אלוהים יודע שהייתה לי התחלה ממש קשה עם הספר הזה. אני אוהבת סיפורי חניכה ואני אפילו אוהבת אנקדוטות מהתנ"ך (על אף היותי אפיקורסית לחלוטין, ואולי דווקא בגלל זה…), אבל כאן לקח לי כמעט חצי ספר כדי "להיתפס". אני מודעת היטב ל"משבר 100 העמודים" ובמקרה הזה זה באמת מה שקרה. ההתחלה הייתה קצת עמוסה בשבילי, המון תיאורים ופסקאות צפופות, בקושי היו דיאלוגים, כך שבאופן כללי הרגשתי שיושבת לידי מישהי שפשוט מדברת יותר מידי, והכל יוצא ממנה בשצף קצף ואני לא מצליחה לעקוב. יכול להיות שזה קשור גם לתקופה שבה קראתי את הספר, שהייתה לי מאוד לחוצה ולא פשוטה. אז עזבתי אותו לשבוע-שבועיים ואז כשחזרתי אליו, סיימתי אותו די מהר. אז ככה שאחרי מאה עמודים בערך התחלתי יותר ליהנות ממנו.

אלישבע היא בת של רב קונסרבטיבי, אימהּ נמצאת מעבר לים ואישה אמריקאית בשם איימי נוחתת יום אחד על סף ביתם ודי מזמינה את עצמה להתארח אצלם. איימי טוענת שהיא בתהליכי גירושין מבעלה, רב מוכּר בארה"ב, ושיש לה פגישת עבודה בארץ, כמקובל במצוות הכנסת אורחים האורחת מוזמנת להתארח בבית ומערכת יחסים מיוחדת נרקמת בין אלישבע בת ה-18, ששוקדת על הבגרויות שלה, ובינה. איימי מלאה מסתורין. מצד אחד היא אינטליגנטית בצורה בלתי רגילה ובקיאה ברזי התורה והמדרש, ומביאה כל הזמן דוגמאות מהכתוב לכל דבר שיוצא לבני הבית מהפה ומצד שני, היא מקפידה על דלת חדרה סגורה, קופצת בבהלה מכל רעש קטן ולפעמים נראית כאילו היא נודדת במחשבותיה למחוזות רחוקים. איפשהו באמצע הספר מתפתח אפילו קצת מתח, כשאביה של אלישבע מתחיל לחשוד שמשהו לא כשורה עם אותה מבקרת ומבקש מאלישבע לשתף פעולה. אלישבע, שנקשרה באופן מסוים לאיימי, מתקשה לעזור ועוברת מעין מסע התבגרות תוך כדי שהעניינים מתבהרים אט אט. דברים לא תמיד מתנהלים בדיוק כמו שאנחנו רוצים – לקח חשוב שיש ללמוד בגיל 18… אלישבע פתאום מבינה שהסיפור שהיא בנתה לעצמה לגבי המשפחה שלה, לא בהכרח נכון.

האורחת מציפה סודות מהעבר ומעלה אצל אלישבע הרבה שאלות, שהיא התחבטה בהן גם ככה לגבי האמונה, המשפחה והחיים בכלל. אלישבע מוגדרת קצת כ"מורדת", היא לא בדיוק מתנהגת כמו שהיו מצפים מ"בת של רב" והיא שונאת כשמדביקים לה את התואר הזה. היא לא טורחת לשמור שבת ורוב חבריה חילוניים. היא גדלה במושב מעורב, של דתיים וחילונים (הבנתי שהמחברת היא בת הישוב עומר, שמתחבר טוב עם תיאורי המקום של מושב בדרום בעל צביון כזה) וגם יוצאת לטיולים מעורבים, של בנים ובנות.

המפגש הזה בעצם מתקיים בעבר, היום אלישבע בוגרת, גרה בתל אביב ולומדת קולנוע, סבתהּ האהובה נפטרה והאירוע הזה מעלה אצלה בזיכרון את המפגש הבלתי נשכח עם אותה איימי, תקופה שבה התחבטה בשאלה היהודית – חילונית ובכלל – בכל מה שמעניין מתבגרת בגיל הזה (מי אמר בנים?).

