וואו. כל כך קשה לכתוב על הספר הזה. זה גם מה שאמרתי לעצמי כשסיימתי לקרוא. וואו. זה נותן לך אגרוף בבטן. לא ידעתי אפילו איך לגשת לספר הזה בכלל. הוא לא כתוב כמו משהו שאני מכירה – רובו ככולו כתוב בשורות קצרות, כמו שיר, חלקן אפילו בחרוזים. הקטעים שכתובים כפסקאות הם ממש קצרים. כל השאר – פיוטי משהו. לפעמים זה בכלל נראה כמו מבנה של מחזה.

נתחיל מהפרט הכי חשוב – דויד גרוסמן איבד את בנו, אורי, במלחמת לבנון השניה. זה לא שיר ולא רומן ולא סיפור בהמשכים. זו המציאות. מאז, הוא פרסם את "אישה בורחת מבשורה" שלא קראתי אבל הבנתי שגם הוא מתעסק בשכול ועכשיו – את "נופל מחוץ לזמן", שהוא כל כולו ניסיון להעביר במילים את הדבר הזה, את מה זה לאבד ילד. אי אפשר להתעלם מהשכול הפרטי של גרוסמן כי כל הספר מתעסק בזה. הוא אפילו מזכיר את שם החיבה של בנו (אואי) פה ושם.

באמצע ארוחת ערב קם איש ואומר לאישתו שהוא יוצא לחפש את בנו "שם". בנם מת חמש שנים לפני ואף אחד מבני הזוג לא ממש הצליח להתגבר על זה (אפשר בכלל להתגבר על דבר כזה?!). הוא קם ומחליט שהוא הולך לחפש אותו. מאותו רגע הוא נקרא בספר "האיש ההולך". אין לו שם וכך גם לרוב הדמויות האחרות בספר.

העיר שהיא התפאורה לסיפור הזה לא לגמרי ברורה והזויה משהו. עומד בראשה דוכס שמעסיק אדם שנקרא "רושם קורות העיר" שתפקידו לבלוש אחרי האנשים ולדווח לדוכס מה הם עושים. אך גם הוא איבד את ביתו 13 שנים קודם לכן ואיכשהו יוצא שהוא בודק רק את תושביה השכולים של העיר – מתקנת רשתות אילמת, מורה עבר שכותב תרגילי חשבון על קירות העיר, מיילדת ובעלה הסנדלר ואיש שנקרא בפי כולם "קנטאור", שלא כמו הדמות המיתולוגית שהיא חציה אדם וחציה סוס, כאן האיש כאילו התחבר עם השולחן שלו והפך לחצי אדם חצי שולחן שמנסה לכתוב על בנו המת על מנת להבין את שקרה, אבל פשוט לא מצליח לכתוב.

כל הדמויות השכולות מצטרפות עם הזמן לאיש ההולך (חוץ מהקנטאור שכבול לשולחנו). אפשר להתפלסף ולהגיד שכולן הן בעצם אותו האיש אבל זה לא באמת משנה (גם לא תמיד עקבתי אחרי מי אומר מה) כי זה לא עקרוני. זה כמו מעין רשמים על עצם השכול. כאילו גרוסמן שופך את הקרביים שלו. אני מניחה שאם הייתי צריכה לכתוב על תחושות כאלה קשות – ככה בדיוק זה היה יוצא. בשורות שורות, שלפעמים מרגישות כמו "רשימת מכולת" (ואני ממש לא מתכוונת במובן הלא טוב של העיניין). כל מה שרציתי זה לצאת מהבית. למצוא את גרוסמן. ופשוט לחבק אותו.

אין בספר הזה פרקים, וזה מוסיף לתחושת המועקה שנוצרת מהעיסוק בנושא הזה, שהוא קשה גם ככה. זה הרי לא הגיוני ולא נתפס שהילדים ימותו לפני ההורים. ובמציאות הקשה שאנחנו חיים בה בארצנו למודת הקרבות, המלחמות והפיגועים לצערי אנחנו נתקלים בזה הרבה.

