אני אפילו לא יודעת איך להתחיל לכתוב על הספר הזה כי אני מרגישה שאני לא יכולה להתייחס אליו כספר רגיל. ברגע שאני מבינה שמשהו שאני קוראת הוא סיפור אמיתי אני כבר הופכת להיות משוחדת, אין לי שליטה על זה וזה נראה לי הגיוני ומובן. במיוחד כשמדובר על סיפור של התמודדות עם קשיים ועם מחלה מסויימת, אלו דברים שתמיד "מכניסים אותי לפרופורציה" וגורמים לי לראות את הספר באור חיובי ושנקודת הפתיחה שלו תהיה יותר טובה. אז זה בעצם סוג של גילוי נאות מבחינתי – אני מראש מודה שאני מעריכה את הספר יותר בגלל שהוא סיפור אמיתי, ועוד אחד לא פשוט בכלל. רק שתדעו. ועכשיו אני יכולה לספר לכם עליו:

איריס מביאה את בנה, אושר, לעולם בגיל יחסית מבוגר – 41. מיותר לציין שהוא מביא הרבה אושר לחייה אחרי שחשבה שכבר לא יהיו לה ילדים. שבועיים לאחר הלידה היא מאבדת את ההכרה ומתמוטטת על המדרגות בבית. בן זוגה, עופר, מבצע בה ניסיונות החייאה עד שהאמבולנס מגיע ורק אחרי שנלחמים על חייה היא "שבה לחיים". לאחר כמה ימים שבהם הכל מתחיל להיראות בסדר היא שוב שוקעת בתרדמת של חודש וחצי ולפי חלק מהרופאים מוגדרת כצמח. הרבה מתייאשים ממנה וחלקם פסימיים ביותר אבל המשפחה מתעקשת שאיריס תחזור ללכת ולדבר. במהלך כל תקופת התרדמת באים והולכים אצל איריס הרבה מבקרים – משפחה, חברים והרבה אנשי מקצוע. כל הזמן הזה היא אמנם "רדומה", ללא יכולת כמעט להגיב (לדבר או לזוז) אך היא מאוד מודעת למה שקורה סביבה. היא שומעת את האנשים מדברים ביניהם ואליה, שומעת את הצוות הרפואי ומתוסכלת מזה שאינה יכולה להגיב כמו שהייתה רוצה.

בשלב מסוים היא עוברת לבית לוינשטיין ומקבלת טיפול מסור ושם מתחיל השיקום הארוך והמתיש שלה – החזרה לחיים. איריס סובלת מפגיעת מוח שמתאפיינת בעיקר בראייה ובמוטוריקה, היא לא רואה כלום למעט כתמי צבע וידיה יישארו קפוצות באגרופים כנראה לזמן ארוך מאוד. אבל היא לא מתייאשת. היא מתנדנדת בין מציאות קיימת לזו שהיא הוזה במוחה, לפעמים בעקבות התרופות הרבות שהיא מקבלת עד שהיא מחליטה שזהו, היא רוצה לחזור לחיות. יש לה כוח רצון שמעורר קנאה, אני מאחלת לכל אחד שיימצא במצב קשה כזה או אחר עשירית ממה שהיה לאישה הזו ברגעיה הקשים. היא מחליטה להוציא מהלקסיקון שלה את המילים "קשה לי" ולא להתבכיין ו"להתמסכן".

זהו ספר על התמודדות ועל אהבה. ההתמודדות ברורה – בראש ובראשונה של איריס עצמה ולאחר מכן של כל הסביבה שצריכה להתמודד עם איריס חדשה, מוגבלת ואחרת. ואהבה כמובן – אהבה של אם לבנה הממש ממש קטן והרצון להבריא כדי לחזור אליו כמה שיותר מהר, האהבה של עופר לאיריס ואיך שהיא מחזיקה אותה ברגעיה הקשים וכמובן כל שאר המשפחה (הוריה גרושים ונשואים בשנית, לכל אחד שלושה ילדים נוספים, כך שזוהי משפחה ממש מורחבת).

זה ספר אופטימי ומעצים שמומלץ לקרוא כדי להבין שאין דבר יותר חזק מכוח הרצון. ושלפעמים הדברים הגדולים באמת מצריכים סבלנות אין קץ, שמשתלמת בסופו של דבר.

