שאגי נולד למשפחה קשת יום. אביו הוא נהג מונית (הנושא את אותו שם – שאגי), שלא בדיוק נאמן לאשתו. יש לו שני אחים מבעלה הראשון של אימו אגנס (אותו עזבה לטובת שאגי ההולל) – קתרין ואלכסנדר הידוע בכינוי ליק. אימו לא עובדת וכולם גרים בצפיפות בדירה של הוריה של אגנס. שאגי האב עובד המון ולא נמצא הרבה בבית. אגנס מרוכזת בעצמה, אנוכית ומבלה את רוב זמנה בלהיות שיכורה. אפשר לומר ששלושת הילדים די מגדלים את עצמם ומחפשים להתרחק מהאם כמה שיותר, במיוחד כשהיא שתויה.

גם כשנראה שהמצב הולך להשתפר והמשפחה עוברת לבית חדש מחוץ לעיר – הם מגלים שמדובר בעיירת כורים מוזנחת בשם פיטהד, מלאה בכורים מובטלים, אנשים מוזנחים ושיכורים וילדים מתעללים. אם הגילוי הזה לבד לא הספיק, שאגי האב מחליט שזה בדיוק הזמן לצאת לדרך חדשה, הרחק מהאלכוהוליזם של אשתו, ומשאיר את אגנס עם הילדים לבד בדירה החדשה.

לאט לאט כולם עוזבים ורק שאגי, בערך בן שבע בשלב הזה, נשאר לצד אימו. ילד בגיל הזה לא אמור להתמודד עם המצבים שהוא עומד בהם. הוא לא אמור לנקות קיא של אימו, או לחילופין למזוג לה עוד בירה, הוא לא אמור לעשות הכל כדי למצוא חן בעיניה ולחכות ליד מיטתה, בתקווה שתתעורר פיכחת. הוא לא אמור לדאוג למצב כלכלי ולהסתדר עם כסף וקצבאות. הוא אמור להיות בבית הספר, להכיר ילדים בגילו, ללמוד את העולם. אבל זה לא קורה.

לשאגי אין דמות אב בחייו ואימו, על אף יופייה ו"חכמת הרחוב" שלה, ממשיכה ליפול בכל המקומות האפשריים ונהרסת על ידי גברים והיחס שלהם. אין לו מי שידבר איתו על מיניות והוא לא מצליח להתקבל בשום מקום ונראה כעוף מוזר לכולם. הוא בטוח שהוא יצליח להציל את אימו מעצמה.
נראה שאגנס חסרת כל כישורי הורות באשר הם ולוקחת החלטות גרועות אחת אחרי השנייה. כולם מתייאשים ממנה בסופו של דבר, אפילו ילדיה. שאגי הוא היחיד שנלחם עבורה. הוא המלאך ששומר עליה. עד כמה שהוא יכול.

לקח לי כמעט חודש לסיים את הספר הזה ועוד כמעט חודש עד שהתיישבתי לכתוב עליו. מעבר לעובדה הפשוטה שהספר הזה ארוך, הוא פשוט קשה. קשה לקריאה בהרבה מובנים. החל מהדבר הכי פשוט – אורך הספר ואורך הפרקים הבלתי נגמרים שמייצרים תחושת מועקה וכלה בתוכן עצמו. סיטואציות קשות, תיאורים גרפיים, עוני, התמכרויות, דיכאון והרבה מאוד דברים שילד בגילו של שאגי ממש לא אמור להתמודד איתם. זה שבר לי את הלב. הידיעה שמדובר ברומן שהוא חצי אוטוביוגרפי, על רקע אירועים שהתרחשו במציאות, בטח לא מוסיפה קלילות לספר.
לא יכולתי לקרוא יותר מכמה עמודים ספורים ביום, כי הייתי חייבת לנשום, להירגע מהמועקה שהספר הזה יוצר.

אני מניחה שמלאכת התרגום פה הייתה קשה במיוחד שכן הדמויות מדברות בניב גלזגואי, שעובר פחות טוב בעברית. יש מקומות שהייתי בטוחה שמדובר בשגיאות כתיב, עד שהבנתי שזה הניסיון להעביר את השפה שבה הן מדברות. ייאמר לזכות שי סנדיק שהוא לקח על עצמו אתגר קשה במיוחד הפעם.

שאגי ייכנס לכם ללב בוודאות. ואחרי כל פרק שתקראו, אני בטוחה שתלכו לחבק את האהובים שלכם ותגידו תודה על מזלכם הטוב, כי תבינו שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

זה ספר מצוין, ברור לי לחלוטין למה זכה בפרס הבוקר, אבל הוא ממש לא לכל אחד, בטח לא לבעלי קיבה רגישה ולב עדין.

בסוף הספר ישנו פרק נוסף עם הרבה מידע על ההיסטוריה של גלזגו והתקופה שלתוכה גדל שאגי.

**הספר נקרא בפורמט דיגיטלי, באפליקציית עברית, ואפשר לקרוא פרק ראשון כאן**

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

עד היום נתקלתי בשתי כריכות לספר באתרים הבין לאומיים – יש את זו באמזון (גרסת הקינדל) ואת זו בבוק דיפוזיטרי. הכריכה הישראלית לוקחת את שתיהן בהליכה איטית מאוד. זה נכון ששתי הכריכות האחרות מראות הרבה יותר את האופי הכללי של הספר – שחור לבן, ילד קטן ואווירת נכאים כללית. אבל יש משהו באיור של הכריכה של הוצאת לסה, שגרם לי לאופטימיות זהירה ותקווה. האיור הזה מושלם ואם אפשר היה הייתי תולה את התמונה הזו בחדר. זה לגמרי שאגי – מתרוצץ בשדות ונראה כמו מלאך שמפזר אחריו אבקת קסמים.

ציטוטים:

"היום היה שטוח. באותו בוקר מחשבותיו נטשו אותו והניחו לגופו לשוטט לבד על הקרקע. הגוף הריק ביצע באדישות את שגרת יומו, חיוור וחלול עיניים תחת שורת נורות הפלואורסצנט, בשעה שנשמתו ריחפה מעל המעברים וחשבה רק על מחר. הוא ציפה למחר בכיליון עיניים".

"הוא הרגיש שמשהו לא תקין. משהו בתוכו לא היה מורכב כמו שצריך. היה נדמה כאילו כולם רואים את זה, אבל הוא היחיד שלא מצליח לומר במה מדובר. הוא היה שונה ולכן משהו אצלו היה לא תקין".

"הוא חצה את החדר בצייתנות והתיישב על מסעד הכורסה שלה. הוא חווה שוב קפיצת גדילה וזרועותיו הקיפו בקלות את כתפיה. בכל פעם שחיבק אותה היא הרגישה שהוא פחות ופחות ילד. הוא הפך למשהו אחר, עדיין לא גבר, משהו כמו ילד מוארך שמחכה שינפחו אותו כדי שיגיע לשלב הבגרות. היא נאחזה בו ככל שיכלה. הוא הדיף ריח רענן, כמו השדות שבחוץ".

הפוסט שאגי ביין / דאגלס סטיוארט הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

נתחיל מהפרטים היבשים – משפחת פארל היא משפחה פריזאית שנראית כאילו נלקחה ממגזין – ז'אן, האב, הוא פרשן פוליטי ותיק ומוערך, אשתו קלר היא סופרת ופעילה פמיניסטית ובנם אלכסנדר הוא סטודנט בסטנפורד בארה"ב.

