לצערי, אני תמיד אומרת שיש לי כמה "חורים" ברפרטואר הקריאה שלי והם כוללים כמה קלאסיקות גדולות. הגיבן מנוטרדאם היה אחד מהחורים האלו. אחרי שהצלחתי להתמודד כל כך יפה עם עלובי החיים של הוגו, הרגשתי מספיק בטוחה לקרוא גם את הגיבן. גם כאן, כמו בזמנו עם עלובי החיים, הגעתי נקייה לגמרי – לא קראתי בעבר, לא ראיתי שום סרט או הצגה, הכרתי בקווים ממש ממש כלליים את הסיפור (הידע השטחי שלי הסתכם פחות או יותר במשימה בהשראת הסיפור, שנעשתה בעונה האחרונה של "המרוץ למיליון"…). וכמובן – נהניתי.

טוב, אז לבעלי חורים כמו שלי היו, זהו סיפור המסגרת – במרכזה של העלילה עומדת קתדרלת נוטרדאם המפורסמת, אפשר להגיד שהיא גיבורה של הספר לא פחות משאר הגיבורים. בתוך הכנסייה ישנו כומר קתולי בשם קלוד פרולו, המאוהב בסתר בצוענייה יפיפייה, אשר מחוללת עם העז שלה לפרנסתה ברחבה שלפני הכנסייה. אזמרלדה עצמה מאוהבת בסרן צעיר בשם פבוס. לכל אלה מתווסף קוואזימודו, בן חסותו של פרולו, גיבן מעוות וחירש שמצלצל בפעמוני הכנסייה. לאחר שהגיבן מואשם בניסיון חטיפה של אזמרלדה, הוא נידון לעינויים לעיני ההמון בכיכר העיר, ומי שבאה להושיט לו עזרה היא לא אחרת מאשר אזמרלדה עצמה. מיותר להגיד כי גם הוא, כמו כולם, מתאהב בה. ייסורי האהבה והקנאה של קלוד פרולו מביאים אותו לתכנן מזימה נוראית שמובילה את ההתפתחות של הרומן הזה.

עד כאן הפרטים היבשים. האמת שאם מתסכלים על זה מהצד זה נשמע כמו טלנובלה ויחד עם זאת, כשקוראים את הרומן הזה, זה ממש לא מרגיש ככה, זה הרבה יותר מזה. זה סיפור מקסים ועצוב. הוגו מצליח לתאר את פריז במאה ה-15 בצורה מדהימה. אחרי שכתבתי על עלובי החיים, נאמר לי שהגרסה החדשה שקראתי היא ממש מקוצרת ושהורדו ממנה פרקים שלמים שהוגו כתב אודות פריז, מערכות הביוב שלה ועוד פרטים שהעורכים חשבו שלא יעניינו את הקורא הצעיר ו/או הישראלי. כאן לא נראה לי שהורידו יותר מידי, אם בכלל. ישנם פרקים שלמים (ומעייפים מעט, יש לציין) על הארכיטקטורה של פריז בכלל ושל נוטרדאם בפרט. יש שם הרבה מידע מעניין, אבל בשלב מסוים זה עייף אותי. לעיתים ממדובר בפרקים שלמים, שנמשכים על פני עשרים עמודים ויותר שסוקרים את כל ההיסטוריה. אני מניחה שמי שפריז והארכיטקטורה שלה מעניינת אותו באופן כל כך פרטני ימצא הרבה עניין בפרקים האלה, אבל אני, כאמור, פשוט הייתי להוטה לדעת מה קורה עם העלילה שלנו. בכלל, כל הספר הוא שיר הלל לאדריכלות, הפרקים הנ"ל מכילים "בלוקים" שלמים של טקסט, בלי דיאלוג אחד לרפואה, שייתן קצת מנוחה לכמות המידע האדימה שנכתבה שם. יש למשל גם התייחסות מפורטת לגבי איך שהדפוס "הרג" את האדריכלות – "…שני ספרים יש לו למין האנושי, שני יומנים, שתי צוואות: הבניין והדפוס, תנ"ך של אבן ותנ"ך של נייר. וכשאנו בוחנים את שני ספרי הקודש הללו הפרושים לנגד עיננו זה מאות בשנים, ללא ספק מותר לנו להצטער על הדרהּ הנראה לעין של הכתיבה בגרניט, על האלפבית הענקי שנחקק בשדרות העמודים, בשערים, באובליסקים, על אותם הרים אנושיים שמכסים את פני העולם ואת העבר, מהפירמידות ועד מגדל הפעמונים, מגיזה ועד שטרסבורג. יש לקרוא מחדש את העבר על גבי דפי השיש. יש להתפעל מהספר שכתבה האדריכלות, לשוב ולעיין בו היטב עוד ועוד; אך אל לנו להתכחש לגדולתו של הבניין שהקים מכבש הדפוס בתורו". (עמוד 237).

