"כשהייתי קטן אבא שלי היה אומר לי, "ויל, אתה יכול לבחור מי יהיה חבר שלך ואתה יכול לחטט באף, אבל אתה לא יכול לחטט לחבר שלך באף." המסקנה הזאת נשמעה לי די מדויקת כשהייתי בן שמונה, אבל התברר שהיא שגויה בכמה מובנים. קודם כל, אין מצב שאתה יכול לבחור מי יהיו החברים שלך, אחרת בחיים לא הייתי מוצא את עצמי עם טייני קופר". (עמ' 9)

נשמע קליל, לא? האמא של הקלילים. אז לא בטוח.

וויל גרייסון הוא תלמיד כיתה יא', הוא נראה סבבה, הוא סטרייט והוא מנסה במאמץ רב להישמע לשני הכללים שקבע לעצמו – לא להתרגש ולסתום את הפה. החבר הכי טוב שלו הוא הומו ענק בשם טייני קופר – "טייני קופר הוא לא האדם הכי גיי בעולם והוא לא האדם הכי גדול בעולם, אבל אני די בטוח שהוא האדם הכי גדול בעולם שהוא ממש-ממש גיי, וגם האדם הכי גיי בעולם שהוא ממש-ממש גדול." (עמ' 9 גם כן). וויל לא לגמרי מוצא את עצמו ב'חבורות' הקיימות באופן מתבקש בתיכון והאמת שזה לא ממש משנה לו. רוב הזמן הוא מסתובב עם טייני ועם ג'יין, חברה נוספת של השניים וככה הם פשוט…מעבירים את הזמן.

ויש את וויל גרייסון השני – הומו בארון, דיכאוני ומאוד מאוד בודד. יש לו חברה אחת בשם מאורה, שגם אותה הוא לא לגמרי מחבב ויש לו את אייזק – בחור שאיתו הוא מתכתב בצ'ט וסביב שני אלה חגים חייו.

בערב אחד בשיקגו שני הוויל גרייסונים נתקלים אחד בשני. שני נערים עם אותו שם מוצאים את עצמם יחד, אחרי שנפלטו מסיטואציה לא נעימה (כל אחד והסיפור שלו). מהרגע הזה החיים של שניהם יתפתחו לכיוונים בלתי צפויים.

עד כאן העלילה בקווים כלליים. מאוד כלליים. כי יש פה הרבה מעבר.

טייני קופר הוא דמות מאוד מרכזית בסיפור הזה. אפילו שהספר נושא את שמם של הוויל גרייסונים, טייני הוא זה שמניע את העלילה וגם הופך להיות חוט מקשר בין השניים וגם בינם לבין החברים האחרים שלהם. הוא גדול, הוא בכל מקום, הוא עושה הרבה רעש, הוא מוחצן ונראה שלא אכפת לו ממה חושבים עליו. הוא כבר מזמן יצא מהארון ולא מנסה להסתיר שום דבר. מתחילת הספר הוא עובד על מחזמר שכתב ואמור לעלות כהפקה מטורפת בבית הספר. המחזמר עוסק ב…ובכן, טייני עצמו וסיפור חייו כמובן.

הפרקים מובאים לסירוגין מפיו של כל אחד מהוויל גרייסונים (נכתבו מראש לסירוגין על ידי שני הסופרים), כשההבדל ביניהם הוא בפונט וככה אנחנו יודעים את מי אנחנו קוראים. בהתחלה היה לי קצת מבלבל, אבל מהר מאוד זה מסתדר.

הסיפור עוסק בשונות, בקבלת האחר, ביציאה מהארון בגיל צעיר, בפחדים ובחרדות ובעיקר בחברוּת. תוסיפו לזה את תקופת התיכון שהיא לא קלה גם ככה כי כולם עסוקים בכולם, באיך הם נראים, מה הם הספיקו לעשות ומיניות מתפרצת ונוזלת מכל חור.