כמובן שמתחת לפני השטח אנחנו מגלים (די מהר, זה לא ספוילר) שהמשפחה רחוקה מלהיות משפחה מאושרת וזוג ההורים מנהלים חיים כפולים ושלכל אחד מהם יש בן זוג משני. הם מצליחים לשמור על הכביסה המלוכלכת בתוך הבית. הכל מתפוצץ בצורה פומבית כשאלכסנדר מואשם באונס מילה, בתו של אדם, המאהב של קלר. אלכסנדר טוען שהכל היה בהסכמה, מילה עצמה מרוסקת וכאן מתחיל קרב גרסאות – בתחנת המשטרה, בעיתונות, בבית המשפט וברשתות החברתיות של כולם.

מבחינתי זה היה כמו לצפות בתאונת רכבת. מהר מאוד שמים לב שהמשפחה הזו מתנהלת בצורה עקומה. הערכים שהם היו רוצים להעניק לאלכסנדר לא בהכרח עולים בקנה אחד עם איך שהם עצמם מתנהגים.
ז'אן מרוכז בעצמו ובהמשך הקריירה שלו, כל מעשה שהוא עושה נבחן על ידיו על מנת שלא ישפיע על המשך העסקתו והוא מבלה שעות רבות בטוויטר כדי לראות מי כתב מה וכמה כבר הגיבו לו – "לא הייתה לו שום כוונה לעזוב את הטלוויזיה או לנטוש את כל מה שנתן לו כוח להמשיך: אהבתו לפוליטיקה, האדרנלין שהזרימה לעורקיו ההופעה בטלוויזיה, הפרסום ויתרונותיו ובעיקר העוצמה, התחושה שהוא כול-יכול – שהעניקו לו קהל הצופים הגדול, ההערכה וקבלת הפנים החמה והמכבדת בכל מקום.
כובד משקלם של הנקסיזם, של האובססיה לתדמית ולשליטה – דחפו אותו להופיע ללא הרף על המסך, ומדי בוקר, מול המראה, תר אחר סימנים להידרדרותו הצפויה. ובכל זאת, הוא לא הרגיש זקן" (עמוד 22).
מתואר מקרה בו ז'אן מגיע לבקר חולה בבית חולים מחוץ לשעות הביקורים. כשרופא לא נותן לו להיכנס, הדבר הראשון שז'אן אומר לעצמו הוא "האיש הזה כנראה לא אהב את התכניות שלו" ולא חלילה – שאלו הנהלים.
קלר היא אישה חזקה ודעתנית, מסאית שגם עבדה בבית הלבן במקביל למוניקה לווינסקי והומה עבדין. גם היא עסוקה בעבודתה ובמאהב החדש שלה ואפילו שאותה מעניינים דברים אחרים ופחות אור הזרקורים, היא עדיין מושקעת בהם. "מאז לידתו של אלכסנדר, היא הרגישה לפעמים שהיא כורעת מעומס הדרישות שתבעה האימהות, ובמיוחד מהדרישה הקשה ביותר מאישה שחירותה עמדה בראש סדר העדיפויות שלה: זמינות" (עמוד 116).

ושניהם לא רואים את אלכסנדר בכלל. לא שזה מצדיק משהו ולא מוריד מהחלק הלא מבוטל שלו בעיניין.
"הוא תמיד ניהל קשר מיוחד עם הוריו, שילוב של חיבה וחוסר אמון. הוא ידע שהוא מושא להערצתם אבל מעולם לא חווה גילויי חיבה גופנית. הם לא התנשקו בבית ואם כן, מעט מאוד" (עמוד 43). הוא הישגי מאוד וכל כולו רצון שההורים שלו יתגאו בו. הוא הצטיין בכל מקום שלמד בו – ממש 'בן טובים' כמו שאוהבים להגיד. הצד השני שלו היה רגיש, מסוגר וביישן.

חלק גדול מהספר גרם לי לזוז באי נוחות בכיסא. החל מאיך שההורים עצמם מתנהגים ועד משחקי החברה המטופשים שבחורים צעירים משחקים כשהם שיכורים, והובילו למצב שבו חייה של מישהי נעצרים ומתרסקים. ובמרכז כל הסאגה הזו – הרשתות החברתיות, העיתונות וכל אחד שיש לו מקלדת. זה נהיה מכוער. מאוד מכוער. וזה אמיתי. במיוחד שהדמויות הראשיות מוכרות לאנשים כמו שז'אן וקלייר בפריז.
אחת הסיבות שבגללן תנועו באי נוחות היא שטואיל תגרום לכם לפקפק במה שבהתחלה נראה ברור לגמרי – בחורה נאנסה, הבחור אשם. היא תנסה להראות לכם את כל הצדדים, של שני הצדדים. היא תגרום לכם להרגיש חבר מושבעים במשפט הזה ולהחליט, מעבר לכל ספק – מי אשם. והאם בכלל יש אמת אחת?.

בספר תמצאו אזכורים למוניקה לווינסקי, הארווי וויינשטיין ותנועת MeToo. זה הופך אותו למאוד עכשווי ומעודכן ודן בסוגיה חשובה. בין היתר על השפעת הפורנוגרפיה, שהפכה זמינה מאוד, הרשתות החברתיות והטוקבקים, לחץ חברתי וכמובן – חינוך.

זה ספר חשוב, גם אם הוא לא נעים ונוח לקריאה, גם אם היו רגעים שהתחלחלתי כאישה מצד אחד וכאמא מצד שני. קלייר היא פמיניסטית מוצהרת והבן שלה נאשם באונס, אחת העברות הכי שובניסטיות שיש, אבל היא עדיין אמא – איך היא מגיבה? איך מגיבים כלפיה?. חוסר וודאות מאפיין את המשך העסקתו של ז'אן מפאת גילו – איך כל הפרשייה תשפיע עליו? (הרי זה מה שמעניין אותו בסופו של דבר). והכי חשוב – מילה, שדווקא לפעמים לא מרגישה כמו גיבורה בסיפור הזה, על אף שעוברת חקירות מזעזעות ושאלות חודרניות שמשפיעות על כל חייה אחרי המקרה. ואלכסנדר – שהיה כוכב עולה בסטנפורד ועכשיו חייו נעצרו.

אל תגידו 'לי זה לא יקרה'. תגידו 'אני אעשה הכל כדי שלי זה לא יקרה' – גם כנשים, גם כהורים וגם כבני אדם באופן כללי.
תקראו. זה חשוב.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה יפייפיה ולגמרי קנתה אותי. אבל בואו – אין לה שום קשר לעלילה. לפחות לא כזה ברור שאני עליתי עליו. הכריכה המקורית די משמימה, אז ככה שזו הישראלית מוצלחת הרבה יותר. זו לגמרי כריכה שהייתי מרימה בחנות ספרים.

ציטוטים:

"הם גילו את ההבדל בין מכשול ובין אסון: הראשון היה נסבל, השני אירע תוך ניפוץ פנימי ללא פתרון אפשרי – ייסורים מתמשכים ומוחלטים".