הרומן הזה, בדומה לעלובי החיים, מוצף בקשת רגשות – שנאה, נקמה, בגידה, חמלה, אכזריות וכמובן אהבה ללא גבולות. גם כאן לא חוסך הוגו ביקורת על העם הצרפתי וחוסר האנושיות בחברה. ידוע כי הוגו היה פעיל למען צדק חברתי ושלום בין העמים וזה בא לידי ביטוי.

יש ברומן ערב רב של דמויות, חלקן שטוחות וחלקן מלאות ומעניינות שעוברות תהליך פסיכולוגי ככל שהרומן מתקדם. פרולו וקוואזימודו אוהבים את אזמרלדה אהבה עזה, כמעט נטולת תנאים. ואילו היא, אוהבת אהבה חסרת תנאים את אותו פבוס האדיוט, שרק התחשק לי שימות כבר רוב הספר כי הוא  מקלקל לי את המצב רוח (הוא באיזשהו מקום מהווה את ההיפך המוחלט לקוואזימודו, שכן הוא יפה תואר מבחוץ אבל חלול מבפנים – מישהו אמר "אל תסתכל בקנקן"?). ישנו גם לואי ה-11 המתואר כשליט תככן וחסר רגשות, פאקט המתבודדת, שונאת הצוענים שגזרה על עצמה חיי בדידות ופרישות בתא קטנטן ליד כיכר העיר ועוד כהנה וכהנה דמויות.

הספר מקסים ומרגש. מאוד נהניתי ואני ממליצה בחום. מי שנוסע לפריז ובא לו ללמוד קצת לעומק על ההיסטוריה, מוזמן לקחת סיור ברחובות העיר בעזרתו של הוגו.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת, ששופכת עוד קצת אור על הוגו ופועלו.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כשהסתכלתי לראשונה על העטיפה חשבתי לעצמי דבר ראשון, שזו עטיפה שמאוד מכבדת את המעמד ובעיקר את הוגו. כיוון שהספר מוכר מאוד, אין כאן באמת צורך ליצור עטיפה מתוחכמת. אין כמעט אדם שלא מכיר, לפחות רק את השם, אם לא את הסיפור עצמו. שמתי לב שככל שהסופר נהיה יותר ויותר מפורסם, השם שלו מופיע באותו הגודל של פונט כמו שם הספר. כמובן שגם כאן זה המקרה – שם הספר ושמו של הוגו כתובים באותו גודל. ההבדל היחיד ששם הספר מודגש. על זה מכפרת האות "H" שמתנוססת על חצי עטיפה (כמחווה להוגו, כמובן). בקיצור – הסופר גדול בדיוק כמו הסיפור שהוא מספר ומקבל כאן מקום של כבוד. הרקע של העטיפה הוא פיתוחים באבן, מהסוג שאפשר למצוא הרבה על קירות נוטרדאם. הצבע האדום גורם לעטיפה לבלוט בין שאר הספרים (חבל שלא המשיכו עם האדום גם לשדרת הספר), ועדיין לא להיות צעקני מידי.

