וכך מתחיל הספר:

"בפעם הראשונה שראיתי את נכדותיי עמדתי מעבר לרחוב, לא העזתי להתקרב. בשכונות הפרוורים של חרונינגן החלונות גדולים ונמוכים, התביישתי בקלות שבה השגתי את מבוקשי, נבהלתי מהיותן שלל זמין למבטי. אבל גם אני הייתי חסרת הגנה, אילו הסבו מעט את פניהן הן היו רואות אותי שם.
הילדות לא עסקו בנעשה בחוץ. הן היו נתונות לעצמן, לדאגותיהן הפעוטות. ילדות עם שיער בהיר ודק שנשפך מבין האצבעות כמו קמח. הן היו לבדן בסלון, יותר מדי בהישג ידי. אילו נשאלתי לא היתה לי דרך להסביר את הימצאי שם. הלכתי."

לפנינו סיפורה של משפחה – אבא, אמא ובת. ובאופן יותר ספציפי – הקשר בין האם יואלה והבת לאה, מרגע הלידה ועד ההווה, שבו עומדת האם וצופה בנכדותיה מחוץ לחלון ביתן שבהולנד, שאותן לא פגשה מעולם.

מה הביא את יואלה למצב שבו היא לא מכירה את נכדותיה ולא פגשה אותן מעולם? מה יכול לגרום לקרע כזה גדול כזה בין אם לביתה?

הפרקים נקראים כמו יומן בו יואלה מכניסה אותנו לראש וללב שלה, ללבטים שהיא מתחבטת בהם בנוגע לאיך לגדל ולחנך את לאה, לתחושות הבטן שלה ולטעויות (אולי) שהיא עושה בדרך.

כאמא וכבת, הספר הזה הפך לי את הבטן. יש דברים שיואלה אומרת שמצאתי את עצמי מזדהה איתם משני צידי המתרס, והם לא תמיד היו טובים. מסוג הדברים שאף פעם לא נעים לדבר עליהם או להודות בהם. הרגעים שנראה שהילדים מכלים כל טיפת אנרגיה שלנו ולחילופין האהבה העצומה שמרגישים ואיך שני הדברים יכולים בכלל לחיות זה לצד זה.

זה ספר לא קל בכלל. הוא גרם לי לא פעם לפקפק בעצמי ולתהות איך הבת שלי תגדל, איזו אישה היא תגדל להיות ועד כמה יש לי בכלל שליטה על איזו מין ילדה, נערה ואישה היא תהיה. על מה היא תכעס עלי? מה היא תזכור לטובה? למה היא הכי תתגעגע אם תהיה רחוקה מהבית?

זה ספר מלא במתח נפשי, שלא הצלחתי להניח מהיד. אני חושבת שכל אחת תצליח להתחבר לספר הזה – בין אם היא אם, בת או סבתא.

ממליצה בחום על הספר הנפלא הזה, עם כוכבית קטנה שמדובר בספר לא פשוט, שעלול ללחוץ על כל מיני יבלות לא נעימות (אך עם זאת – חשובות).

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – אני לא זוכרת מתי ספר סחט ממני כאלו תחושות)

פינת העטיפה:

יש בכריכה הזו משהו קודר ומחמם בו זמנית. באיור רואים פינה של מיטה מכוסה בשמיכת פוך, עליה מונחים זוג משקפיים ורודים וכפילות דהויה וכמעט שקופה שלהם ומעל הכל מנורה. בהתחלה זה התחבר לי לתחושת היומן האינטימי שכותבת יואלה. כשהסתכלתי שוב על המשקפיים והכפילות שלהם חשבתי שאולי הכוונה לשני הצדדים שאפשר לראות בהם את האהבה העצומה של יואלה ללאה. המשקפיים הוורודים שדרכם יואלה מסתכלת על הדברים והמשקפיים הדהויים יותר, שמייצגים את הצדדים הפחות טובים של האהבה הזו.
מצד אחד התפאורה נראית חמימה ומזמינה ומצד שני – בודדה מאוד.

ציטוטים:

"בקיץ ההוא ארבתי להזדמנות להעיף מבט באמה של ארזה, וכשראיתי אותה פעם בחטף, ביום הורים בבית הספר, התרשמתי שאינה יודעת לאהוב את בתה טוב ממני, ושעם זאת בתה יודעת טוב יותר איך לאהוב את עצמה".

"הדאגה היא כתונת כפייה, וגם האהבה היא כזאת"

"בימים אחרים אנחנו אוכלים את ארוחת הערב ואז לוקחים לסלון את כוסות היין וצופים בחדשות. כמעט תמיד ארט נשאר לישון, ולפני כיבוי האורות הוא מלקט לכיור את כלי האוכל שפיזרנו בבית ואני מדיחה אותם במהירות, מקפלת את שמיכת הטלוויזיה ומתפיחה את כרי הספה. החשכה זקוקה לסדר. אחר כך אנחנו מתכנסים אל שותפות־גורל של הלילה".