"הנשים העזו לדבר, הן התחילו, יחד, לספר את שנשאו בשקט והסתירו זמן רב כל כך. מבחינת קלר, הדילמה הייתה לחיות הבטחה כזאת לארגון חברתי מחדש – הנשים סוף-סוף סיפרו את מה שחוו, משהו חשוב התרחש שם באותה הבנה ציבורית מחודשת של ערכן, אותה הקשבה מעמיקה לדבריהן – ובה בעת, לנתח באובייקטיביות רבה ככל האפשר את מה שנאמר בבית המשפט, בעוד שבפריזמת הרגש והחיבה, הכול בעיניה נראה פגום, מוגזם, טעון – בנה הסתכן בחמש-עשרה שנים בכלא, אז למה להעיק עליו? כל חייה היא פעלה בניגוד לערכים שהתיימרה להגן עליהם בפומבי. זה מה שזה היה, האלימות: השקר – ייצוג מעוות של הקיום שלה. ההכחשה: המסלול שבחרה להמיר בו את המציאות כדי שתוכל לשאת אותה".

ציטוט של פיליפ רות שמובא בספר – "נותרה העובדה כי החיים ממילא אינם מובנים כהלכה על ידי בני האדם. הטעות בהבנתם, אלה הם החיים, לטעות ולטעות ולטעות בהם, ואחר כך, מתוך הרהור מדוקדק מחדש, לשוב ולטעות בהם. ככה אנחנו יודעים שאנו חיים: אנחנו טועים" (מתוך פסטורלה אמריקאית, הוצאת כנרת)

הפוסט עניינים אנושיים / קארין טואיל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

"אני רוצה לספר לך משהו על עצים. הם מדברים זה עם זה. רק תנסי לדמיין מה הם אומרים. מה עץ יכול לומר לעץ? המון דברים. הם בטח יכולים לדבר לנצח. יש עצים שחיים מאות שנים. אילו דברים הם רואים, אילו דברים קורים סביבם, אילו דברים הם שומעים. הם מדברים זה עם זה דרך מנהרות שנפערו באדמה על ידי פטריות המתפשטות מהשורשים, מעבירים את המסרים שלהם מתא לתא, בסבלנות שרק יצור חי שאינו מסוגל לזוז ניחן בה". (חלק מהפסקה הפותחת את הספר, עמוד 9).

הספר בנוי מארבעה חלקים, שלושת החלקים הראשונים מתרכזים בכל פעם בגבר אחר ובחלק הרביעי הסיפורים (והגברים) נפגשים.

פארוק גר עם אישתו וביתו הצעירה בסוריה. הוא רופא והיא מדענית. המלחמות בסוריה הולכות ומתקרבות אליהם והם מחליטים לחפש דרך לצאת. הם אמנם מוצאים דרך אך היא לא אופטימלית ודי מסוכנת. פארוק ואישתו לא שלמים עם המסע ועם המעבר למערב, אך מבינים שעדיף כך. המסע לא מתנהל בדיוק כמצופה וישפיע על חייהם של כולם בעתיד. הסיפור הזה קשה ונוגע ללב. הוא מפנה אור אל החיים בסוריה ואל החיים אחר כך כפליטים, שלרוב לא מוצאים את עצמם במקום החדש.

לורנס, המכונה בפי כולם למפי, גר באירלנד עם אימו וסבו ועדיין מאוהב בקלואי, האקסית שלו. הוא לא מצליח להשתחרר ממנה ונראה שהיא מאפילה על כל ההחלטות שהוא לוקח בחיים. אף אחת אחרת לא תוכל לתפוס את מקומה, על אף שהוא ממש מנסה. הוא גדל ללא אב ואינו יודע מי הוא. הוא מתמרמר על סבו שמקלל כל הזמן, אבל גם מלא בסיפורים משעשעים ולימד אותו להגן על עצמו כשהיה צעיר יותר וגם על אימו שמנוהלת על ידי החרדות שלה. הוא מתחיל לעבוד כנהג מיניבוס בבית אבות, עבודה שסבו סידר לו, אבל מה שבאמת היה רוצה זה שינוי. ושקלואי תחזור אליו. הוא תקוע במקומות מתפשרים וזה ממש לא מה שהוא רוצה לעשות עם החיים שלו.

ג'ון הוא לוביסט ערמומי נהנתן בשנות הארבעים לחייו, שחי בצל אחיו המנוח אדוארד. הוא נשוי, יש לו ילדים והוא מצליח בעבודתו. זה לא מספיק לו והוא מרגיש שהוא כל הזמן צריך להתעלות על זכר אחיו המת. אדוארד היה הילד "המועדף" ונראה שכל מה שמניע את ג'ון הוא להצדיק את הקיום שלו בפני עצמו ובפני הוריו. הוא מבצע חטא אחרי חטא. הוא קתולי ונקרע בין האמונה ובין החטאים הרבים שביצע. במהלך הסיפור הוא מתוודה על חטאיו מול הכומר שמכיר אותו מאז היותו ילד וכך אנו למדים על הבריונות שסבל ממנה כילד ועל חייו עם אחות רעה במיוחד והחיים בצל האבל הבלתי פוסק על אחיו.

החלק הרביעי בספר גם הוא סיפור בפני עצמו והוא מחבר את שלוש הדמויות בצורה מבריקה. כל כך מבריקה שהגעתי למסקנה שאסור לי לקרוא ספרים כאלה כשאני מנומנמת ולקראת שינה – מסתבר שכאן כל פרט חשוב, הכל!.
בפרק הרביעי אנחנו גם מקבלים הצצה לדמויות המשנה אשר מוזכרות בשלושת החלקים הראשונים והן מוסיפות נקודה רעננה ומעניינת על שלושת הגברים שכבר הכרנו.
כשסיימתי את הספר הייתה לי תחושה שפספסתי משהו חשוב. קראתי את החלק הרביעי שוב וגם חזרתי לחלק מהעמודים בשלושת החלקים הראשונים. אז כן, כל הספר מלא בפרטים, סימנים, רמזים קטנים שכדאי ורצוי לשים לב אליהם. זה לגמרי ספר לקרוא שוב. מצד אחד הקריאה בו שוטפת וזורמת והוא נקרא מהר ומצד שני, חשוב להתעמק ולקרוא טוב טוב.

הדמויות קשורות כל אחת מהן לאוויר, לים וליבשה. שלושת הגברים חוו אובדן ואכזבה והכתיבה מעבירה את החוויות שלהם בצורה שנכנסת ללב ולבטן. הסיפורים קרעו לי את הלב, כל אחד בנפרד וכולם יחד. כל אחד מהם חי במציאות לא פשוטה שלא מוכרת לי. וזה משהו שחוזר על עצמו גם מהספר הקודם של הוצאת לסה. אני מרגישה שהם לוקחים אותי למחוזות רחוקים ושונים ממה שאני מכירה וזה כיף גדול.
הכתיבה מדהימה והתרגום מושלם.

מומלץ לקריאה במצב מרוכז במיוחד ואם לא – אז עם נכונות לקרוא שוב (אל דאגה, אתם תרצו לחזור אליו בכל מקרה).

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הקו העיצובי של הכריכה ממשיך את הספר הקודם – ציור עדין ומרגיע שלא משקף את הסערות המתחוללות בתוך הספר. הגוונים כחולים ושחורים. אני לא יודעת אם הבחירה בציור קשורה לסיפור או רק על מנת להמשיך את הקו העיצובי, אבל זה פשוט עובד. מסוג הכריכות שאני אוהבת להסתכל עליהן הרבה ופשוט להישאב לתוכן.