הסיפור זז הרבה קדימה ואחורה בזמנים – בין ה"הווה" שבו אלישבע סטודנטית לקולנוע ויושבת שבעה על סבתה ומתמודדת עם זרם המבקרים ובין ה"עבר" שבו נזכרת בביקורה של איימי מלפני שש שנים ובמה שהוא הציף בזמנו. היה לי קשה עם התזוזות הרבות, היו פעמים שלא מצאתי את עצמי ולא הייתי בטוחה מה אני קוראת. לפעמים זה קרה בתוך אותה פסקה. לי, אישית, היה קשה לעקוב בצורה כזו אחרי המתרחש. לפעמים רק אחרי כמה שורות פתאום הבנתי שהסיפור זז מהעבר להווה או להיפך.

בסיפור שזורים הרבה סיפורים ופירושים מהתורה ומהמדרש, מתוקף הקרבה של הדמויות לדת. אביה של אלישבע הוא, כאמור, רב והאורחת איימי אוהבת להתפלפל אז יש רגעים שנראה שהם מתנצחים ביניהם מי יודע יותר דברים. לפעמים הסיפורים יותר מעניינים ולפעמים פחות. אבל כמו שאלישבע עצמה מאסה באיזשהו שלב בהתנצחויות בין אביה לאיימי ועל כך שלכל דבר הם מביאים סימוכין מהתורה – גם לי זה נמאס. נכון, יש הרבה סיפורים מעניינים, אבל העומס פשוט גורע מהעניין. לא עוברות עשר שורות בלי איזה משל או אנקדוטה. ושוב – נכון, אני אפיקורסית לגמרי, אבל מאוד אוהבת את הסיפורים האלה.

אז איך אני מסכמת? לא גיבשתי לגמרי דעה על הספר. היו רגעים, במיוחד בהתחלה שהיה לי קשה וחשבתי לנטוש אבל בסופו של דבר אני שמחה שהגעתי לסופו. יש שם התפתחות מעניינת באמצע ועניין אותי לדעת מה יקרה עם זה.

מי שדת וסיפורים שקשורים אליה לא מדברים אליו – הספר הזה לא יעניין אותי. מי שלא אוהב תזוזות רבות בזמנים קדימה ואחורה (זרם התודעה?) די יאבד את עצמו. לעומת זאת, כל אוהבי הפרשנויות החז"ליות ושאר החכמים ימצא את הספר מאוד מעניין. איפה אני על הסקאלה? עדיין לא החלטתי…

לינקים לראיונות עם המחברת ב- nrg וב –Ynet

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה לא רעה בכלל. יש ציור של ילדה שיושבת על כיסא גבוה, זה נראה כאילו זה צויר על בד כי אפשר לראות ממש את הטקסטורה וכמעט להרגיש אותה. הילדה נראית מבוישת משהו וסגורה בעצמה. יש משהו מאוד עדין בציור הזה ואני מאוד אוהבת אותו. הוא מרגיע. הגוונים הם גוונים חמים וזה נשמר גם בתוך הספר עצמו כי הכל מודפס על דפים בצבע קרם, שהם הרבה פחות מסנוורים ונעימים לעין.

ציטוטים:

"במידת מה, אותו אחר – צהריים ראשון בו הכנסנו את איימי הביתה ונתנו לה לדגדג ולהעיר את הבתים הפנימיים שבתוכנו, דומה לחיי היום יום החדשים שלי בתל אביב. באותו אחר צהריים נפרשו המון מפתחות על השולחן, מפתחות שבהמשך חיפשו לעצמם חורים מתאימים או יצרו חורים למה שעוד יתגלה כפתחים, כמו קורסי המבוא שאני לוקחת באוניברסיטה, כמו האנשים המגוונים שאני פוגשת כמעט כל יום, שאין ביכולתי לדעת לאן הם יובילו אותי"

"סליחה זה שריר שצריך ללמוד להפעיל, פעם אחר פעם מחדש, במיוחד סליחה כלפי מי שהביא אותנו לעולם".

"…כשדברים קשים קורים לך, אתה צריך להבין שזה בגלל שאתה יכול להכיל אותם".

"מישהו הסביר לי לא מזמן את ההבדל בין חרטה לבין רגשות אשם ואמר שברגשות אשם אין שום תועלת, הם כמו ביצה טובענית אחת גדולה. זה רגש שתוקע ולא מחולל שינוי, גם כשאתה מנסה לעורר אותו באחרים. חרטה, לעומת זאת, זה דבר בריא, טבעי וחיוני. היא מכוונת אותנו ללמוד ממה שקרה כדי שנוכל לנקוט באופן שונה, כך שההיסטוריה לא תחזור על עצמה".

הפוסט בת של רב / אביגיל גרץ הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.