מה הקשר בין טיבט, רב מוכר ומכובד בבני ברק, בהמת יאק מוזהבת, מדריך תיירים הולנדי, דוקטורית מסין ויהלומן מאנטוורפן? נשמע כמו התחלה של בדיחה? גם לי בהתחלה כל העלילה נשמעה הזויה משהו, אבל בסוף הכל הסתדר והתיישב יפה. גם היאק.

רבי יעקב הלוי הורוביץ, צדיק מבני ברק, בן 48, בעל ייחוס משפחתי ומוניטין של כוחות ספיריטואלים ומאגיים הידוע גם בתור "הצנתר האלוקי" או "המצנתר האלוקי", מחליט לקחת את עצמו יום אחד בחודש אלול ולטוס לטיבט בעקבות חלומות שחזרו אליו כמה וכמה פעמים ובהם ראה בהמה טיבטית – יאק, שהיא סוג של גלגול של איזה "יהודי קדוש". זוהי לא החלטה של רגע אחד והוא מתכנן את הנסיעה בשקט בשקט יחד עם איש סודו – יהלומן מאנטוורפן, מליארדר ופטרונו הפיננסי – שמחה דנצינגר. דנצינגר הוא זה שמארגן את כל הצד הלוגיסטי של המסע. אל המסע מצטרפים בסין אוסקר פלורין – בחור הולנדי המשמש כמורה הדרך לטיול ודר' סלנה ברנרד – חוקרת צעירה שעושה פוסט דוקטורט במכון הזואולוגי שבאקדמיה הסינית למדעים בבייג'ין.

כאמור, הרב חולם חלום אבל לא ממש מבין את פשרו, לא יודע מה זו החיה הזו שהוא רואה ואיפה זה המקום הזה בכלל. הוא מחליט לעשות מחקר קטן ומדבר עם כל מיני אנשים שלא קשורים לקהילה שלו (על מנת שלא יחשדו בו שהשתגע או משהו) ולאט לאט מבין שמדובר בחיית בר שמאוד מזוהה עם טיבט בשם יאק ועל פי הדיגלונים שהוא ראה בחלומו מגיע למסקנה שמדובר בטיבט. הרב ואיש סודו מחליטים שלא לספר לאף אחד על הנסיעה על מנת שלא יוכלו לעצור בעדם או לשכנע אותם לא לצאת אליה. אפילו אישתו של הרב ובניו לא יודעים על התכנית. כאן המקום לציין שהרב ואישתו, גולדי, ביחסים ממש לא טובים וזו רחוקה מלהיות מערכת יחסים טובה בין בעל לאישה. הוא גם לא בדיוק מתגאה בבניו ובדרך שבה בחרו להתנהל בתוך הדת עצמה.

בסיפור תפורים הרבה סיפורים מן הדת היהודית. כל פעם שהרב רוצה להעביר איזו נקודה או להוכיח משהו – הוא מספר סיפור. זה קטע יהודי כזה כנראה. יש גם פה ושם ביקורת על החרדים, על בצע הכסף שמניע אותם לא פעם, על הדרכים הלא בהכרח "ישרות" שהשתמשו בהן כדי ל"דחוף" את הרב ולעשות לו יחסי ציבור בקרב הקהילה, כולל תיאור על איך באמת בחרו את השם "הצנתר האלוקי" (זו אחת הבדיקות שהיחידות שנשארו אחרי שהרנטגן והאם.אר.איי נתפסו). מאוד עיניינו אותי המנהגים של הנזירים הטיבטים, לפעמים הרגשתי כאילו אני בפרק של איזו תכנית בנשיונל ג'אוגרפיק…

היה לי מאוד מאוד קשה בהתחלה בגלל השפה. זה הספר הראשון של חיים באר שאני קוראת והבנתי שזו השפה בכל ספריו – מין שפה מליצית, חסידית משהו, שתמיד נשמעת כמו איזו מין אגדה. לקח לי משהו כמו 100 עמודים להתרגל, אבל זה היה שווה כל רגע.
יש משהו קסום בספר הזה. משהו באוירה שלו. זה מין שילוב של הדת, שיש בה הרבה דברים קסומים, והארץ הזו, טיבט, שרב בה הנסתר על הגלוי ורוב הזמן היא בכלל סגורה לתיירים. אנחנו מטיילים עם החבורה בין הרים ומנזרים, נופים עוצרי נשימה (תרתי משמע, בגלל הגובה הרב) ומנהגים שונים ומשונים שגורמים לצדיקים היהודים להרים לא פעם גבות ואפילו להתפרץ בכעס. בכל זאת, מדובר בעבודת אלילים מבחינתם…