ציטוטים:

"הזמן עיוור, האדם טיפש"

"…היו לה שיניים יפהפיות, והיא אהבה לצחוק ולהראות אותן. אבל נערה שצוחקת הרבה, זה סימן שהיא עומדת לבכות; שיניים יפות משחיתות עיניים יפות".

"במקום שבו מכבדים את הנשים, האלים שבעי רצון; במקום שבו בזים להן\ תפילה לאל לא תושיע. פֶּה האישה טהור תמיד; הוא המים הזורמים, הוא קרן שמש".

"חייו של פבוס, זה היה הכל בשבילה. אחרי סדרת החבטות הקטלניות שמוטטו בתוכה הכל, רק דבר אחד נותר יציב בנשמתה, רק רגש אחד, אהבתה לקפיטן. שכן האהבה היא כמו עץ, היא צומחת מעצמה, מכה שורשים בעמקי הווייתנו, ופעמים רבות ממשיכה להוריק על הריסות הלב.
ומה שנבצר מבינתנו היא העובדה שככל שהתשוקה הזאת עיוורת כך היא גם עיקשת. אין מוצקה ממנה דווקא כשאין בה שמץ הגיון".

הפוסט הגיבן מנוטרדאם / ויקטור הוגו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אז באיחור של השד-יודע-כמה שנים ניגשתי ל"פרויקט" עלובי החיים. לא ברור למה לא קראתי אותו עד עכשיו (אפילו לא ראיתי מחזמר, הצגה או סרט). אולי זה היה עובי הספר (בכל זאת, 667 עמודים, וזו עוד הגירסה המקוצרת!) ואולי הפחד מלקרוא קלאסיקה, שתמיד מתעורר בי כשאני ניגשת לספרים בעלי חשיבות היסטורית והשפעה כזו או אחרת. תהא הסיבה אשר תהא – כשסיימתי את הדף האחרון מקץ שלושה שבועות הצטערתי על איחור האופנתי שדפקתי. איזה ספר!

מה בכלל אני עוד יכולה לכתוב שלא נכתב על הספר המעלף הזה??

לטובת שאר המאחרים, המהססים וסתם אלה שמתרחקים ממנו בגלל שהיו צריכים לעשות עליו איזו עבודה בבית הספר (ובסוף העתיקו את העבודה בלי לקרוא, כמו שאני לפעמים עשיתי…), אני אספר קצת על העלילה-

התקופה היא המחצית הראשונה של המאה ה-19 בצרפת. הסיפור עוקב אחרי ז'ן ולז'אן, נער עני מעיר קטנה, שהורשע בגניבת לחם פשוטה על מנת להאכיל אחייניו. הוא נשלח לכלא והעונש הקשה ביחס לפשע מעורר בו כעס רב. הוא מנסה לברוח כמה פעמים וכל ניסיון שכזה מאריך את זמן המאסר יותר ויותר עד שהוא מוצא את עצמו מחוץ לכלא רק כעבור 19 שנים ועם תעודת מסע צהובה המעידה על היותו אסיר לשעבר. אף אחד לא מוכן למכור לו אוכל ובטח שלא לארח אותו ללינה, אפילו בתשלום, למעט איש דת, הגמון, שפתח את דלתו בפניו. ז'ן ולז'אן, עדיין מלא כעס, ולמרות הכנסת האורחים גונב מאותו איש כמה כלי כסף. הוא נתפס אבל כנגד כל הציפיות ההגמון לא משתף פעולה עם המשטרה ועוזר לשחררו בטענה שנתן לו את כלי הכסף מתנה. על הדרך, הוא מזכיר לו שינצל את הכסף למטרה טובה ולחזרה לדרך הישר. ז'ן ולז'אן מחליט לנסות לתקן את דרכיו, משנה את שמו ובזהות בדויה מקים מפעל מצליח ואפילו הופך להיות ראש העיר בזכות תרומתו לפיתוח האיזור כולו. מכאן והלאה יש עוד רצף של אירועים ודמויות, שכן עברו ממשיך לרדוף אותו בדמות איש משטרה בשם ז'אבר, שפשוט לא מוכן להניח לו עד שישים עליו את ידיו ויזרוק אותו למקום שממנו בא. זה אולי נשמע כאילו סיפרתי לכם הרבה, אבל מדובר רק בעשרות העמודים הראשונים של הספר… הרבה דברים קורים והרבה דמויות באות והולכות ומתפתחות וגדלות ומתבגרות. כל פעם שאלתי את עצמי – מה עוד יכול כבר לקרות כאן? אז התשובה היא – הרבה.