ציטוטים:

"…אם מתבוננים באדם מקרוב וכראוי, לומדים להכיר את צבע נשמתו. אין נשמה בלבן בוהק, למעט נשמות העוללים. אבל יש גברים חיים שיעשו כל זדון ללא היסוס, גברים חסרי רחמים, ויש גברים חיים שיעדיפו למות ולא להזיק לזולת, ואנחנו, כל השאר, נמצאים ביניהם".

"מניסיוני בהשחרת שמו של הנער למדתי לקח חשוב ורב-ערך: אם אומרים משהו מספיק פעמים, החזרה עליו הופכת אותו לאמת. כל רעיון שתרצו, לא משנה כמה הוא נשמע מטורף, עשוי להיות גולם פרפר של עובדה. ברגע שתגידו אותו מספיק בקול ובתדירות מספקת, הוא יהפוך ראוי לדיון. הדיון משנה דעות. הדיון הוא השלב הזחלי של האמת. חזרה עקבית, בלתי מתפשרת וקולנית משלימה את הפיכתו של הרעיון שלך לעובדה. העובדה פורשת כנפיים ומרפרפת ממקום למקום ומנפש לנפש ויוצרת ברייה חיה וקבועה".

הפוסט ים שקט ושפל גלים / דונאל ריאן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני גם אוהבת סיפורים על כפרים קטנים ומנומנמים שכביכול לא קורה בהם כלום, והזמן זז לו בעצלתיים, אבל עמוק בפנים הדמויות סוערות וגועשות. וזה בדיוק הסיפור הקטן והמקסים שיש לפנינו כאן.

כל הספר מתרחש בעיירת דייגים באחד מחופי איסלנד והוא נמשך אחר צוהריים אחד.
קָטָה היא המנצחת של מקהלת הכפר והיא רוכבת ברחוב הראשי כל אופניה בדרכה לערב שבו תנצח על המקהלה ותנגן בקלרינט. הערב הזה מאוד חשוב לה והיא מקווה שמסלול חייה ישתנה בעקבות האירוע. זה מסוג האירועים שמאגדים את כל תושבי הכפר וכולם מדברים עליו. הזדמנות בשביל כולם להיות יחד, לשיר ולשמוח.

בזמן שקטה רוכבת ברחוב היא חולפת על פני בתי הדיירים ובכל פרק אנחנו מקבלים מעין הצצה לבית אחר. כל פרק בעצם חושף סודות ורבדים נוספים לגבי כמה מאנשי העיירה הבולטים. כל אחד מהם גם מציין בשלב כלשהו שהוא רואה את קטה חולפת על פניו ברחוב וכך אנחנו גם מקבלים מושג לגבי המסלול שלה ותזכורת שהכל מתרחש במרווח של דקות ספורות. הכל במקביל.

אנחנו נפגשים עם כומר שיש לו בעיות הימורים ושתיה, קברניט ספינה בשם קפטן גודיון שאיבד את בנו, אוֹ לי מנהל הבנק שהסתבך עם הלוואות, אנה ולאלי – אח ואחות שכבר שנים לא מדברים אחד עם השני ועוד.

המסגרת לכל סיפורי האנשים הוא הנוף –  הים בצד אחד וההר בצד השני. הספר שופע תיאורי טבע, דגים, ציפורים, סרטנים ואהבה לכל מה שיש לטבע להציע לאדם.

"הכפר אינו רק תנועת גלית או מרכז תעסוקה, סירת מנוע מטרטרת או כלבים ששוכבים באור השמש על כפותיהם. הוא לא רק ניחוח הים, הנפט, הדגים והשמות המשונים של הבתים. הוא גם רצץ סיפורים שמרחף ברחובות ומשמר את התמונה המקורית של הכפר, שהולכת ומתגלה לאורך השנים והמאות. זה אנחנו, כאלה אנחנו, אנשי וליירי, אנחנו." (עמ' 91)

הסיפור הזה היה הבריחה המושלמת עבורי מהמציאות ההזויה שאנחנו נמצאים בה בחודשים האחרונים. היה בו משהו מאוד מרגיע. אפילו שחלק גדול מהדמויות "סוחבות" סודות מעיקים ומתמודדות עם קשיי היום יום, עדיין היה משהו שקט כל כך בספר והיה פשוט תענוג להתכרבל אתו במיטה. הפרקים קצרים יחסית והספר עצמו קטנטן, מה שתרם להרגשה האינטימית שהסיפורים של התושבים גרמו לי. יכולתי להמשיך לקרוא אותו עוד ועוד והתבאסתי שנגמר כל כך מהר. זה בהחלט ספר שאני שוקלת לקרוא שוב (מה שלא קורה לי בדרך כלל).

מילה על ההוצאה – "לסה ספרות צפונית" היא הוצאה יחסית חדשה שלא הכרתי וזה הספר הראשון שלה שאני קוראת. זו הוצאה "קטנה ועצמאית המתמקדת בספרות יפה מתורגמת עכשווית וקלאסית מאיסלנד" (כך מדף המידע שצורף לספר). פירוש המילה "לסה" הוא פשוט "לקרוא". אני סקרנית לקרוא עוד ספרים שלהם. באתר יש כרגע שני ספרים נוספים ל"ולס ולירי" וגם עליהם שמתי עין.

והתרגום – אחד הדברים הראשונים שאמרתי לעצמי כשפתחתי את הכריכה וראיתי ששי סנדיק אמון על מלאכת התרגום היה "גם איסלנדית הוא יודע?!". אז כן, הבחור למד ואנחנו מרוויחים תרגום מקסים משפה לא פשוטה בכלל.

אפשר להתרשם מפרק ראשון כאן

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

איזו כריכה מהממת, יפיפייה, עדינה ושקטה. על פניו כאילו אין בה כלום – ציור של שני הרים קטנים (הם בים? ביבשה? אני מניחה שבים אבל לא לגמרי ברור), ערפל או אדוות גלים והכל בצבעי מים שמשתלבים נהדר עם האוירה הכללית של הספר. הסתכלתי עליה הרבה והרגשתי שאני מפליגה לעולמות אחרים.

ציטוטים:

"תמיד שוררת שלווה כלשהי באדם בהפלגתו פנימה אל הנמל, כשהכול גמור ומוכן, וחוץ מלשוט אל היעד לא נותר לעשות דבר: אם יזכור זאת, יהיה מוגן. ואם ישכח זאת, ילך לאיבוד. ייכנס למים הרדודים, ייתקע. זה באמת כזה פשוט וככה זה. אדם פוסע בדרכו אל הכפר ופניו אל ביתו. אדם פוסע בדרכו אל הקיום שלו ועיני ילדיו הם דגלי האיתות. להבות בוערות של תקווה".

