אני אוהבת ספרים שהם חליפות מכתבים. יש משהו שהופך את כל הסיפור ליותר אישי, כשהגיבור כותב אותו בעצמו. כשהייתי ילדה קראתי את "מכתבים לצופיה" והספר ריגש אותי עד דמעות ומאז אני מכורה לספרים שכתובים בצורה כזו. כמובן, צריך לדעת לעשות את זה והמעבר בין נימה אישית במכתב לבין דיאלוגים בין הדמויות, שגם הם מועברים בתוך המכתבים צריך להיות חלק ובלתי מורגש. נתקלתי בחיי גם בספרים בז'אנר הזה שלא עבדו. והנה כאן – זה עובד יופי. הספר בנוי מ-23 מכתבים אותם כותבת אמה רייס לידידהּ חרמן ארסינייגאס במשך כמה שנים ובהם מתארת את ילדותה מתוך זיכרונותיה.

'אני באה משם' בבסיסו הוא סיפור עצוב, הוא מגולל את ילדותה הלא פשוטה של אמה רייס עצמה. היא ואחותה ננטשו על ידי הוריהן והתגלגלו בין נשים קולומביאניות שונות. אמה נולדה בשנת 1919 בבוגוטה שבקולומביה וכשהייתה בת ארבע בלבד היא ואחותה ננטשו על ידי האישה שטיפלה בהם. נזירות מצאו אותן בתחנת רכבת ואספו אותן אליהן עד שתימצא אימן. כשהאחרון לא קרה, המנזר הפך לביתן לשנים הבאות, עד לבגרותן. "בית" זו מילה שבדרך כלל מכילה בתוכה חוויות חיובית, חום ואהבה, אבל הבנות לא חוו דבר מכל אלה. המנזר טמן בחובו עבודות קשות במשך 18 שעות ביום, שישה ימים בשבוע, כללים נוקשים ובידוד מוחלט מהעולם החיצוני. אין אהבה, אין חיבה ויש בעיקר הרבה נטישות. כל מה שהיה מחוץ לשערים הגדולים היה "העולם", כך קראו לו בנות המנזר. לא היה להן מושג מה יש שם ואיך הוא מתנהל.

למרות הקושי היומיומי אמה מצליחה למצוא שמחה בתוכה וזה כוחו של הסיפור לדעתי. הספר הזה אמנם קשה מבחינת הדברים שהבנות עוברות בכלל ואמה בפרט, אבל השפה הנגישה והאופטימיות התמימה של אמה גורמות לסיפור להסתיים בלי רגשות קשים יותר מידי. נראה כאילו היא מתייחסת לחוויות הלא פשוטות שהיא מתארת בשוויון נפש, כאילו 'כן, היה יום קשה, מחר יהיה יותר טוב'. אולי אני טועה, אבל כך הרגשתי. ואני אומרת את זה בקטע טוב. צריך עור של פיל בשביל לעבור את מה שאמה הילדה עברה ולגדול להיות אישה משכילה, שפויה ומתפקדת.

למקרה שלא הבנתם, מדובר בסיפור אמיתי. לצערי, סיפורים כאלה לא חסרים ברחבי העולם. הידיעה שיש כאלה שמצליחים לברוח מגורלם מעודדת. אמה רייס ברחה מהמנזר כשהייתה בת 20 בערך וחיה חיים מלאים שכללו קשרים עם אמנים ואינטלקטואלים ומגורים במקומות רבים בעולם (כולל את ארצנו הקטנטונת).

כשסיימתי את הספר נותרתי עם המון שאלות שלא קיבלתי עליהן תשובה, גם מקריאת אחרית הדבר של דייגו גרסון – "מה קרה לאמה רייס?", דמותה נשארה מסתורית בעיני. זה לא מוריד כהוא זה מחוויית הקריאה, לדעתי זה אפילו מוסיף. אתה יודעים – הסקרנות הרגה את החתול וזה…

לסיכום – מומלץ בחום! כתוב בצורה קולחת, אישית, אותנטית, בשפה פשוטה עד יומיומית ולמרות כל הקושי שבו, הוא מצליח לגלם בתוכו אופטימיות ושמחה.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

דווקא את העטיפה אני פחות אוהבת הפעם, או אולי פשוט לא מתחברת. רואים סילואט של פסל כלשהו, שנראה לי כמו בודהה. אני מסכימה שאימג' שמתחבר עם נצרות אולי היה 'ברור' ומתבקש מידי, יחד עם זאת הבחירה הפעם לא ממש ברורה לי. מעבר לזה, אני אוהבת את הקו העיצובי של ספרי זיקית וכתבתי עליו כבר בהרחבה בפוסטים הקודמים. כמו כן, אני רוצה שוב לפרגן לזיקית על העובדה שהם כותבים המון מידע על גבי הכריכה – גם על הסופר והספר, גם על המעצבים וגם על ההוצאה עצמה.

הפוסט אני באה משם / אמה רייס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.