אני אפתח בהתנצלות – כבר המון המון זמן שלא כתבתי. השנתיים האחרונות היו קשות מאוד מבחינתי ונראו כמו רכבת הרים רגשית מתמשכת. קרו מלא דברים, חלקם טובים יותר ורובם פחות. רק עכשיו אני מתחילה לאסוף את השברים ולחזור לחיים. המסע המשוגע הזה עוד לא נגמר מבחינתי, אבל אני בהחלט יכולה להריח את הסוף. בתוך כל השגעת הזו שהייתי בה לא יצא לי לקרוא הרבה וגם כשכבר כן קראתי (בכל זאת, צריך קצת אסקפיזם בשביל לשמור על השפיות) לא היו לי הסבלנות והכוחות לשבת ולכתוב. נוסיף לזה את העובדה שאני תקועה עם אותו ספר כבר כמה חודשים (אל דאגה, ביקורת עליו תגיע בקרוב ונסגור איתו חשבון) ואת זה שגיליתי את "שובר שורות" באיחור והתוצאה היא – חוסר כתיבה. אז הנה אני כאן, קצת יותר רעננה, לספר לכם על ספר

כאמור, אני תקועה עם ספר ארוך וכבד כבר כמה חודשים אז אספתי לי לתיק ספר קטן וקליל – כנפיים שחורות למלאך שלי. הספרים של זיקית תמיד נכנסים לתיק ולא שוקלים הרבה וזו אחלה בחירה לאלו ביננו עם התיקים הקטנים…

הספר "כנפיים שחורות למלאך שלי" פותח את סדרת הנואר של זיקית, לא יודעת מה יהיה ההמשך שלה אבל ההתחלה בהחלט נראית מבטיחה – לפנינו רומן פשע שנכתב ב-1953, שנקרא בנשימה עצורה, מבחינתי לפחות.

את שמו של הגיבור בספר אנחנו מגלים רק לאחר כמה עשרות עמודים, בינתיים הוא קורא לעצמו טים. טים הוא חייל משוחרר בן 27 שלא מצא את מקומו בחברה ומאז הוא די אבוד. טים ישב בכלא וברח בפעולה נועזת שבה הוא איבד חבר ומאז הוא פושע נמלט. הוא מאוד מודע לעצמו ובאופן כללי חושב שהוא לא יגיע לשום דבר בחיים שלו. הוא אוסף את המשכורת האחרונה שלו מאסדת הקידוח שעבד בה ומזמין לעצמו נערת ליווי בשם וירג'יניה למלון שבו הוא משתכן. בין השניים מתחילה מערכת יחסים שנראית בלתי אפשרית כבר מההתחלה. הוא לוקח אותה איתו ברכב לטיול ואומר לעצמו ש"בתחנת דלק הבאה אני זורק אותה". זה כמובן לא קורה. היא, מצידה, נראית אדישה לכל הסיטואציה. טים מתפעם מעצם הווייתה של וירג'יניה. הוא מספק לנו תיאורים מפורטים על יופייה, על רגליה ועל הצורה שבה מסתכלים עליה כשהיא נכנסת לחדר. חשוב לו מאוד להרשים אותה ולהראות לה שהוא גבר – גבר. וירג'יניה די אבודה בעצמה. גם היא בורחת ממשהו והחיבור בין השניים הוא פשוט פצצה מתקתקת.

לטים יש תכנית והוא לא רוצה לספר עליה לוירג'יניה, הוא לא סומך עליה. אבל היא מהפנטת אותו. הוא לא יכול שלא להביא אותה בחשבון. סוג של יחסי שנאה – אהבה שכאלה. התשוקה שהוא מרגיש כלפיה פשוט נוזלת החוצה מהדפים ואי אפשר לטעות בה. התיאורים של השהות שלהם יחד פשוט עילפו אותי. הם רבים ומשלימים, מרמים אחד את השנייה, משקרים ואז מספרים את כל הסודות הכמוסים שלהם, הם חייבים אקשן (מישהו אמר בוני וקלייד?). לקרוא את הספר הזה זה כמו לחזות בתאונת רכבת העומדת להתרחש. התחושה שמשהו רע עומד לקרות כל הזמן מדגדגת בתחתית הבטן. מצאתי את עצמי שמחה שהנה, הסתיים לו עוד פרק בלי איזו טרגדיה. אבל שלא תטעו – הסיפור הזה הולך ומסתבך מרגע לרגע.

לא יכולתי לעזוב את הספר. זה לא ספר *גדול* ולא איזו סוגת עילית, אבל הוא פשוט עושה את העבודה. הכתיבה קלילה וקולחת והתיאורים של טים מקסימים ומלאים בציניות. אני לגמרי יכולה לראות איך עושים סרט מהספר הזה ויפה שעה אחת קודם… מצאתי את עצמי מגלה אמפתיה לגיבור שהוא פושע אבל אי אפשר שלא לתהות מה הביא אותו למצב הזה ואיך החברה מקיאה מתוך עצמה אנשים ולפעמים מתנהגת בחוסר סלחנות.

אהבתי מאוד מאוד. ממליצה על קריאה ביום גשום וסגרירי.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כל הספרים של זיקית מתאפיינת בקו עיצובי נקי ומינימליסטי הן בצבעים והן באיורים שעל העטיפה. כאן, בניגוד לספרים האחרים העטיפה היא שחורה והעמודה של הספר ורודה (בסדרה הרגילה העמודה לבנה והצבע השולט מתחלף). האיור הוא של דמות נשית, אשר מחזיקה ביד אחת סיגריה והיד השנייה תומכת בראש. היא נראית מיוסרת, מיואשת ומחפשת משהו. את עצמה אולי? היא נראית אבודה. העטיפה יפיפייה לדעתי ומשרה בדיוק את האווירה האפלה והקשה שעולה מהספר. אהבתי מאוד.