הספר מחולק לכמה חלקים, כשכל אחד מהם מתרכז בדמות או באירוע אשר קשורים באופן ישיר לז'ן ולז'אן. הסיפור עצמו נמשך בעצם עשרות שנים ואנחנו זוכים ל"גדול" עם הדמויות ועם הגיבור עצמו.

יש המון ביקורת בספר על החברה ועל מערכת החוק בעיקר. מצד אחד – הגאולה הגיעה דווקא מכיוון הדת, בדמות ההגמון שפתח בפני ז'ן ולז'אן את דלתו, הציל אותו מהרשעה נוספת ואף נתן לו כלי כסף על מנת שיוכל לחזור למוטב. ומצד שני – מערכת החוק שלא מוכנה להרפות מפושעים, אפילו אם יישרו את דרכם. אפשר לומר שז'ן ולז'אן נכנס לכלא לא ממש כעבריין, בכל זאת – כיכר לחם אחת, אבל יצא מהכלא פושע. וגם אחרי שהצליח לעשות חיל, עדיין זרועו הארוכה של החוק, בדמותו של המפקח ז'אבר, פשוט לא מרפה ממנו. לא משנה כמה טוב ז'ן ולז'אן ימצא בתוכו, עדיין החוק ידכא את הכל. וכמובן החברה – העשירים מושחתים והעניים גרועים לא פחות וגם הם נוטים לשכוח מעשים טובים ולראות רק את הרע.

הספר הזה העביר אותי טלטלת רגשות. אני חושבת שבשלושת השבועות בו קראתי אותו הרגשתי כמעט כל רגש אפשרי – עצב, שמחה, תסכול, כעס, חמלה, רחמים, אושר, אפילו בכיתי פעם אחת! ולכל אלו נוספה תחושת דריכות ומתח לגבי המשך העלילה. הרבה זמן לא נשאבתי ככה לתוך ספר.
אם שעות שינה לא היו מצרך כל כך יקר בימי קריאת הספר אני מניחה שהייתי נשארת ערה כל הלילה עד שהייתי מסיימת אותו. מצד שני – ככה התענוג הזה נמשך שלושה שבועות…

זה ספר קשה. התכנים בו לא פשוטים והעוני קורע לב. וזה לא כל כך רחוק מאיתנו. הספר אמנם נכתב לפני 150 שנים אבל אפשר להמשיל אותו לימינו אנו בקלות (מישהו אמר צדק חברתי?). לעולם אין לדעת מה עוני שכזה יגרום לבן אדם לעשות. לא הייתי רוצה להתחלף עם מישהו שמבין שאין לו אוכל לשים על השולחן עבור הילדים שלו, אבל אני בהחלט יכולה להזדהות עם התסכול ועם הרצון "לעשות מעשה".

ההוצאה המחודשת הזו, שיצאה בשנת 2011, מלווה בהקדמה מאת המתרגם אביטל ענבר בה הוא כותב שהושמטו קטעים מסוימים מין התרגום המקורי וזאת על מנת שהספר יהיה קריא ומובן גם לבני הדור הצעיר. אני מודה שהגעתי לספר בחשש מהשפה שאני הולכת לפגוש והופתעתי לטובה מהקלות שבה זרם לי הספר. אז ככה שלי אישית, הגירסה הזו הייתה מושלמת. אני יודעת שירדו קטעים שלמים על מלחמת האזרחים ועל מערכות הביוב של צרפת למשל, ואני מודה שאין לי מושג איך הייתי מצליחה להתמודד עם הפסקות של עשרות עמודים מהעלילה לטובת נושאים אלו.

