תהיה בריא מוריס מגי / פיליפ ס' סטיד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.