ציטוטים:

"למחרת קמתי מוקדם בשביל עוד קצת קצף ומים, והיא נכנסה לחדר הרחצה כשעוד הייתי בתוך האמבטיה. היא הייתה לבושה. היא אמרה שהיא הולכת, ושהיה לה לילה נחמד. היא אמרה את זה בקול הקטן והאוטומטי של ילד שמסתלק ממסיבת יום הולדת. המחשבות שלה כבר היו במקום אחר. עיניה היו בהירות, שפתיה משוחות אודם חדש. העובדה שהייתי באמבטיה הזיזה לה בערך כמו הסדקים באריחי הקיר.
משכתי את עצמי מתוך האמבטיה והרמתי אותה ונשאתי אותה בחזרה לחדר ועברו שלושה ימים עד שיצאנו ממנו. ביחד. היא אמרה שזה כמו השיר שהשמיעו שוב ושוב ברדיו הקטן ליד המיטה: "אם יש לך כסף, מותק, לי יש זמן". המנגינה והמילים הזולות נשמעו מוזרות כשיצאו ממנה בגינונים האופייניים לוסלי קולג', בקול הליידי שלה עם חיתוך הדיבור העדין".

"בילינו את הלילה בפואבלו, וזה לילה שאני אוהב לחזור אליו במחשבות, במיוחד עכשיו כשהזמן שלי כל כך קצר, ולעמים אני מתחיל לחשוב שעשרים ושבע שנים זה לא חיים כאלה ארוכים אחרי הכל. כשאני מתחיל לחשוב כה, הזיכרון של הלילה ההוא בפואבלו בא לי כמו סם חיזוק. אני לאיכול הסביר את זה. אחרי הכל, תחיה כמה שתחיה, אין יותר מידי רגעים מובחרים באמת לאורך המסלול, כי רוב החיים אוכלים וישנים ומחכים שיקרה משהו שאף פעם לא קורה. אתם יכולים להבין את זה בעצמכם אם תשתמשו בחיים שלכם כדוגמה. רוב החיים אנחנו מחכים לחיים. ואנחנו מבזבזים המון זמן בדאגות בגלל דברים לא חשובים ואנשים לא חשובים וכל זה מתבהר פתאום כשנודע לנו באיזה יום בדיוק אנחנו עומדים למות".

"אני מנסה להיות נאמן לחיים, והחיים האמיתיים הם לא שרשרת של גלים קטנים ומדורגים שמסתדרים בתבנית יפה ואפשר להגיד אותם כמו את האלף – בית. החיים זה ערימה של דברים זעירים ומטופשים שלא מתחברים לשום דבר, מעבר לעובדה שהם קרו והעבירו את הזמן".

"תראו לי גבר שבחיים שלו לא לטש עיניים רעבות במכונית משוריינת ואני אגיד לכם, זה לא גבר, זה תאונת עבודה של הטבע".

"…אני רוצה שזה יהיה ברור כמו האף על הפרצוף שלך. אני יכולה לסבול כל דבר חוץ מג'נטלמנים. כי ביליתי הרבה זמן, יותר מידי זמן, עם ג'נטלמנים, ואני יודעת למה הם מה שהם. הם החליטו להיות ג'נטלמנים אחרי שהם ניסו את כל הדברים האמתיים ונפלו בהם. הם נפלו עם נשים. הם נפלו כשהצטרכו לעמוד על הרגליים האחוריות שלהם ולהתנהג כמו גברים. אז הם נהיו ג'נטלמנים. הם לא מצליחים להיות בני אדם. אז הם אומרים לעצמם בוקר אחד: 'מה אני יכול להיות, משהו שלא צריך להתאמץ בשבילו בכלל ולא יוצא ממנו שום כלום, ובכל זאת הוא יגרו לכולם להסתכל עלי בהערצה?' התשובה פשוטה. תהיה ג'נטלמן. תעמיס את החיים על הגב שלך, תבכה כשאף אחד לא שומע, וגם את זה תעשה לפי תוים". (…)"ג'נטלמן אמיתי הוא שטיח לדלת כניסה שכבר אין לו שערות מרוב שדרכו עליו…"

"מי שלא שמע סירנה מחפשת אותו, רק אותו, לא שמע סירנה בחיים שלו. רק כשאתה שומע סירנה שמחפשת רק אותך אתה שומע אותה ממש ויודע מה היא באמת ומבין שהיא שהמציא אותה לא היה איש אלא שטן מהגיהנום שהטליא יחד כל מיני קולות ותערובות של קולות כדי לשתק ולהחליא. כשאתה יושב בסלון שלך ושומע סירנה זה מין דבר קטן ובודד, שלא אומר לך כלום מלבד זה שתצטרך לשמוע את הקול עד שהוא יעבור. אבל כשהסירנה רודפת אחריך, היא המרקם של העולם כולו. אתה תשמע אותה עד תמות. היא קורעת לך את הקרביים כמו מקדח שיורד על עצב ונכנסת פנימה ומתפשטת בתוכך".

"מותק, בכל מקום שמישהו מת מישהו מסתכל. ומה זה כבר משנה אם מסתכלים עלייך מתה על המיטה או על כיסא, מישהו יהיה שם תמיד. המוות הוא משחק ראווה".

הפוסט כנפיים שחורות למלאך שלי / אליוט צ'ייז הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.