הים לא רק מספק לו מחיָה את חברת הציפורים – הוא מספק לו גם את הכוח ומזין את השכל. הוא מציע לו שקט שאינו שָקט, אלא שופע צלילים. הוא משרה עליו שקט שאינו קופא על שמריו, אלא נמצא בתנועה. הוא נותן עומק. הוא מתמקד ביעד ותוהה אם המקום – ורצף האירועים שזימן הכפר לחייו מיום שהגיע לכאן כילד – הוא אכן המקום היחיד שבו היה יכול לממש את עצמו. זרמים שונים חולפים בראשו, כל מיני זרמים תת-קרקעיים עמוקים שיכלו לכוון ולהוביל אותו למשהו חדש לו היו מתמזגים עם זרמים אחרים. כל כך הרבה יש בו, באדם, שם למטה, בעומק, אין ודאות כלל וכלל שהוא נותר כפי שהיה לפני שנים. כל תאי הגוף מתחדשים מדי שבע שנים – דברים רבים כל כך גורמים לאדם לאבד שפיות: נשים ומריחואנה וחוסר היציבות של הטרובדור. וכל זה".

"יש מתח באוויר, אולי בגלל צלצול הטלפון או צווחות הילדים שעל הטרמפולינה בחוץ וטרטור סירת המנוע וקריאות השחפים או אולי בגלל משהו שהתעורר ביניהם, כי לארבעתם יש היסטוריה ארוכה והשפעה חזקה זה על זה. הם יודעים דברים רבים איש על רעהו ויש דברים רבים שאינן יודעים – אף שהם מולקולה. ויש גם דברים שאינם יודעים שהם יודעים זה על זה".

"לכפר יש היסטוריה משלו, דמויות משלו, אגדות משלו. הדמויות מתו מזמן ונותרו רק האנשים. האגדות נעלמו ונותרו רק האירועים. אך תושבי הכפר בכל זאת גאים במקום, בעיקר אלה שעזבו אבל חוזרים מידי קיץ לבתים המוזרים של אבותיהם ולמציאות המוזרה שממשיכה לחיות במקום כלשהו בדמם – הגברים מפסיקים להתגלח, לובשים סוודרים מכוערים ורצים לנמל, ידיהם עמוק בכיסיהם, ואילו הנשים קולעות את השיער, מתחילות לסרוג סוודרים ולאפות בין קריאת מגזיני אופנה דניים, כמו המגזין משפחה משנות החמישים ששלו מתוך ארון המטבח".

הפוסט וַלְס וַלֶיּרִי / גוּדְמוּנְדוּר אַנְדְרִי תּוֹרְסוֹן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אז יש לנו שלושה קווי עלילה –

הראשון ואולי הכי מפורט הוא סיפורו של פיטר. פיטר הוא בעל עסק לניקוי בתים (בעיקר בתים של אנשים שנפטרו והושארו בזוהמה מוחלטת). הוא בודד ומבלה חלק מזמנו הפנוי בספרייה. באחד מביקוריו הוא מעלעל בספר בוטניקה ונופל לידיו מכתב אהבה שהושאר בין הדפים. במכתב מצוינים שמות של כמה פרחים נדירים והוא מחליט לחקור עליהם ובסופו של דבר גם יתור אחריהם בעולם בחברת גבר שהכיר בשם הנס ברג. דבר שישנה את חייו לנצח.

השני הוא הסיפור של דוקטור קול, חוקר ימי שממש בפרק הראשון של הספר כמעט מסיים את חייו בתוך תא מחקר תת ימי (מעין צוללת), הוא מוצא בבטנו של לוויתן קופסה שחורה של טיסה שנעלמה לפני 30 שנים ואף אחד לא יודע מה עלה בגורלה. מציאת הקופסה השחורה מעלה תקוות שאולי יגלו מה עלה בגורל הטיסה ומדוע התרסקה. פרופסור קול מקבל תשומת לב חדשותית רבה בעקבות הגילוי, אבל הוא בכלל לא מעוניין בה. מבחינתו הם מתעסקים בכל מה שלא חשוב.

השלישי הוא סיפורו של דאב. דאב הוא ילד מאומץ אשר נאסף לביתם של לן ומוד כמשפחת אומנה ובסופו של דבר נשאר שם כל חייו. בגלל עברו במשפחות אומנה רבות הוא סובל מחרדת נטישה, שמשתפרת רק במעט במהלך השנים. בבגרותו הוא עובד כטלפן במוקד אמבולנסים. לאחרונה הוא מתחיל לסבול מכאבי ראש ובעקבות אלה עולים אצלו זיכרונות לא שלו, זיכרונות שהוא רואה בבהירות רבה ובפרטי פרטים, ממש כאילו הוא חווה אותם.

איך שלא מסתכלים על הספר הזה – זה ספר על עבר, הווה ועתיד. פיטר מתחקה אחר הפרחים שצוינו במכתב כלשהו מהעבר, זה נותן משמעות חדשה לחייו בהווה ומשנה את עתידו לחלוטין. דאב נזכר בזיכרונות מהעבר שכלל לא שייכים לו, כאבי הראש משפיעים על ההווה שלו וההחלטה לחפש את בעל הזיכרונות תשפיע על עתידו. דוקטור קול מצא קופסה שחורה של טיסה שקיבלה את השם "הנשכחת", והתקווה היא שיגלו עליה עוד פרטים מהעבר, הגילוי משפיע על ההווה שלו. זה ספר על זיכרונות ועל איך כל אחד רואה את הדברים מנקודת מבט קצת שונה.

כמו שציינתי, זה ספר לא פשוט לקריאה לאנשים עם ריכוז רופף כמו שלי, יחד עם זאת הרגשתי שאני עוברת סוג של מסע, בדיוק כמו שהגיבורים בסיפור עוברים. פיטר עובר תלאות וכמעט מקפח את חייו בחיפוש אחר הפרחים מהמכתב. אגב, הפרחים כל כך סיקרנו אותי, שחיפשתי אותם בעצמי ברשת וגיליתי שהם תוארו בצורה מדויקת מאוד בספר. כקוראת עברתי עם פיטר את מסעו בנמיביה, במקסיקו, בצ'ילה והרחקנו עד סומטרה.

לקראת סוף הספר, כשהדברים החלו להתבהר, הרגשתי כמו בספר מתח כשכל הרמזים מתחילים להתחבר והכל נופל למקום הנכון. מעין קתרזיס. והתרגשתי. המון. סיימתי את הספר עם עיניים לחות, מה שלא קרה לי כבר הרבה זמן.

בקיצור – מומלץ מאוד מאוד ושווה את המאמץ!.

פרק ראשון להתרשמות אפשר לקרוא כאן

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה יפיפייה ומשקפת יפה את תוכן הספר – פרחים. רק חבל שהפרח על הכריכה שייך לפסיפלורה, שדווקא היא לא מוזכרת בספר. אהבתי יותר את העטיפה המקורית של הספר (כאן) שבה רואים רישומים של הפרחים אשר מוזכרים בספר. חזרתי הרבה לכריכה והסתכלתי עליה, היא באמת יפה ואני מניחה שהייתה סיבה למה נבחר דווקא הפרח הזה, רק חבל שהוא ספציפית לא קשור לעלילה.

ציטוטים:

"אמנם הנס היה דוקטור לפסיכולוגיה והוא היה מנקה, אבל שניהם טיפולו בחרא של אנשים אחרים".