"עכשיו אני חושבת שמשפחות אומללות לא עניינו אותי עוד, בכלל לא, עניינה אותי רק אומללותן של משפחות מאושרות, שבירותו של האמצע".

"עלה על דעתי שאילו הייתי חדרנית במלון והייתי פותחת מדי בוקר דלתות בחדרים, הייתי משאירה אותן פתוחות זמן־מה ורק אז נכנסת. אנשים משאירים אחריהם דברים שלא נראים בעין אבל מורגשים, הייתי מחכה שחדרי האורחים יתרוקנו מהם עוד קצת ורק אז נכנסת".

"אבל סיפורים על אימהות ובנות הם תמיד מהאמצע, חותרים אחורה לנקודת ההתחלה, ואין התחלה. זה פשוט ועקום: שוב ושוב ההתחלה חומקת לאחור. כמו היקום או המִספּרים, אין התחלה".

"מרגע שחלון המחלה נפתח פעם אחת, אי אפשר לסגור אותו שוב. לא באמת ולא עד הסוף. ואת זה לומדים להסתיר, זאת עבודת המחלה העיקרית. החלון הזה אולי לא ייפתח שוב אף פעם, אבל האפשרות תמיד שם. האפשרות היא מחלה בפני עצמה. מעכשיו את תמיד בודקת. את מתקרבת לחלון, מניחה את היד בחיבורים. את מחפשת כל רמז לרוח פרצים. את לא חולה אבל את ממתינה לַמחלה. ייתכן שבכל חייך לא יקרה לך שוב דבר כזה או דומה לו, ובכל זאת הוא ממשיך לקרות כל העת. אלה חיי סף. הנשמה הסתבכה, וגם את התרת אותה, התרת הכול, שום דבר לא יתיר אותך מלחכות".

הפוסט איך לאהוב את בתך / הילה בלום הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לספר הזה הייתה נקודת התחלה מאוד טובה מבחינתי. קודם כל – העטיפה יפייפיה. ולא משנה כמה פעמים הסתכלתי עליה, כל פעם מחדש חשבתי שזה צילום וכל פעם מחדש הופתעתי מהעובדה שבכלל מדובר בציור היפר-ריאליסטי, שרק כשממש ממש מתקרבים שמים לב שבכלל מדובר בציור. ה"תעתוע הויזואלי" הזה הימם אותי כל פעם מחדש. אחרי העטיפה גם קראתי כמה ביקורות מאוד נלהבות (ואז גם קראתי אחת נלהבת קצת פחות). בכל אופן – התחלתי לקרוא וממש נתפסתי. זה התחיל ממש ממש טוב. העיניין הוא שמשהו קרה בדרך. לא יודעת בדיוק מה. אין ספק שזה ספר לא רע בכלל, אבל יש לי כמה בעיות איתו.

אז על מה הספר? נתי ונילי הם זוג ולהם שתי בנות – אסיה בת ה-5.5 ודידה (ידידה) המתבגרת. דידה היא ביתו של נתי מנישואיו הקודמים. כולם חיים יחד תחת קורת גג אחת בירושלים. נילי מבקרת ספרותית ונתי מהנדס היי טק. לפני תשע שנים, עוד לפני שנתי ונילי התחתנו בכלל, הם היו בחופשה בפריז. הם נקלעו לצרה מסויימת ולעזרתם נחלץ גבר בשם מיסייה דוקלוז. בחור צרפתי, שמן ועשיר. כל העיניין כבר מאחוריהם ופתאום הבחור מתקשר, מודיע שהוא בארץ ורוצה להיפגש. מה הוא רוצה פתאום? הם הרי לא שמעו ממנו כל הזמן הזה… האם הוא הולך לדרוש חזרה טובה (הוא היה נראה להם קצת מפוקפק עוד אז)? את כל השאלות האלו ועוד נילי ונתי שואלים את עצמם. אין ספק שכל העיניין מכניס אותם לסרטים. זה סיפור המסגרת. הסיפור הזה גורם לנילי, שהכל מובא מנקודת מבטה, להרהר בעברם המשותף,  לפקפק בכל מערכת היחסים הזו ובאופן כללי להתפלש במנעד שלם של רגשות. הרי אין ממש מנוס מלהשוות את התקופה ההיא בפריז, הנסיעה המשותפת הראשונה שלהם לחול (נתי הזמין והכריח אותה להשאיר את הויזה בבית) וכל ההתרגשות של ראשיתה של מערכת יחסים, לתקופה שבה הם נמצאים היום – הורים במשרה מלאה לשתי בנות, מחזיקים בית ועבודות ונסיעות ארוכות של נתי לחול לבד.