מבחינה ספרותית קשה לי להעריך את הספר הזה, ולו רק בגלל הגילוי הנאות שפתחתי איתו. זה לא "ספר" רגיל במלוא מובן המילה, אני לא יכולה להסתכל על זה כסיפורת בדיונית. אני חושבת שזה די ברור שאיריס היא לא "סופרת". כן, היא כותבת יפה מאוד והניסוחים קולחים וזורמים אבל לא מעבר לזה וזה מספיק כי מדובר כאן בסיפור אישי שלא מנסה להתיפייף יותר מידי. אלו העובדות כמו שהן קרו והיו. יחד עם זאת – זהו ספר חשוב מאוד לדעתי. כי זה ספר עם מסר וספרים עם מסרים, שמגיעים ממקומות כל כך אמיתיים הם פנינים וצריך לנצור אותם וללמוד מהם כל מה שאפשר.

השם של הספר מגיע מאגדה סינית עתיקה שאיריס קראה בילדותה והתחברה אליה ושמוסר ההשכל שלה הוא שלא חשוב מה היה ולא חשוב מה יהיה – חשוב מה עכשיו.

סיימתי את הספר בכמה שעות, הפרקים הם יחסית קצרים והתיאורים לא טרחניים וקלים לעיכול בהתחשב בנושא. עמדו לי דמעות בעיניים לפחות חצי ספר. יש קטעים מרגשים, יש עצובים וכואבים,  ממש קשת שלמה של רגשות ובהתחשב בזה שאני קוראת אותו בזמן שאני ממתינה לבני בכורי שייוולד לו בשעה טובה עוד חודשיים – חוויתי את כל הכאב האפשרי בלעזוב ילד שבועיים אחרי לידה ו"לנטוש" אותו בחודשים שבהם הוא הכי צריך אם ובהם הוא הכי מתפתח (עוד לא חוויתי את זה אישית אבל אני בהחלט יכולה להתחבר לזה).

בקיצור – ספר חשוב לאנשים שמתמודדים, לאנשים שקרוביהם מתמודדים ולכל האנשים שיתמודדו בחייהם עם משהו. קיצור – מומלץ לכולם.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הציור על העטיפה מקסים לדעתי. זה נראה כמו ציור שמן ואפשר ממש "להרגיש" את הטקסטורה של משיכות המכחול. אנחנו רואים אישה/בחורה בחלק התחתון של הכריכה, ספר יושבת ספק שוכבת ומסתכלת לעבר בית שנמצא בפינה הנגדית של הכריכה. זה ממש מרגיש כאילו היא כמהה להגיע לבית ולא יכולה. זה ישר מתחבר לסיפור – שכן איריס הייתה בסוג של שיתוק ולא יכלה להגיע הביתה. לבנה ולאהובה שכל כך הייתה כמהה להם. אני אוהבת את העטיפה גם מבחינת ההקשר לסיפור וגם מבחינת האסטתיקה שלה. חברתי, בר, האירה את עיני לגבי הציור וסיפרה לי שהציור הוא משנת 1948 ושמו "עולמה של כריסטינה", של הצייר אנדרו וויאט. ההשראה לתמונה היתה כריסטינה אולסון, ידידה של הצייר, שהיתה משותקת בפלג גופה התחתון. הצייר סיפר שהשקיף מהחלון וראה אותה גוררת עצמה על פני שדה החיטה – אין צורך להסביר את ההקשר…

ציטוטים:

"אני מקווה שהניח את רגשותיו בחליפת קור משלו, כדי שיוכל לתפקד ולהחזירם לחיים לאכן מכן".

"אין אנשים זרים, רק חברים שלא הספקת להכיר".

"זכרתי בגינת הירק ליד גן הילדים בקיבוץ, איך בנעליים גבוהות הגננת מלמדת אותנו להטיל מעדר גבוה ולתקוע באדמה, ואני מתבוננת בשני חלקי השלשול שחציתי במעדר שלי, כל חלק מקבל חיים משלו, מתפתל באדמה החומה הפורייה, מתחפר לדרכו, אך נושא עמו את זיכרון היותו שלם. חשבתי, הם ודאי קוראים זה לזה, ומחפשים זה את זה. זכור אותי. אל תשכח. כך נפרדתי עתה מבני".

הפוסט בונה ארמונות בכפית / איריס ערד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.