בעקבות ראיון שקראתי עם חיים באר במוסף גלריה הבנתי שהוא נסע לטיבט בעצמו כדי לעשות עבודת הכנה לספר, חשוב לי לציין שזה מוערך מבחינתי כי לא חסרים סופרים שכותבים על כל מיני מקומות בלי להיות בהם וגם כי אני בטוחה שזה טיול שלא פשוט לעשות בכלל ובגיל מבוגר בפרט.

הספר מתחיל בציטוט מתוך "מסעות בנימין השלישי" של מנדלי מוכר ספרים: "ומאותה שעה ואילך צר היה לו המקום בעירו. נפשו היתה שוקקה ומתגעגעת לשם… לשם, למרחבי ארץ. לבו היה נושא את עצמו למרחקים, כתינוק זה שהתמשך בפישוט ידיים כנגד הלבנה".  זה סוג של מוטו שמלווה את הספר ואני מצאתי אותו מאוד מתאים. זה קטע, כי עד הנסיעה הזו הרב יעקב יצחק (הגיבור) בכלל לא ידע איפה זה טיבט… אחרי שקראתי קצת ברשת על הספר "מסעות בנימין השלישי" (אגב, באר גם מקדיש את הספר לשלום יעקב אברמוביץ' – שמו האמיתי של מנדלי מוכר ספרים) אני בהחלט מבינה את ההקשר בין שני הספרים.

מומלץ.

כמה מילים על מסעות בנימין השלישי

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה חביבה, לא נפלתי מהרגליים.

אנחנו רואים את דגלוני התפילה שמאוד מזוהים עם נפאל וטיבט. עוד לפני שהסתכלתי מה כתוב מאחור בעלי שיחיה שאל "אוי – זה על נפאל?", אז ככה, שמי שהיה באזור מכיר מקרוב את אותם דגלונים המאפיינים את הבודהיזם (אמורות להיות כתובות על זה תפילות). בחלק התחתון של התמונה אנחנו רואים כמובן את הרי ההימאליה הגבוהים. הייתי אומרת שהעטיפה די מתבקשת ומעבירה את הרקע לספר, אבל שום דבר מעבר לזה. יש כל כך הרבה רגשות בספר הזה ואני הרגשתי שהעטיפה קצת פיספסה את זה. שוב – זה לא נורא. זו לא עטיפה מכוערת. פשוט אפשר היה להתאמץ קצת יותר. היא יותר מידי סתמית בשביל ספר כזה.

ציטוטים:

"במיאוס הרחיק מעליו הצדיק את צרור הדפים, שבשעות אחרי הצהריים עוד אימצם וחיבקם על ליבו, ואמר ששוב נוכח לדעת כמה צדקו הם זיכרונם לברכה כשאמרו שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים, מהומה הוא מכניס בביתו".

"…בכוח הקטר למשוך אחריו את כל הקרונות רק מפני שהוא עוצר את הקיטור בתוכו".

"כדי לדעת לשון זרה יספיק לו לאדם לימוד של שנה או שנתיים," הביא הצדיק את דברי רבי וולף מסטריקוב, אחד מתלמידיו של הרבי מקוצק,"ואולם כדי לדעת את לשון עצמו אפילו שבעים שנה אינן מספיקות".

"…כדי למצוא את האוצר בבית חייבים, לעיתים, לנסוע קודם לכן אל המרחקים".

"אסור לסגור חשבונות עם העבר, אסור ליישר איתו הדורים (…). העבר חייב להישאר פתוח, לא פתיר, לא מובן, מביך, מסתורי. העבר חייב להישאר חידה בדיוק כמה העתיד".

הפוסט אל מקום שהרוח הולך / חיים באר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.