הכתיבה מדהימה. באמת. ממש לא ניכר שזהו סיפרה הראשון של הילה בלום, שעד היום התעסקה רק בלערוך לסופרים אחרים (כמו אתגר קרת ואשכול נבו) והחליטה כנראה שהגיע הזמן לעבור לקדמת הבמה. הציטוטים שהעתקתי היו רבים וכשזה הגיע לפיסקאות שלמות, פשוט עצרתי כבר מלהעתיק וצילמתי דפים שלמים.

נכון שיש תחושה שמגיע "אבל"? אז כן… הדבר הראשון הוא שלפעמים הכתיבה הייתה כל כך עשירה שהרגשתי שאני הולכת לאיבוד בתוך הדימוי. המשפטים היו לעתים כל כך ארוכים, שכשהגעתי לסופם לא הייתי בטוחה עוד על מה מדובר. גם סיפור המסגרת לא היה לגמרי ברור לי. את ה"פאנצ'" שאותו כביכול מגלים בסוף, כבר הבנתי בהתחלה. ציפיתי לאיזה מפנה דרמטי, אבל הכל זז לו על מי מנוחות. כל הסיפור עם דוקלוז היה נראה לי כמו תירוץ בשביל שאר הסיפור. ושאר הסיפור באמת היה הרבה יותר מעניין, אז אני תוהה אם זה לא היה מיותר או אולי היה צריך להשתלב בצורה טובה יותר.

יחד עם זאת, לא יכלתי להניח את הספר מהיד. פשוט הייתה לי אכזבה מסויימת כשהגעתי לסופו. כזה מין "מה? זהו?", ציפיתי למשהו ונשארתי עם ה-$%# ביד… אגב, למי שלא אוהב את זרם התודעה זה ממש לא מומלץ. הסיפור זז קדימה ואחורה ולצדדים, כך שמי שלא אוהב את הסגנון, ממש יסבול.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – היה לי ממש קשה עם הדירוג. כי הכתיבה מדהימה אבל היו לי כאמור אי אלו בעיות… )

פינת העטיפה:

טוב, כמו שציינתי קודם העטיפה נתנה לספר נקודת פתיחה מצוינת. במבט ראשון זה נראה כמו צילום, וגם במבט שני ושלישי ואז כשמתקרבים ומתעמקים, מבינים שמדובר בציור בכלל. הסיטואציה המתוארת היא שני אנשים, בחורה ב"בגדי בית" ובחור במעיל וכובע עומדים מחוץ לדלת. לא ברור אם הם נכנסים או יוצאים, במיוחד הבחור. זה מתאים למערכת היחסים המתוארת של נילי ונתי, לא תמיד ברור אם הם שם, מי מהם שם ומה הדינמיקה בינהם. ואולי הבחור הוא בכלל מישהו אחר? אולי איזה אקס של נילי? אולי לא נעים לה להכניס אותו הביתה? בקיצור, עולות מהעטיפה הרבה שאלות, שמתאימות לשאלות שעולות מהסיפור עצמו.

ציטוטים:

"יש דברים שיכולים לקרות רק בסדקים צרים של הזנחה, של אי – השגחה, בתוך מהומה של אינרציה ואור. בבת אחת הם נמלטים מגֶדֶר הדמיון ומצטרפים אל גֶדֶר החיים".

"ומה העיניין עם נתי? מה הבעיה איתו? יש משהו, היא לא יודעת בדיוק. דברים לא מטופלים, הזנחה, עשבייה רגשית צומחת פרא. אי שם, תמיד, איזה גן נעלם".

"צריך לשמור על ילדוֹת, נילי יודעת את זה. אבל מה היה קורה לוּ באמת היו נסגרות עכשיו יחד בחדר, מורידות תריסים, מקטינות סיכונים? כמה מין העולם שבחוץ הייתה יכולה להביא לבתה בכוחן של מילים לבדן?"

"הם ישבו והביטו בה מוצצת בננה, חסרי נשימה. אם מבוגרים היו יודעים לאכול ככה בננה, נתי אמר, והתכוון להתמסרות הזאת. לדבר האחד בעולם שהנפש כולה נתונה לו. אם מבוגרים היו אוכלים ככה בננה הצרות של העולם היו מאחוריו".

"כל ילדה יכולה לקרות לכל אמא, נילי חושבת, אבל מפחיד יותר שכל אמא יכולה לקרות לכל ילדה. לוּ נילי הייתה קוראת על דידה במוסף סוף השבוע היא הייתה משתוקקת לאמץ אותה אל ליבה. אבל העיניין הוא שהילדה כבר כאן, ובהיותה נתונה מראש היא מפתה פחות".

"רוב האסונות קורים בלילה, נילי יודעת. כי אף על פי שרוב בני האדם ישנים בלילה, ובאופן טבעי כשיש פחות תנועה יש פחות אסונות, הלילה הוא זמן מועד לפורענות. לאנשים בלילה יש איכות פגיעה יותר. הם טועים בדרכם בקלות ומגיעים קרוב מידי אל סוף העולם – משם אפשר ליפול".

הפוסט הביקור / הילה בלום הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.