אני חייבת להגיד שבתור ספר שמוגדר לנוער בוגר, השפה בו (לפחות בהתחלה, אחר כך זה קצת מתעדן) מלאה בניבולי פה והשורש ז.י.נ על שלל הטיותיו. זה לא משהו שהייתי רוצה לשמוע את המתבגר שלי (כשיגיע לגיל) אומר. אולי אני תמימה, כי ברור לי שהם מכירים את המילים האלה ומדברים ככה ביניהם, אבל עדיין לא הייתי רוצה לתקשר להם את זה בספר.

יחד עם זאת, הספר נגע לי ללב, ריגש אותי ובחיי שכמעט בכיתי בסוף. צפיתי מהצד בשני חברים טובים שלי עוברים תהליך דומה של יציאה מהארון ולכל אחד מהם היו הקשיים שלו. שניהם היו כבר בשנות העשרים המאוחרות כשיצאו, ואני מנסה לחשוב מה היה קורה אם היו יוצאים מהארון בתיכון – הייתי מאוד רוצה שיהיו להם חברים כמו וויל גרייסון. אני בעצמי הייתי רוצה להיות וויל גרייסון!.
אגב, הדמויות בספר מאוד בוגרות רוב הזמן. אני לא יודעת כמה זה מאפיין בני נוער בגיל הזה כי עדיין לא חוויתי (לגדול שלי יש עוד כמה שנים להגיע לשם), אבל הם מגיעים לתובנות מעניינות. אני תוהה אם זה לא יצר אצלי חוסר אמינות מסוימת בזמן הקריאה. השפה עצמה לגמרי מתאימה לבני נוער וזה יצר אצלי לפעמים דיסוננס בין ה'דיבור' שלהם לבין התוכן.
וכן, הספר מאוד מצחיק, שזה משהו שגם עוזר להפיג את האי נוחות (אם יש לכם) הקשורה לנושא.

הייתי מאוד רוצה להמליץ לנוער על הספר, אבל ההסתייגות היחידה שלי היא כאמור השפה. הערכים והמסרים שעוברים הם מאוד חשובים ובתקופה בה ההתבגרות המינית מתחילה בשלב מוקדם כל כך והשאלות האלה נשאלות כבר בכיתות נמוכות, חשוב שהילדים יבינו שאין בזה שום דבר רע.
זה מתחבר למסר שכתבתי בסוף הסקירה ל'עניינים אנושיים' – תגדלו אותם להיות אנשים טובים יותר, מקבלים יותר ומכילים יותר.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה ונראה שנעשה מאמץ שתדבר לנוער – זה נראה כמו שרבוטים במחברת, כולל הספירלה בצד, הלבבות והקשקושים האחרים. שם הספר מחלק את האימג' לשניים ואם מסתכלים טוב רואים שמדובר בשתי מחברות שונות – אחת לכל וויל גרייסון. האיורים בכל אחת מהמחברות מתאימים לדמויות ולסיפורים שלהם.
זו הכריכה המקורית ורק הכיתוב תורגם ושונה למהדורה העברית בעצם.

נתקלתי בכריכה נוספת ברשת ובה רואים מעין זרקור שנראה כמו אורות במה. זה כמובן מתקשר לשיא הספר – המחזמר המהמם של טייני, שעולה על הבמה באודיטוריום של התיכון.

ציטוטים:

"אני לא מבין מה בדיוק הטעם לבכות. לדעתי אין שום בעיה לא לבכות אף פעם – כאילו, אלא אם כן קרוב משפחה שלך מת או משהו – אם רק מיישמים שני כללים פשוטים: 1. לא להתרגש. 2. לסתום את הפה. כל דבר מבאס שקרה לי בחיים קרה כי לא יישמתי אחד מהכללים האלה".

"אני קרוע כל הזמן בין הרצון להרוג את עצמי והרצון להרוג את כל מי שסביבי.
מסתמן שאלה שתי האפשרויות. כל דבר אחר יהיה סתם להרוג זמן".

