את ספרו האחרון של אילן עמית – "אישה אחת נפלה" קראתי והמלצתי בזמנו בבלוג. לא זכרתי הרבה מהספר ההוא (בכל זאת עברו שנתיים וזיכרון זה לא הצד החזק שלי), אבל בעיקר זכרתי שהוא היה מדכא. אבל מדכא טוב. כזה שהשאיר אותי עם הרבה מחשבות ותחושה קשה. לא הרבה סופרים מצליחים לעשות לי את זה. לא היה מדובר שם על איזה סיפור מזעזע או תיאורים לא נעימים ובכל זאת, עמית הצליח להעביר תחושות קשות בכתיבתו המצוינת. אז הנה – עוד ספר מדכא מבית היוצר שלו. ושוב – גם הפעם עמית לא מאכזב, הוא קשה, מדכא ובאותה נשימה (אם תצליחו לקחת אותה) הוא פשוט מצוין.

ענבל היא ביולוגית מולקולרית ולאחרונה השילה 40 קילו ועדיין מנסה להתרגל לגזרתה החדשה ולהתנתק מתדמית ה"שמנמנה". היא בחורה אינטליגנטית וצנועה שעושה חייל בעבודה. בוקר אחד, תוך כדי קריאה אגבית בעיתון, ירון בעלה אומר לה "בואי ניפרד". היא בכלל חושבת שהוא מדבר על שם של סרט חדש. ברגע שהיא מגלה שהוא רציני לגמרי היא יוצאת בריצה מהבית. הריצה הזו בעצם לא מפסיקה עד סוף הספר. חלק מהזמן מדובר ממש בריצה וחלק מהזמן בריצה מטאפורית. תחילה היא מגיעה למעבדה באוניברסיטה אבל בגלל שממש לא בא לה לחזור הביתה היא פשוט מחפשת מה לעשות עם עצמה ועוברת בדירתה של אימהּ, גם משם היא יוצאת בתחושה לא טובה ובעצם מתחילה מסע אינטימי אל עצמה, אל אביה שנעלם באופן מסתורי כשהייתה ילדה, אל אימהּ הלא מפרגנת ואל יחסי האהבה – שנאה הלא פתורים שיש לה עם אחותה. בדרך היא פוגשת דמויות מוזרות וחווה אירועים שונים ומשונים.

הספר הולך קדימה ואחורה, אבל זה לא מבלבל כי לרוב כל פרק מסופר בזמן אחר וקל להבין מי נגד מי ומתי. ענבל מוקפת במערכות יחסים לא פתורות – עם אביה הנעלם, עם אחותה שבעיקר נעדרת מהארץ ומחייה של ענבל, עם אימהּ ועכשיו גם עם בעלה.

אתם לא טועים – הגיבורה היא אישה והכותב הוא גבר. וזה ממש לא טריוויאלי. הוא כותב כל כך טוב בתור אישה, שהיו כמה וכמה פעמים שבדקתי שוב שאין כאן טעות ואכן מדובר בגבר. אנחנו תמיד מקטרות ש"גברים לא מבינים אותנו" והנה בא לו עמית ומצליח להעביר כל כך טוב את תחושותיה של האישה, במיוחד במצב עדין כמו פרידה מבן הזוג שזה מדהים.

שם הספר סיקרן אותי מאוד ועוד לפני שהגעתי להסבר שלו באמצע הספר, ניגשתי לויקיפדיה כדי להבין על מה ולמה. מדובר בעצם על ניסוי פילוסופי משהו, שטוען שבו יש מצב שכמה אפשרויות יכולות להתקיים במקביל עד שלא מוכח אחרת. זו סוג של הקבלה לדברים הלא פתורים בחייה של ענבל, שעד שלא תרד לעומקם – לא תוכל באמת לפתור אותם.

דווקא מערכת היחסים שממנה התחיל הספר, הלוא היא מערכת היחסים שבין ענבל וירון, זוכה לטיפול פחות מעמיק מאשר מערכות היחסים הנשיות האחרות בספר (אמא, אחות וסבתא) וזה דווקא היה חסר לי. הרגשתי שיש שם עוד איזה משהו לא פתור ולא סגור. אולי זו הנקודה היחידה שהפריעה לי בסיפור. אני, בתור בחורה, יודעת שאין מצב שהייתי משאירה את הקצה הזה פתוח. בכל זאת – זה בעלי מזה כמה שנים, שאומר עכשיו שהוא "הכיר מישהי" ורוצה להיפרד. אז נכון, אמא, אחות וסבתא זה מאוד חשוב, אבל היי – מה קורה עם זה, הא?

בקיצור – מומלץ ורצוי להגיע עם חוסן נפשי לקריאה ולהתכונן לספר לא פשוט רגשית.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – איך זה שאין לי ולו ציטוט אחד שהעתקתי??)