לדעתי האישית זה ספר שרק אם אתה סופר עם שם ורקורד כמו של גרוסמן אפשר להוציא. אם מישהו אנונימי היה מגיע עם כתב יד כזה להוצאה לאור אני בספק אם היו נותנים בזה מבט שני, כי זה ממש לא ספר קונבנציונלי וגם ממש לא בטוח שיימכר. בטח אם לא מכירים אותך. זה מרגיש שהספר הזה הוא ה"בייבי" של גרוסמן, משהו שהוא כתב בשביל עצמו, לנשמה, ויחד עם זאת הוא הסיפור של כולנו קצת. הסיפור של המציאות הזו שבה אנחנו חיים. זה אחד הדברים שנתנו לי את האגרוף הזה שדיברתי עליו. דווקא עכשיו, כשאני אמא לילד קטן כל הטקסט הזה מקבל משמעות אחרת ומצמררת בשבילי. עוד 18 שנים גם הוא ילך לצבא. אבא שלי אמר לי שכשאחי ואני נולדנו הוא ואמא שלי היו בטוחים שכבר לא נצטרך ללכת לצבא והנה אנחנו היום – אחי בן 38 בקרוב ואני בת 33 אוטוטו ואני מבינה שגם הוא, הילד הבכור שלי, ייתגייס כדי לשמור לנו על המדינה. אני רק מקווה שהמדינה תשמור עליו בשבילי בחזרה.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש – כי יש אנשים שזה לא ידבר אליהם.)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנחנו רואים עבודה של מיכל רובנר שנקראת "point; קצה" (1998). גרוסמן ורובנר אוהבים לשתף פעולה – היא גם איירה את ספר הילדים שהוציא – "חיבוק". אין ספק שהאימג' מאוד מאוד מתאים לספר. קודם כל השם – "קצה" – אותו איש שהולך לחפש את בנו, הולך לחפש אותו "שם" ומבחינתי "שם" הוא סוג של קצה, המקום שאליו הוא הולך הוא קצה של מציאות. דבר שני האימג' עצמו – רואים דמות עומדת בקצה של משהו (צוק? הר? בניין? זה לא משנה) ולא ברור אם היא הולכת או עומדת, מה שבטוח זה נראה כאילו היא עומדת ליפול. זה מטושטש ונראה כמו פרט מתוך צילום שהוגדל בטירוף, גרעיני משהו וקונטרסטי – הדמות שחורה והרקע ורוד. הייתי יכולה עוד לכתוב ולנתח את זה שעות. בקיצור – יפה, מתאים, הולם את התוכן. נקודה.

ציטוטים:

"אתה רוצה לשמוע על / הלילה ההוא. / על הכיסאות האלה ישבנו, / אתה ישבת / כאן, אני כאן. ואתה / עישנת, אני זוכרת / את הפנים שלך באות / והולכות בעשן, ובכל / פעם נעשות קצת / פחות. פחות / אתה, פחות / אדם".

"אני כנראה יכול / להבין רק דברים / שבתוך הזמן. אנשים, / למשל, או מחשבות, או צער / או שמחה, סוסים, כלבים, / מילים, אהבה. דברים / שמזדקנים, שמתחדשים, / שמשתנים. גם געגועי אֵלֶיךָ / כלואים בתוך הזמן. האֵבל / נעשֶה ותיק יותר / עם השנים, ויש ימים שהוא חדש, / טרי. / כך גם הזעם על כך מה שנגזל / ממךָ. אבל אתה / כבר לא. / עצמך כבר / לא. מחוץ / לזמן אתה. / איך להסביר / לך, הלוא גם ההסבר / דחוק בתוך הזמן. סיפֵּר / לי פעם איש מארץ / רחוקה, שבשפתו / אומרים על מי שמת / במלחמה, "נָפַל". / וכך אתה: מחוץ / לזמן נפלתָ, הזמן / שבו אני שוכן / חולף / על פניך: דמות / עומדת לבדה / על רציף / בלילה / ששחורו / דלף מתוכו / עד כלות. / אני רואה אותךָ / אבל איני נוגע. / אינני חש אותך / במחושי הזמן / שלי".