"אם מישהו מעז לשאול את קול בענייני אמונה – זה קורה לעתים נדירות, אבל קורה – הוא תמיד מקדיש זמן כדי להסביר שאלה שלא מקבלים את התפיסה הזאת הם אלה שפונים לאלוהים ומאשימים אותו בחסרונותיהם, רק מפני שהם לא נמצאים במצב תמידי של התעלות משולחת רסן. סביר הרבה יותר שהאשמה נעוצה באבות שלהם ולא באבינו שבשמיים".

הפוסט זיכרונות מחיים אחרים / דייוויד וייטהאוס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כשאני מסיימת ספר ותוהה מה יהיה הספר הבא שאקרא, אני תמיד אומרת לעצמי ש"עכשיו בא לי משהו קליל". קליל מבחינתי זה אומר מצחיק, משעשע, אולי רומנטי לפרקים, אולי איזה סוף טוב לרפואה…משהו כזה. ובסוף איכשהו יוצא, במודע או לא, שאני שוב מוצאת את עצמי קוראת ספר עם תוכן לא פשוט. אולי אני בכלל טיפוס דכאוני ואולי אלו פשוט החיים. מה שבטוח – כשיש ספר כזה והוא כתוב טוב, זה מרגש.

זה הספר השני של קלודל שאני קוראת. הראשון היה "הדוח של ברודק", ספר מעולה וקשה שהשאיר אותי מהורהרת ימים רבים אחרי שסיימתי אותו. והנה גם הפעם, הוא הצליח לגעת בי.

אז על מה הספר? בסופו של דבר זה ספר פילוסופי עם נגיעות מורבידיות. חברו הטוב של גיבור הספר שלנו, אז'ן, נפטר מסרטן בגיל יחסית צעיר. מאותו יום מעסיקות את הגיבור שלנו מחשבות רבות על המוות, על החיים ועל מה שבינהם. הכל כתוב בגוף ראשון ונקרא כמו מעין מונולוג ארוך ואישי.
תוך כדי התקדמות הספר אנו למדים שהגיבור הוא קולנוען מצליח, שנע בין העבר והווה ללא הפסקה. הוא גרוש ונמצא בקשר מצוין עם אישתו לשעבר. הוא מכיר בחורה הצעירה ממנו בהרבה, ועדיין מרחפת עננת מוות מעל הכל. הוא כאילו לא מצליח לגמרי להשתחרר מהעיניין הזה.
יחד עם זאת, זה לא ספר עצוב. לא מבחינתי בכל אופן. זה הרגיש לי כאילו הגיבור מנסה פשוט לקבל את עיניין המוות. לחיות בשלום עם הידיעה שזה או טו טו מגיע ושזו דרכו של עולם.
הספר זז קצת קדימה ואחורה בזמנים, חלק מהפרקים הם לפני שאז'ן נפטר וחלק אחרי. הקפיצות הן לא גדולות ואין שום בעיה לעקוב.

זה ספר קטן בגודלו – 216 עמודים קטנים בעלי שוליים לבנים רחבים ופונט גדול. כשפתחתי אותו לראשונה, הייתי בטוחה שאני מסיימת אותו בשעתיים שלוש. גם אם תנסו ממש חזק לא נראה לי שתצליחו לסיים אותו בקריאה מרתונית שכזו. זה ספר שצריך לקרוא לאט. הוא כבד. הוא מרגש וכתוב בצורה מופלאה ואתם תמצאו את עצמכם לא פעם חוזרים וקוראים את אותה הפיסקה שוב, או פשוט מהרהרים במה שקראתם. אני מצאתי את עצמי יום אחד פשוט מקריאה פיסקה שלמה לבן זוגי כי הרעיון שהועבר בה היה מעניין בעיני.

הכתיבה של קלודל לדעתי מדהימה. הוא מצליח ללהטט במילים ולהעביר רגש בצורה אותנטית, בלי להתפלפל יותר מידי או לפוצץ במילים.

זה ספר מרגש. אני ממליצה בחום, גם לבעלי לב חלש. פחות לאלו שלא אוהבים פילוסופיות על החיים.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מהממת בעיני. נתחיל במה שרואים – כל מיני עלים בצבעים חמים שכאילו ממסגרים את שם הסופר והספר. יש לזה כמובן קשר ישיר מילולי לאותו עץ של בני הטורג'ה. אולי הייתה פה מחשבה שבם "יסגרו" על השמות כמו שהם "סוגרים" על הגופות הקטנות שקוברים בתוך העץ וזו דווקא מחשבה יפה ומתאימה בעיני (אפילו אם היא מאוד מילולית וברורה). שאר הרקע הוא בגוונים קרים יותר – כחולים, ירוקים וסיאן. אני אוהבת את הניגודיות הזו בין הגוונים החמים והקרים – זה נראה כמו מלחמה בין החיים לבין במוות. ובזה בעצם הספר עוסק. העטיפה מאוד מאוד יפה לעין ומושכת. גב הספר הוא בצבע קרם, אני מניחה שזה על מנת שיהיה קל יותר לקרוא את הטקסט, והוא מייצג בעיני את האמצע בין החם לקר, בין החיים למוות. הגוון שנבחר לשדרת הספר (אותו חלק שרואים כאשר מעמידים את הספר על נדף עם עוד ספרים) הוא קר, מעין ירוק או טורקיז, עם איור מקסים ומינימליסטי של עלה בודד. שם הסופר במקרה הזה גדול יותר משם הספר, וזה בעיקר קורה במקרים שהסופר הוא כבר סופר-מפורסם ומספיק לראות את השם כדי שהספר יימכר.

ציטוטים:

"סמוך לאחד הכפרים בארץ טורג'ה, השוכן בקרחת יער, הראו לי אץ מיוחד במינו. העץ המרשים ועתיר ההוד ניצב ביער, כמה מאות מטרים מתחת לבתי הכפר. העץ הוא קבר השמור לפעוטות שמתים בחודשים הראשונים לחייהם: בגזע העץ מגלפים חור. מניחים בו את המת הקטן עטוף בתכריכים. סוגרים את הקבר העֵצי באריגה של ענפים ובדים. אט-אט, לאורך השנים, שיפת העץ נסגרת ושומרת את גופת הפעוט בתוך העץ, תחת קליפתו המגלידה. כך, צעד אחר צעד, מתחיל המסע שמוביל אותו אל השמים, בקצב הסבלני של צמיחת העץ".

"טיפוס הרים זה לא רק ספורט, זה הרצון לאמוד את פערי הפרופורציות בחלל ובזמן כאחד. אדם שמטפס ניצב מול כוחות טבע שבהשוואה אליהם גודלו וזמן שהותו בעולם הם כמות זניחה, כה חסרת ערך עד שהיא מושמטת מחישוביהם של המתמטיקאים הדקדקנים ביותר. שם למעלה אנחנו לא-כלום. והמאמצים שאנו משקיעים כדי ליצר לרגע את האשליה שאנחנו אדוני המקום, מהסיבה שהצלחנו לפלס דרך ולהעפיל לפסגה, מותירים באדישותם את מרחבי הקרח והאבן בעצומים שבינות להם גופינו סובלים, אצבעותינו מתאבנות, שפתינו נסדקות ועינינו צורבות".