פינת העטיפה:

אני חייבת להודות שגם בזמן כתיבת שורות אלו, העטיפה די תמוהה בעיני… היא יפה, זה אין ספק ויש בה אפילו משהו שמח, שיוצר דיסוננס עם התוכן של הספר, אבל לא נראה לי שלגמרי הבנתי אותה. התמונה לקוחה מתוך אתר אקסצ'יינג (אתרים שקונים בהם תמונות לכתבות, עטיפות דיסקים וסרטים, אתרי אינטרנט וכו'), כך שאין לי מושג מי צייר את זה. מעניין מה הם כתבו בחיפוש באתר על מנת למצוא את התמונה הזו. בכל אופן, אפשר קצת להתפלסף על זה – רואים חלון פתוח, על אדן החלון עומד כלוב ציפורים פתוח וריק ועליו עומדת ציפור, ליד החלון עומד כיסא ריק ועץ. כיוון שלא ממש הבנתי את העטיפה יצאתי למחקר קטן על האלמנטים שיש בציור. שלא תגידו שאני לא משקיעה בהבנתי את העטיפה…אז עשיתי קצת שיעורי בית וחסכתי לכם את העבודה. את כל בעלי הכנף מאפיין סימבוליזם של רוחניות וכוח ההתעלות. באיור זה נראה כמו ירגזי או נחליאלי. ירגזי מסמל "חוסר פחד, נקיטת עמדה, יכולת לענוד כתרי תהילה ולשאת במשרה רמה או הצלחה גדולה ללא אגו וגם סמל לעוצמתו של הקול" (כך מתוך הספר "סימבולים – המילון המלא, בהוצאת אסטרולוג, עמ' 69). אין לי מושג מה נחליאלי מסמל אבל התיאור של הירגזי מתאים בול. בנוסף, יש לנו חלון פתוח ויש לנו כלוב פתוח ולא צריך להיות חכמים גדולים בשביל להבין מה זה אומר בדיוק. הציפור על הכלוב אולי התעופפה מהכלוב ובחרה לא להתרחק יותר מידי ואולי בכלל הציפור שהייתה בכלוב פרחה לה למקום לא נודע והנה הגיעה ציפור אחרת ומין הסתם, בוחרת להישאר מחוץ לכלוב. כך או כך – גם זה מתאים. העץ או הצמחייה בצד השמאלי של הציור גם מעניינת. עץ מתקשר לנו הרבה פעמים למשפחה, לנחלה, לשליחת שורשים לאדמה ולקביעות. בספר הסימבולים כתוב כך על צמחייה – "הסמליות הראשונה היא זו של מוות ותחיה מחדש, הנובעת מהיות הצמחייה סמל ברור למחזור השנתי של העונות, בהתאם לחורף ולאביב, או לחורף וקיץ באזורים שחונים. הסמליות השנייה היא של שפע, פריון, חיים – ומכאן הטקסים הרבים הנוגעים לצמחיה, אשר מטרתם לעודד את הכוחות הקוסמיים להמשיך את מעגל ההתחדשות והשפע.(…) הסמליות השלישית נובעת מהיות הצמחייה צורת חיים בלתי חסרת יכולת תנועה, חוסר פעילות ורמה נמוכה בהתגלגלות הנשמה, או בכוח החיים הצבור בה (אשר רק הדומם נמוך ממנה)" עמ' 257. גם זה מתאים לי, למרות שלא נראה לי שמישהו שם בהוצאה חפר כמוני על העניין הזה… בכל מקרה, עטיפה יפה, גם אם לא מובנת לגמרי. ואני אשמח שהוצאת אריה ניר יאירו לי קצת את הנושא ויסבירו לי את הבחירה, למקרה שאני לגמרי לא בכיוון.

הפוסט החתול של שרדינגר / אילן עמית הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

זהו הספר הראשון בסדרת "הספרנית" של הקיבוץ המאוחד, אותה עורכת הסופרת יהודית קציר. זו נראית כמו התחלה בהחלט מבטיחה לסדרה ומאוד מסקרן לראות מה יהיה בהמשך.

נתחיל מהעובדה שמדובר בספר מדכא. אני לא מתכוונת להשלות אתכם. כשכל פרק הסתיים הוא השאיר אותי בתחושה כבדה ועצובה. כל פרק הוא מעין סיפור קצר שבהחלט יכול לעמוד בפני עצמו (שמונה במספר), ומסופר מפיה של דמות אחרת. כל הדמויות קשורות ביניהן בקשרים משפחתיים כאלה ואחרים. בעצם מדובר בסיפורן של שתי משפחות על דורותיהן – משפחה אחת היא המשפחה של אסתר, שהיא גם הפרק הפותח את הספר והמשפחה השניה היא של מקס, אחיה. בכל פרק, ולכל דמות יש קטסטרופה אישית משלה.