אז למי שעוד לא הבין – אני ממליצה בחום גדול. הספר הזה קרע לי את הלב, גם מבחינת הרוע שיש בו אבל גם מבחינת הטוב שיש בו. זה ספר ללא גיל ולכן יתאים לכולם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

פה אני מודה שקצת התאכזבתי. אם זו הייתה המהדורה הראשונה של הספר בעברית אז אולי זה היה עובר מבחינתי, אבל בגלל שמדובר באמת ביצירת מופת, וגם אם עדיין יהיו כאלה שיצקצקו בלשונם – בכל זאת זה ספר שהשאיר חותם והוא כבר חלק מההיסטוריה. הייתי מצפה אולי לכריכה קשה (שגם הייתה עושה את הספר כבד יותר, נכון, אבל מכבדת יותר את המעמד) ולמשהו עם קצת יותר מעוף. יכול להיות שאולי הייתי מוותרת על האימג', כמו שעשו בסדרת ספרי שרלוק הולמס, ובטוח שהייתי מגדילה בהרבה יותר את שמו של ויקטור הוגו, הוא עבד קשה מאוד בשביל זה.

ציטוטים:

"יש אנשים בעלי נשמה ההולכת לאחור, כסרטן, הנסוגה עוד ועוד לתוך החשכה, המתכסה ללא הרף בשחור".

"כפי שאי אפשר למנוע מהים לשוב אל החוף, כך אי אפשר למנוע מהמחשבה לשוב אל רעיון כלשהו. המַלח קורא לזה גאות; האשם קורא לזה נקיפות מצפון".

"אין ספק שהאדם מדבר אל עצמו, ואין יצור חושב שלא התנסה בכך. ורק במשמעות זאת יש להבין את המילים שאנחנו משתמשים בהן לרוב בפרק זה – הוא אמר, הוא צעק. האדם מדבר וצועק בתוך עצמו בלי להפר את הדממה כלפי חוץ. בתוכו מתחולל שאון רב. הכל מדבר חוץ מפיו. והמציאות הנפשית, אף שאיננה מוחשית, איננה ממשית פחות מכל מציאות אחרת".

"יהלומים מגלים רק במעמקי האדמה; את האמת מוצאים רק במצולות הנפש. נדמָה לו שלאחר הירידה למעמקים, השוטטות במצולות, הגיע סוף סוף לכלל אמת, גילה את אחד היהלומים הללו; אך המראה סנוור את עיניו".

"הרבה לבבות אמיצים, עיקשים ועלומים נלחמים בחירוף נפש, באפלולית, נגד הפלישה הגורלית של הצרכים והבושות. ניצחונות אציליים ומסתוריים ששום עין אינה רואה, ששום תהילה אינה נקשרת להם, ששום תרועת חצוצרה אינה מכריזה עליהם. החיים, המצוקה, הבידוד, העוני, הם שדות קרב עם גיבורים משלהם; גיבורים אלמוניים, אבל לפעמים דגולים יותר ממצביאים מהוללים".

"בכל התלאות התעודד ואף הומרץ על ידי כוח פנימיץ הנפש מסייעת לגוף, ובמקרים מסוימים אף נושאת אותו אל על. היא הציפור היחידה הנושאת את הקן שלה".

"העוני הוא שמצמיח צמחי אנוש מעציבים שכאלה, יצורים בלי ילדוּת ובלי נעורים. בגיל חמש-עשרה הן נראות כבנות שתים-עשרה. בגיל שש-עשרה הן נראות כבנות עשרים. היום ילדות, מחר כבר נשים. דומה שהן עוברות את החיים בצעדי ענק כדי לסיים אותם מהר יותר".

"האהבה באה כמעט תמיד במקום המחשבה; האהבה היא שִכחה לוהטת של כל השאר. לשווא תדרשו מתשוקה להיות הגיונית".

הפוסט עלובי החיים / ויקטור הוגו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.