"מובן שלא אמרתי לה שום דבר. גם לא אמרתי לה שכשאני מלטף אותה אני חושב על פלורנס, על כל הליטופים שליטפתי את הגוף הזה שבחלוף הזמן הפך חלָק יותר, גוף שהתעייף אבל במעין עייפות מחויכת שרק הגבירה את אהבתי ככל שנקפו השנים. גופן של בחורות צעירות מזכיר אבנים מושלמות, מלוטשות, ללא רבב, נעדרות פגמים באופן שערורייתי. גופן של נשים מדיף את שכבות הריח של הימים הרבים מספור שבהם נמהלים בחושניות רגעי העונג ורגעי הציפייה. הוא הופך לקטיפה שהתרככה עם השנים".

"מה שפירשתי כקטטה מסלימה לא היה אלא עסקה בין סינים. המקרה לימד אותי שאי אפשר לקרוא את שפת הגוף, את המחוות והקולות במדויק ובלי סילופים, אלא רק בבועה המתוחכמת המהווה את התרבות שבתוכה גדלנו או שבתוכה חיינו די זמן כדי לפענח את הקודים. אולי קונדרה ובת לווייתו היו שקועים בשיחה על אהבה, החליפו מחשבות ומילים מתוקות, משפטים רכים להפליא, אבל אני הבחנתי רק בפני השטח המשובשים, המהוקצעים בגמלוניות, וחשבתי אותם שלא בצדק לקרים ומחוספסים?"

"הגוף נובל כמו פרחים באגרטל, שיום אחד מרכינים את עלי הגביע שלהם ואז צונחים אל קריסה של צבעים וריחות שאין ממנה דרך חזרה. אפילו המיים הצלולים שמהם שאבו את יופיים וניחוחם נצבעים בקדרות מטרידה, כאילו מותם התממש במשקע עכור ומצחין".

"עם לכתו של אז'ן הבנתי עד כמה החברות בינינו היתה חברות של מילים, ועד כמה המילים שהחלפנו בָּנו עבורי לאורך שנים את שלד הבית שכולנו מנסים לבנות בסבלנות ובעמל, אותו בית שנקרא חיים. מותו של אז'ן קטע את תהליך הבנייה. בעוד חדרים מסוימים הושלמו לשביעות רצוני, רבים אחרים דרשו התערבויות ניכרות פחות או יותר, ואחרים נוספים נותרו רק בשלב השרטוט על שולחנו של האדריכל".

"באמצעות מעין היזון חוזר, הבדיון מעבד את העולם. העולם הקולנועי, על צפניו, חוקיו, דפוסיו, משפיע על מי שמפיק תמונות מהמציאות. מספיק לראות כיצד חברים בארגוני פשע מזרח-תיכוניים, פסבדו-דתיים, מצלמים ומעבדים את עריפות הראשים של שבוייהם כדי להבין שדווקא שפתו של המערב ההוליוודי – שאותו הם מציגים כמאגר הערכים שהם בזים להם ונאבקים בהם – הם מאמצים. יכולתם, יכולת ההפחדה שלהם מתממשת רק באמצעות התמונה – כי לטבח שה מנציחים תהיה השפעה מוגבלת בלבד על דעת הקהל אם שום אתר אינטרנט, שום ערוץ, לא יפיצו את מעשה ההונאה. אחריותם של אתרים כמו יוטיוב, דיילימושן ורבים אחרים היא אדירה, כי בכך שהם מקדמים בברכה תמונות וסרטונים כאלה הם תורמים להרחבה מידית וחסרת פרופורציות של השפעתם, וכך גם מבססים את כוחם של אלה שיצרו אותם מלכתחילה".

"החיים שלנו הם בשום פנים ואופן לא קו ישר. הם דומים יותר לעותק יחיד במינו של ספר, שאצל אחדים מאיתנו מכיל דפים ספורים בלבד, נקיים וחלקים, מלאים בכתב יד נבון ומוקפד, ואילו אצל אחרים יש כמות גדולה הרבה יותר של דפים, חלקם קרועים, אחרים פחות או יותר מחוקים, גדושים חזרות וחרטות. כל דף תואם לרגע מסוים בקיומנו, ובפרט למי שחיינו באותה תקופה, מישהו שאיננו קיים עוד ושאנו מתבוננים בו, אם בכלל מתעורר בנו הרצון או הצורך לדפדף בו, כאילו מדובר באדם שהוא בד בבד זר ובאופן פרדוקסלי גם קרוב באופן תמוה".

הפוסט העץ של בני טורג'ה / פיליפ קלודל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

סיימתי לקרוא את הספר הזה כבר לפני שבועיים, אבל לקח לי הרבה זמן לחשוב מה אני הולכת לכתוב עליו וגם עכשיו אני עדיין לא סגורה על זה…
ברודק שב הביתה מהמלחמה, לאחר שנחשב כמת (אנשי הכפר צריכים למחוק את שמו ממצבת הזיכון שהציבו), והוא חוזר לעבודתו ככותב דוחות על מצב הצמחייה והחיות באזור עבור המנהלים שלו, שספק אם זה בכלל מעניין אותם.

לאותו כפר מגיע אחד המכונה בפי כולם "האנדרר" (האחר). אף אחד לא יודע מאיפה בא ומה הוא מסתיר ומסתורין זה חורץ לו גורל נורא מידי אנשי הכפר.
מעצם היותו היחיד שיודע לכתוב דוחות, מקבל עליו ברודק את בקשת אנשי הכפר לכתוב דוח שינקה אותם מאשמה בכל הנוגע לאותו זר.
מה שאהבתי שהכל בספר מרומז אבל עדיין ברור לכולם על מה מדברים. המילה `שואה` או `נאצים` לא מוזכרות אפילו פעם אחת וממש אין צורך בזה. לדעתי זה גורם לספר להיות יותר נגיש, כל אחד יכול להתחבר (לא עלינו…) ולהבין על מה מדובר, זו יכולה להיות שואת העם היהודי, או שואת הארמנים או כל שנאה אחרת שנובעת מהשוני, מהיותך "אחר". ואולי בכלל מדובר על מה שעלול לקרות?
יש הרבה דמויות בסיפור, וקלודל מתמקד כל פעם באחת אחרת, לפעמים בפדורין השקנה, שאספה את ברודק אחרי שהוריו ניספו, לפעמים זוהי אמיליה אישתו, לפעמים פופשט ביתו.
ההתחלה הייתה קשה קצת לטעמי. קודם כל בגלל ההתעסקות בנושא שהוא לא "נוח" או "פוטוגני" כמו השואה ודבר שני בגלל שהייתה בחירה להשאיר הרבה מילים בלועזית (גרמנית או פולנית, אני לא יודעת) מה שגרר צורך להסביר ולפרש אותם במשך משפט שלם ולא קשור ואז, כשאותן מילים הופיעו שוב אחרי כמה עמודים הייתי צריכה לחזור ולחפש את הפירוש שלהם כי כולן כל כך דומות וקשות להגייה. חוץ מהבחירה התמוהה הזו הספר כתוב נהדר ולראיה הציטוטים רבים שהבאתי ממנו.

זה ספר קשה, שהשאיר בי תחושה רעה של גודל הרשע שיכול להיות גלום באנושות. הסתובבתי עם תחושת מועקה גדולה בזמן קריאת הספר וגם לאחריו כי "לא יכול להיות שיש כאלה אנשים", כנראה שאני תמימה, אבל הספר הזה הוא סוג של שיעור לחיים והתפקחות.