בפרק הראשון אסתר, דיירת בבית אבות, נופלת במקלחת ועוברות עליה כמה שעות של יסורים בזמן שהיא שוכבת על רצפת חדר האמבטיה וממתינה שימצא אותה האח שיבוא לבדוק למה היא לא עונה לטלפון. אלו שעות ארוכות וכואבות שבהן היא נזכרת בקטעים מסיפור חייה וכך אנו מתוודאים לנפשות השונות במשפחתה. כבר בפרק הראשון אנו מגלים שבין אסתר ומקס היה גילוי עריות שנמשך כמה שנים ונפסק רק כשאסתר החליטה להקים משפחה. מקס נפגע מהעיניין והקשר בינהם נותק. כך בעצם נוצרו שתי משפחות, שאין ביניהן קשר.
לאסתר יש שני ילדים – מיכל ודוד וגם להם שני ילדים. יש הרבה נגיעה באלמנטים של מחלות נפשיות וכולם תוהים כל הזמן אם ה"גנים" האלה יעברו הלאה. לדוד הייתה בת נוספת, שהייתה לה מחלה נפשית מסוימת, שבסופו של דבר הביאה אותה להתאבד בקפיצה מהחלון וכולם חרדים כל הזמן שמא ה"מחלה" הזו תעבור הלאה לילדים אחרים ואיפה תצוץ ה"הפרעה" הזו שוב.

יש כאן סוג של בדיקה – איך אסונות משפיעים על המשפחה ככלל ועל היחידים במשפחה? ובכלל, יש כאן דיבור נרחב על משפחתיות, איפה המקום של כל אחד בתא המשפחתי ואיך משפחה יכולה להיות מחזקת, בדיוק כמו שהיא יכולה גם להחליש.

אין ספק שיש כאן סוג של טלנובלה, כי יש כאן הכל – גילוי עריות, התמודדות עם סרטן, מחלות נפשיות, תאונת דרכים קטלנית – you name it– וכמו שאמרתי – בעיקר דברים לא כל כך טובים. אין הרבה נקודות אור בספר הזה, אבל בכל זאת נמשכתי לקרוא אותו. הכתיבה רהוטה, על אף שמדובר בספרו הראשון של אילן עמית (אבל משיטוט מהיר ברשת מגלים שכתיבה לא זרה לו) ויש סוג של מתח שנשמר לאורך הספר כי באמת לא ידעתי מה עוד יכול לקרות שעדיין לא קרה… הפרקים לא ארוכים וגם הספר עצמו לא ארוך במיוחד וזה מקל על הקריאה, במיוחד כשמדובר בנושאים כבדים מעין אלה.

אני מאוד אהבתי וממליצה, למרות שיש סיכוי שלא הייתי ניגשת אליו עכשיו אם הייתי מודעת לתוכן הקשה שלו, אבל ברגע שהתחלתי כבר לא יכולתי להפסיק.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

מצד אחד אני לא כל כך אוהבת את העטיפה ומצד שני היא מאוד מתאימה לספר. ככל שאני מסתכלת עליה יותר – אני מבינה מה ניסו להעביר לי. פשוט האימג' עצמו הוא לא נעים, אבל כל הספר הזה הוא לא ממש נעים אז זה דווקא מתאים. רואים צילום ישן של אישה, מסוג הצילומים שעוברים במשפחה, שמישהו השחית אותו וצייר עליו משקפיים ושפם – זהו אקט שבדרך כלל מבטא סוג מסויים של כעס, אפילו אם הוא נעשה בידי ילד, את זה כל פסיכולוג יגיד. וזה מסתדר עם כל המטענים שהמשפחות האלו סוחבות על גבם. הצילום כאילו גזור ומודבק מחדש על משהו שנראה כמו קיר או גדר מברזל, מלוכלך ומקושקש בגרפיטי (עוד אלמנט של השחתה?) – דווקא את הקטע הזה פחות הבנתי. אבל כמו שכבר ציינתי – עולה מהעטיפה תחושה מאוד לא נעימה וכנראה שזו הייתה "כוונת המשורר", יש אסטתיקה מסויימת בחוסר האסטתיקה שלה.

ציטוטים:

"קלרה שנאה סחבת, היא פעלה מהר ובחדות, וכך גם הלכה לעולמה. אפילו המוות חשש ממנה ולקח אותה בחופזה, נבוך ומתנצל כבריון בעל מצפון".

"הטרגיות של החיים אינה בנויה מקטסטרופות, כפי שנהוג לחשוב, אלא מתהליכים איטיים והדרגתיים של הזנחה, של התכנסות וויתור. כמו הגלקסיות ביקום, שמתרחקות זו מזו אל הריק הקר".

הפוסט אשה אחת נפלה / אילן עמית הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.