אחרי כמה ספרים עם תכנים – בוא נאמר – בעייתיים משהו, הרגשתי שאני חייבת משהו קליל ומשעשע. כזה שיגרום לי לחייך לפני שאני הולכת לישון. שישכיח ממני את כל הצרות, יצחיק אותי ויבואו בעקבותיו (אולי) חלומות טובים. קראתי המלצה של חבר שאני סומכת עליו (תודה, תומר!) ואפילו רכשתי את הספר, מה שלא קורה הרבה בזמן האחרון, במיוחד לאור הספרים הרבים שאני מקבלת וממתינים בסבלנות לתורם בצד.

אלן בלייר הוא סופר צעיר מניו ג'רזי. הוא הוציא רומן אחד לפני כמה שנים ומאז מתקשה לסיים את הרומן השני שלו. אפשר לומר שהוא מתקשה בכלל להתחיל אותו. כל הכסף שיש לו הגיע מתביעת פיצויים שזכה בה אחרי שנפצע באורח מוזר באיזה בניין במנהטן. בכסף הזה הוא שוכר לעצמו משרת בשם ג'יבס (כן, כמו ההוא מספריו של וודהאוס, שאני חייבת לציין שלא קראתי). בתחילת הספר הוא גר אצל דודיו (יחד עם ג'יבס כמובן) כסוג של פרזיט ועושה כל שניתן על מנת להתחמק מדודו, שאותו הוא לא ממש אוהב ואפשר להגיד שגם קצת מפחד ממנו. הוא עושה יוגה כל בוקר ואת שאר היום מעביר בהתחמקויות, ניסיונות כתיבה והצפנה של אלכוהול במקומות כאלה ואחרים, כי בנוסף לכל, אלן הוא גם אלכוהוליסט. יחד עם זאת, הוא אלכוהוליסט חביב ביותר, יש לציין.

אלן מתקבל למושבת אמנים בסרטוגה ספרינגס שבמדינת ניו יורק. הוא מאוד מתרגש מהעניין ובטוח ששם יצליח להיפטר ממחסום הכתיבה שלו ולהתקדם עם הספר, כשהוא מוקף בעוד אומנים כמותו. הוא מחליט לקחת את ג'יבס כמובן ולנסוע להרפתקה חדשה. המקום, שנקרא "מושבת הוורדים", הוא לא פחות ממיקרו קוסמוס לדמויות הזויות, לא ברורות ולעיתים על סף הגרוטסקיות. כל אחד מהם פלצן בדרכו ואלן שיכור משלל הטיפוסים שמקיפים אותו. עוד בדרכם למקום השניים, או יותר נכון אלן, כי ג'יבס הוא קול ההיגיון בכל העסק הזה, מסתבכים באי אלו עניינים, הפתעות ושלל תקריות משעשעות. במושבה עצמה דעתו של אלן מוסחת משלל הטיפוסים ההזויים והמטורפים שמסתובבים סביבו. הוא ממשיך לשתות בכמויות, מוצא את עצמו מואשם בגניבה של נעלי בית ובנוסף לכל – מתאהב. לכל אורך הדרך, ג'יבס הוא הדמות השפויה בכל הסיפור הזה ולא ממש ברור אם הוא באמת קיים או יציר דמיונו הפרוע של אלן, סוג של אלטר אגו או סייד קיק או שקר כלשהו אחר.

כשאלן יצא מלכתחילה למסע הזה הוא הציב לעצמו שלוש מטרות עיקריות – לסיים את הרומן השני שלו, להיגמל מבעית האלכוהול שלו ולהתאהב. מיותר להגיד, שעוד לפני הגעתו למושבה עצמה, הוא לא עומד באחת המטרות שלו, כשהוא משתכר בפאב מקומי ונקלע לקטטה שמשאירה אותו חבוט וחבול. חוץ מלכתוב כמה שורות בודדות, הוא לא ממש כותב אלא עסוק ב(איך לא?) שתייה מופרזת בחברת חבריו החדשים ושיחות פילוסופיות כאלה ואחרות. הוא מוצא סוג של אהבה אך זו די מסבכת אותו ובסופו של דבר הוא נאלץ להימלט באישון לילה מהמושבה, כשלא השיג אף אחת ממטרותיו.