הפוסט נופל מחוץ לזמן / דויד גרוסמן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

חיכיתי בקוצר רוח לקרוא את הספר הזה. עיניין אותי לראות מה יצא תחת ידם המיומנת של דויד גרוסמן כסופר ומיכל רובנר כאחראית על הרישומים. אין ספק שלא התאכזבתי. הספר מקסים ומרגש ואפילו העלה לחלוחית בעיני.

הסיפור הוא על ילד בשם בן, שהולך לטייל עם אמא שלו ועם הכלבה פלא בשדה ואמא אומרת לו "אין עוד כמוך בכל העולם". בן דווקא לא אוהב את זה וטוען שזה גורם לו להרגיש לבד ושאין עוד אף אחד כמוהו. מתפתחת שיחה בין השניים על משמעות הלבד והביחד והאם עצם היותנו אינדיבידואלים הופכת אותנו בהכרח לבודדים. מעבר לשיחה הזו לא קורה כלום בעצם. אין איזו עלילה שמתפתחת או מתח שנבנה, פשוט שיחה "רגילה" לכאורה בין אמא לבן. אני אומרת לכאורה כי זו שיחה שמתחילה משאלה נאיבית, אבל מקבלת עומק פילוסופי משהו. זה מביא אותי לנקודה הבאה – ספר ילדים? לא נראה לי…  

הספר מהמם, מקסים, מרגש ועוד הרבה דברים אחרים טובים שאני יכולה להגיד עליו, אבל לקרוא לזה ספר ילדים זה נראה לי לא מתאים. אולי רק לילדים הרבה יותר גדולים. ילדים קטנים אוהבים ציורים צבעוניים עם קונטרס גבוה, שעוזרים להם להבין את הסיפור. כאן, הרישומים של רובנר הם כל כך מינימליסטיים ואינטימים וחסרי צבע ואפילו הבעות פנים, שנראה לי שזה לא ידבר לילדים הקטנים. זה מסוג הספרים שיש להם מוסר השכל מאוד מרגש ונכון ואמיתי ואנושי ואפשר לתת אותם כמתנה לילדים בוגרים וגם למבוגרים. הכתב עצמו כתוב ככתב יד ומנוקד. זה גם עיניין שיהיה בעייתי לילדים, שתחילה לומדים לקרוא אותיות דפוס ויהיה להם קשה לקרוא סוג כזה של כתב לדעתי.

מבחינת העיצוב של הספר עצמו – הוא נראה כמו מחברת. כמו משהו אישי (מה שמצטרף לרישומים המינימליסטים ולכתב היד). הכריכה והדפים שבפנים הם בצבע בז' ויש להם טקסטורה קלה כזו, כמו של מחברת סקיצות. עושה רושם כאילו יש רצון לגרום לסיפור ולספר להיות מתאים לכולם, ולכן אין שם לאמא ולילד קוראים "בן", שם שהוא גם שם כולל לכל הבנים אי שם. אפילו עצם זה שברישומים אין פנים – כל אחד יכול למצוא את עצמו שם.

יש משהו מאוד מאוד מיוחד בספר הזה. בכולו. גם בתוכן וגם בעיצוב.

כן ילדים, לא ילדים, עזבו אתכם משטויות – איך שסיימתי עם הספר הזה רצתי לחבק את הילד שלי, כדי שידע שהוא הכי מיוחד בעולם. בשבילי.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנחנו רואים את האיור הראשון מהספר בתוספת ממש ממש עדינה של צבע אדום. שם הספר ושאר הכיתוב כתוב בכתב ומנוקד (כמו בתוך הספר). מינימליסטי ומקסים. אני גם אוהבת את הטקסטורה העדינה שיש על הכריכה.

הפוסט חיבוק / דויד גרוסמן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.