הספר נפתח במשפט "קוראים לי ברודק ואני לא אשם". מדהים איך אנחנו תמיד מוצאים את הצורך להתנצל עבור רוע של אנשים אחרים…

לסיכום – ספר טוב, חזק, מטלטל וחשוב.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

קודם כל – עם קשר או בלי קשר לסיפור העטיפה מקסימה לדעתי. רואים ציור של מעין צמח, שמדמם מהפירות שלו. שיש בזה משהו שדווקא עושה שכל בהקשר של הסיפור – כאילו קיבלו את הזר לעיירה, אפשר להגיד שיש פירות למלחמה – הזה, מקבלים את ה"זר" – אבל זה לא באמת נכון. אליה וקוץ בה. אז כביכול מקבלים אותו, אבל לא לגמרי… אז הפירות מדממים. אני לא מוצאת דרך אחרת להסביר את זה.

בנוסף, יש רמזים לעוד צמחים מסביב והם ממוספרים כמו במגדיר צמחים. גם זה זורק אותי לאנטישמיות ולשנאת זרים – עצם זה שנותנים מספרים, שממיינים לפי מינים.

ציטוטים:

"למדתי לא לשאול יותר מידי שאלות. למדתי גם להתלבש בצבע הקירות ובגוון אבק הרחוב. זה לא כל כך קשה. אני לא דומה לשום דבר."

"תמיד היה לי קצת קשה לדבר ולהביע במילים את מה שבאמת חשבתי. העדפתי לכתוב. כשאני כותב נדמה לי שהמילים סרות לפקודתי, הן כמו ציפורים קטנות, הבאות לאכול מכף ידי ואני יכול לעשות בהן כמעט כרצוני. אבל כשאני מנסה ליצור אותן בחלל האויר, הן נמלטות ממני".

"הקדושה היא דבר מוזר מאוד. כשפוגשים בה, חושבים שהיא משהו אחר, משהו אחר לגמרי – אדישות, לגלוג, תחבולנות, קרירות, חוצפה או בוז. ואז טועים ומתעצבנים. ועושים את הגרוע מכל. זו כנראה הסיבה שקדושים הופכים לקדושים מעונים".

"…הבדידות , אצל אנשים מסוימים, יכולה להוביל רק לתכניות והרהורים מוזרים, פיגומים עקלקלים ורעועים. ובמשחק הזה הכרתי לא מעט אנשים שהיו מסוגלים בכמה ערבי חורף להתגלות כאדריכלים יוצאי דופן".

"שמות הם דבר מוזר מאוד. לפעמים לא יודעים עליהם כלום ולמרות זאת אומרים אותם שוב ושוב. זה דומה קצת לבני אדם: אנחנו פוגשים בהם לאורך השנים אבל איננו יודעים מי הם בכלל, ויום אחד הם מתגלים לעינינו כפי שמעולם לא האמנו שהם מסוגלים להיות".

"חיי האדם מוזרים כל כך. מהרגע שאנחנו מושלכים לתוכם, אנחנו שואלים את עצמנו לא פעם מה אנחנו עושים כאן. אולי משום כך יש אנשים, קצת יותר פיקחים מהאחרים, שמסתפקים בלפתוח רק מעט את הדלת, להציץ פנימה, וכשהם רואים מה יש מאחוריה, עולה בהם רצון לסגור אותה מהר ככל האפשר.
אולי הצדק דווקא איתם".

"למה הוטל עלי, כמו על אלפי אחרים, לשאת צלב שלא בחרתי בו, עול ייסורים שלא נועד לכתפי ולא נגע לי? מי זה החליט לנבור בקיומי הצנוע, לחפור בשלוותי הרופפת, באלמוניותו האפרורית, ולהטיל אותי כמו כדור זעיר ומטורף במשחק כדורת אימתני? אלוהים? אם הוא קיים, אם הוא באמת קיים, שיסתתר. שישים אתשתי ידיו על ראשון ויטמון אותו שם. אולי באמת, כמו שלימד אותי פעם פייפר, רוב האנשים אינם ראויים לו, אבל היום אני יודע שגם הוא אינו ראוי לרובנו, ואם הנברא היה יכול לחולל זוועה כזאת, הרי זה רק משום שבוראו הפיח בו את הרעיון".

"הייתי בעולם אחר. לפתע הבנתי שהאדמה והחיים יכולים לפעום בקצב אחר מזה שלי, ושהקול הנעים והמוכר הבוקע מחזהו של אדם אהוב הוא הצליל היפה ביותר בעולם".

"אנו חוששים ממי ששותק. ממי שאינו אומר כלום. ממי שמתבונן ואינו אומר כלום. איך נדע מה חושב מי שאינו מוציא מילה מפיו?"

"היו נשים בכפר, כמו בכל מקום – צעירות, זקנות, יפות, מכוערות – נשים חכמות, חושבות. נשים שמביאות אותנו לעולם ורואות אותנו מחריבים אותו. נשים שמעניקות לנו חיים ואנו נותנים להן בתמורה אין ספור הזדמנויות להתחרט על כך".

"אני לא יודע אם אפשר להחלים מדברים מסויימים. אולי הדיבור בעצם איננו תרופה בדוקה כל כך. אולי להפך, הדיבור רק גורם לנו לנבור בפצעים, כמו שחותים גחלים באש, כדי שכאשר נרצה, תוכל האש לבעור שוב בעוצמה רבה יותר".

"למחרת שקעתי כל היום בהירהורים, בלי לזוז ממקומי. חשבתי על ההיסטוריה, הגדולה, ועל ההיסטוריה שלי, שלנו. אלה שכותבים את הראשונה, האם הם מכירים את השנייה? כיצד זכרון של כמה אנשים אוצר את מה שאחרים שכחו או לא ראו מעולם? מי צודק, מי שאינו מצליח לנטוש באפלה את הרגעים שחלפו או מי שמשליך אל החשכה את כל מה שלא מסתדר לו? לחיות, להמשיך לחיות, זה אולי להחליט שהמציאות לא קיימת, זה אולי לבחור במציאות אחרת כשזו שהכרנו הופכת לכבדה מנשוא? האם לא עשיתי את זה במחנה? האם לא בחרתי לחיות בזיכרון ובהווה של אמיליה, והשלכתי את שגרת יומי לאי-המציאות של הסיוט? הרי ההיסטוריה היא אמת גדולה יותר המורכבת ממליון שקרים אישיים הנשזרים זה בזה, כמו השמיכות הישנות שייצרה פדורין כדי להאכיל אותנו כשהייתי ילד, שמיכות שנראו חדשות ומרהיבות בשלל צבעי הקשתף, למרות שהיו עשויות מפסולת של בד, מצורות לא אחידות, מצמר מאיכות מפוקפקת, ממקור לא ידוע".

"במהלך לילות דומים למדתי שהמתים לעולם אינם עוזבים את החיים. הם נפגשים בלי להכיר זה את זה. הם מתקבצים. הם באים להתיישב על קצה המיטה שלנו, בקצה הלילה שלנו. הם מביטים בנו ורודפים אותנו. לפעמים הם מלטפים לנו את המצחל, לפעמים הם מעבירים את ידיהם הגרומות על לחיינו. הם מנסים לפתוח את עפעפינו, אבל גם כשהם מצליחים, אנחנו לא תמיד רואים אותם".

הפוסט הדוח של ברודק / פיליפ קלודל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.