הספר הזה הוא פשוט קומדיה של טעויות. וזה משעשע לאללה. אני, אישית, לא קראתי אף אחד מספריו של וודהאוס שג'ונתן עושה לו כזו מחווה עם שמו של ג'יבס וגם עם הכתיבה עצמה ולכן נהניתי מאוד מהספר. הבנתי שאנשים שקראו את וודהאוס קצת התאכזבו מהספר הזה כי "זה לא זה". אני ממליצה לא לבוא עם ציפיות ופשוט ליהנות. חייכתי לכל אורכו של הספר והקלילות הזו באה לי טוב. היו כמה קטעים שאפילו גיחכתי בקול רם.

בקיצור – מומלץ לימים חמים כאלה, כשיושבים מול המאוורר או מתחת למזגן ולא רוצים להטריד את הראש בעוד תכנים כבדים.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה די מונוכרומטית – בסך הכל שני גוונים של כחול, קצת שחור וכיתוב בלבן. שם הספר כתוב בגדול, והשילוב עם סימן הקריאה מרגיש ממש כמו צעקה. במשפט הזה מתחיל ונגמר הספר -"התעורר, אדוני!". שם הסופר קטן רק במעט וזו כנראה הודות לעניין הפעוט שהסופר אמור להיות מוכר לרוב האנשים (אני לא הייתי אחת מהם, 'צטערת), כיוצר הסדרה "משועמם" ב-HBO. רואים דמות עומדת, מאוירת בקווים גרפיים ובלי יותר מידי פרטים – היא כמובן ג'יבס, ולצידה, שרועה על הקרקע, דמות נוספת, שאנו רואים רק את הרגליים שלה ובקבוק זרוק – ללא שום ספק אלן בלייר החביב. הרקע הוא מעין גלים מתפתלים בכחול, שיש בהם אלמנט מרגיע, אבל לי הם פשוט נראו כמו מה שקורה לאלן בלייר בראש. כמו סוג של הזיה. זה הזכיר לי קצת קטעים מסוימים ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס". כמובן הרבה יותר רגוע ומינוס נרקוטיה, אבל בכל מקרה – זה מה שעלה לי בראש, ואולי גם בראשו של אלן…לכו תדעו. ברשת אפשר למצוא עוד שתי עטיפות לספר – באחת רואים אימג' מאוד דומה אבל דווקא על רקע צהוב ובשנייה רואים דמות של משרת, מטושטשת לחלוטין. בכל מקרה נראה שיש כאן רצון לשמור את הדמויות לדמיון שלנו ולכן אין צילום. אני אהבתי את הכריכה, היא מטרידה ומרגיעה בו זמנית וזה משהו שלדעתי מאפיין את הספר – אלן מיטלטל בין חרדות לאופוריה וג'יבס תמיד נשאר מחושב והגיוני.

ציטוטים:

"התחלתי לשפשף את העצם שבמרכז אפי, תמיד אני משפשף אותה כשהעניינים מסתבכים. באמצע מסאג' האף הזה שמעתי שאיבת אוויר קלה – ג'יבס, כמו לחות, הצטבר לשמאלי. אני חושב שלג'יבס יש קרבה משפחתית למיים. אומרים שכולנו מכילים חמישים אחוז מים, אבל אצל ג'יבס זה כנראה תשעים אחוז. ג'יבס ומים מחלחלים לכל מקום, אי אפשר לעצור אותם, כמו האגם התת-קרקעי הזה ששמעתי עליו, שמתחיל מתחת ללונג איילנד וצץ בקונטיקט".