"נכון שתמיד אומרים שההורים תמיד צודקים? "תקשיב להורים שלך, הם יודעים מה טוב בשבילך." ונכון שאף אחד אף פעם לא נשמע לעצות שלהם, כי גם אם הן נכונות הן כל כך מעצבנות ומתנשאות שהן עושות לך חשק להתמכר למת' או משהו ולקיים יחסי מין לא מוגנים עם 87 אלף בנות זוג שאתה לא מכיר? אז אני נשמע לעצות של ההורים שלי. הם יודעים מה טוב בשבילי. האמת היא שאני מוכן להקשיב לכולם. כמעט כולם יודעים מה טוב בשבילי יותר טוב ממני".

"כשמשהו מתפרק, לא ההתפרקות עצמה היא מה שמונע ממנו להתחבר מחדש. זה קורה כי רסיס קטן הולך לאיבוד, ושתי החתיכות שנשארות לא יכולות להתחבר מחדש גם אם הן רוצות. הצורה כולה משתנה".

"נראה לי שהקונספט הזה של "יום חופש למען בריאות הנפש" הוא משהו שהמציאו אנשים שאין להם מושג מה זה יום רע באמת של הנפש. לחשוב שאפשר לאוורר את הנפש שלך בעשרים וארבע שעות זה כמו לחשוב שאפשר לרפא מחלת לב עם דגני בוקר בריאים יותר. יום למען בריאות הנפש הוא מושג שרלוונטי רק לאנשים שיש להם פריבילגיה לומר "לא בא לי להתמודד עם החיים שלי היום", אז הם לוקחים יום חופש, בזמן שאנשים כמוני תקועים במאבקים הקבועים שלהם, ולאף אחד לא אכפת אלא אם כן אנחנו מביאים רובה לבית הספר או הורסים לכולם את היום עם איזו התאבדות".

"…אני כל הזמן אומר לו שאני לא בטוח שהכללים של "סקס והעיר הגדולה" חלים כשאין סקס ואין עיר גדולה, אבל הוא מסתכל עלי כאילו אני משליך חצים על בלוני ההליום בצורת לב שממלאים את הראש שלו, אז אני מפסיק".

הפוסט וויל גרייסון, וויל גרייסון / ג'ון גרין, דיוויד לוויתן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

שתי המשפחות מסוכסכות ביניהן כבר הרבה שנים ומתחרות אחת בשנייה בכל דבר. בין היתר בשאלה למי מהן יש טבח יותר טוב. קונרד שם פעמיו לכיוון אחוזת היל, מגובה בהמלצות של אנשים יודעי דבר. כמו שכבר ציינתי – הוא  מלא בביטחון עצמי וגם כריזמה לא חסר וכמובן שהוא מקבל את העבודה.

כבר מהרגע שנכנס קונרד לעיירה, היה ברור שהוא מכוון מטרה, רק שאנחנו לא בדיוק מבינים מהי. ההתנהלות שלו רחוקה מלהיות אדיבה וחברותית. למען האמת, נראה כאילו ממש לא אכפת לו מה יחשבו עליו תושבי העיירה או הקולגות שהוא עובד עימם. הרבה אנשים יגידו לכם, שכאשר אתם מגיעים לעבודה חדשה "תשמרו על פרופיל נמוך" עד שתבינו מי נגד מי. אז קונרד? הוא לא מכיר את העצה הזו ומתעמר בכולם. הוא לא חוסך מאף אחד. חוץ מאולי המעסיקים שלו.

לאט לאט (וממש לא בזהירות) קונרד משתלט על כל סביבתו. נראה כאילו כולם סרים למרותו ואיכשהו כל דבר שקורה בעיירה קשור אליו. הוא סמכותי, מניפולטיבי ומאוד אסרטיבי. לידו כולם נראים עצלנים ובטלנים. הוא משנה את כל סדרי העבודה במטבח, משנה תפקידים ואפילו ממליץ לפטר חלק מהעובדים כי הם מחוסרי יכולת לטענו.

יש שטוענים ש"הצבא צועד על קיבתו" ואני אחת הראשונות להעריך אוכל משובח. עושה רושם שהאוכל שקונרד מכין, בשילוב האישיות שלו גורמים למשפחת היל להיות מאוד מרוצים ולאפשר לו לעשות מה שבא לו בלי לשאול יותר מידי שאלות. כך למשל הוא בונה דיאטות מיוחדות לדיירי האחוזה וגורם להם לרדת במשקל ולהיות בריאים יותר באופן כללי. כמובן ששמו מתחיל ללכת לפניו בעיירה ומשפחת היל נודעת בקרב הציבור כזו בעלת הטבח הטוב ביותר. ללא ספק, כבוד גדול, שמייחסים לו הרבה חשיבות בעיירה כמו קוב.

ככל שהסיפור מתקדם אנחנו מגלים עוד ועוד צדדים באישיות של קונרד, חלקם טובים יותר ורובם טובים פחות. המתח נבנה מתוך העובדה שהקורא לא באמת מבין מה מטרתו הסופית ולאן הוא עוד שואף. לעיתים נראה כאילו הנה מישהו הולך לקום כנגדו, להיעמד על רגליו האחוריות ולשים לו גבולות. אבל לא, איכשהו קונרד מצליח להזדחל לכל חור ולהשיג את כל המטרות שלו.

יש משהו מטריד בספר, מעבר לקונרד עצמו כמובן. זה מראה בין היתר כמה אוכל טוב משפיע על אנשים, אבל עבורי זה ספר על גבולות ועל אנשים שאם לא שמים להם את הגבול בזמן הנכון גדלים להיות מפלצת ענקית. אולי בכלל הכוונה הייתה להעביר ביקורת על החברה. הספר אמנם נכתב במקור בשנות ה-60 של המאה שעברה, אבל בהחלט מתאים גם לימינו אנו. וזה מפחיד. ומטריד.

הדבר היחיד שהפריע לי בספר הוא, שאם שם כזה – "הטבח" – הייתי מצפה להרבה יותר תיאורי אוכל והכנה של מנות. אבל כנראה שהאוכל פה הוא רק תירוץ ואלגוריה למשהו אחר. האם באותה מידה זה היה יכול להיות "החייט" או "הסנדלר"?

ממליצה באופן מטריד משהו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני הרוסה על העטיפה של הספר הזה!. הסיבה הראשונה שבגללה קניתי אותו בכלל היא בגלל הכריכה. קודם כל, האיור עצמו מצליח להעביר את האווירה הכללית שעולה מתיאור הדמות של קונרד, ואפילו שהיא די מינימליסטית, רק עכשיו קלטתי שקצה הכובע שעל ראשו הוא בעצם טירה. תגלית מרעישה בהתחשב בזה שאני סאקרית של כריכות ולא שמתי לב לזה עד עכשיו. בנוסף, אני אוהבת את העובדה שהחלקים הנימיים של עטיפת הספר לא מוזנחים וזוכים גם הם להתייחסות. אני מניחה שזה מייקר את העסק, אבל החשיבה פה היא מעבר וזה מבורך. כך בחלק הפנימי של הכריכה הקדמית מופיעה אחת הסקיצות לכריכה שאיירה שרית עברני (וברקע של ממשיך הגוון הירוק, רק בהיר יותר, ואיורי הסכינים בתחתית ממשיכים את הקו), ובכריכה האחורית הפנימית מופיע דיון קצר ומשעשע של שני משפטים בין אוריאל קון והילית חמו-מאיר, העורכים של הספר. גם פה ממשיך הקו העיצובי הירוק, הסכינים בחלק התחתון וסקיצה נוספת של שרית עברני. כל בשלן יודע שספר בישול טוב – תמיד מלוכלך, לכן גם אהבתי שיש פה ושם "לכלוכים" על העטיפה. מקסים.

הפוסט הטַבָּח / הארי קרסינג הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.