"מה שאני עושה, שמתי לב, זה להתייחס למוח שלי כמו אל צרור מפתחות: אני מאבד אותו ואז מוצא אותו בשמחה, ואז שוב מאבד אותו. לא כדאי לאדם להתייחס למוח שלו בצורה כזאת, אבל זה קורה".

"פניה היו עגולות ובשרניות, העור השחים – הצהיב מזקנה. גובהה היה כמטר חמישים וחמש והיא לבשה חלוק בית כחול דהוי. נעלי הבית שלה היו עתיקות, בצבע בשר, וייתכן שלא נחלצו כבר שנים. גילה היה על הטווח שבין שישים וחמש לתשעים וחמש. עיניה חצו אף את הגיל הזה. הן ראו את משה יורד מהר סיני ומועד עם לוחות הברית, הרגע שבו הומצאה המילה 'קלוץ'. החזה שלה היה בעל נפח. חשתי שמץ של תאווה לאישה הצעירה שהיא הייתה במאה התשע-עשרה".

"פורנו והיאבקות. בשניהם המשתתפים פועלים לפי נוסחה מסוימת – הם מציגים גוף אבסורדי ומעמידים פנים שהם עושים משהו. באחד הם מעמידים פנים שהם הולכים מכות ובשני הם מעמידים פנים שהם נמשכים לזה לזה. כנראה ששני הקהלים חשים קתרזיס לנוכח ההגזמה של הכל".

"אחת הבעיות שלי היא שאני מבלבל בין אהבה לרחמים. אני לא באמת יכול להפריד בין השניים, אולי כי הם באמת הולכים יד ביד – ברגע שאתה אוהב מישהו אתה לא רוצה שהוא יחוש כאב. אבל אתה יודע שזה בלתי נמנע. אתה מזהה את האשליות הקלושות שבהן הוא עוטף את עצמו כדי להמשיך, יודע באיזו קלות אפשר לפגוע בן ולרסק אותן, ולכן אתה מרחם עליו, באותו אופן שבו, עמוק בפנים, אתה מרחם על עצמך, מאותן סיבות בדיוק".

"הייתי מודע לכך שאני מתנהג באכזריות אבל לא יכולתי לעצור בעצמי. התנהגות כזאת אינה אופיינית לי. אבל אני מניח שכאשר אנחנו מרגישים בודדים בחיים אנחנו תוקפים דווקא את אלו שאוהבים אותנו. תכונה זו מאפיינת את הטבע האנושי כולו ואפשר לסכם אותה במילה אחת: פגם".

"שמתי לב, אדוני, שבמנות קטנות הזמן נדמה ארוך: שעה, עשר דקות, יום. לעומת זאת, לאורך חייו של אדם, תקופות ארוכות – עשר שנים, חמישים שנה – נדמות די קצרות."
"אתה יודע למה זה ככה, ג'יבס?"
"זה יכול להיות קשור לזיכרון, אדוני. אין לנו היכולת להיזכר בכל אירוע מחיינו, אז אנו מרכזים את החוויות שלנו, מסכמים אותן, נפטרים מהן. פרשיית אהבים יכולה להצטמצם למשפט: 'היינו יחד שלוש שנים'. החיים שלנו מתקצרים מאוד בצורה כזאת…העניין כולו הוא חידה, אדוני. לוקח לנו שישים, שבעים, שמונים שנים לחיות את חיינו, ונראה שהם חולפים כל כך מהר, ועם זאת אנחנו גם יודעים כמה זמן לקח לנו להגיע למקום שאליו הגענו…אני חושב על עולם הקולנוע. סרט של שעתיים הוא התוצאה של מאות שעות צילומים. החיים הם אותו דבר. אפשר לזכור אותם ולסכם אותם די במהירות, אבל מיליוני רגעים יצרו אותם".

הפוסט התעורר, אדוני! / ג'ונתן איימס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.