32 שנים הייתי תל אביבית בליבי ובנפשי ובכל רמ"ח איברי. ואין מה לעשות – אולי היה קל להוציא את הגברת מהעיר אבל ממש לא פשוט להוציא את העיר מהגברת. 33 שנים שאני נצר למשפחה פולנית ענפה וגם זה – בליבי, בנפשי ובכל רמ"ח איברי (וגם בדיבור, בדאגה, בקיטורים וכנראה גם בחושך, כשאני אנוח בקבר). בגלל כל הסיבות האלה ועוד כמה לא פחות חשובות – הספר הזה היה פשוט תפור עלי. יש כאן את כל מה שאני אוהבת – תל אביב של שנות ה-80 (והרי זה ידוע שאני חיה בעבר ויש לי סימפטיה ואמפתיה לכל מה שנוצר בשנים האלה), משפחה פולנית גדולה שמקטרת, מרכלת ומנהלת שיחות שלמות על יציאות ובעיקר המון המון רגש.

"משפחות – משפחות נברא העולם, ולכל משפחה גרעין משלה – אידאה, תשוקה או כישרון – שסביבו חגים כל בני המשפחה, איש – איש על פי דרכו, ולעולם לא יתעייפו מלדון ולדוש בו"…"הצינמנים וקרוביהם הזלצמנים העדיפו להתרכז בבני המעיים ופעילותם. אצלם התעניינו לדעת מה הופרש מגופו של אדם, ובאיזה צירוף נסיבות, והאם היה האירוע כרוך בסבל, או שמא בהנאה דווקא. תמיד הקשיבו במאור פנים לזולתם ועודדו אותו לדווח על כל המתרחש בקרביו. עצות טובות היו להם למכביר: בוששו מעיך – נסה ועשה, רגזו והקדימו – קח זה וזה." (עמוד 21-22 וזה ממשיך וממשיך ונהיה יותר ויותר מצחיק).

לפנינו סיפור שהוא, כאמור, סיפור משפחתי. השנה היא 1989 בצפון הישן של תל אביב. העסקים הקטנים פורחים – ליוסף צינמן יש חנות מכולת מצליחה ברחוב יהודה מכבי. אישתו ציפי היא "אופנאית", היא מארגנת תצוגות אופנה וגם לה הולך לא רע בכלל. כל שנה הם נוסעים לנופש בעיירה זייפלד האוסטרית. לנסיעה הבאה, ציפי מחליטה שאחותה, דבורה זלצמן, תצטרף. דבורה מתפרנסת בדוחק מפרפומריה שראתה ימים יפים יותר. עם הזמן מצטרפים עוד ועוד בני משפחה לתכנית הנסיעה ועל מנת להשיג את הכסף הנדרש לטיול ציפי מציעה לדבורה לפתוח דוכן למכירת בגדים בתצוגות שהיא עורכת. דבורה מקבלת את ההצעה ואליה מצטרף בנם של ציפי ויוסף – טוביה השמן. מכאן ואילך מתוארות התלאות שעוברים בני המשפחה בדרך לנסיעה הנכספת לזייפלד. האם יהיה מספיק כסף? מי עוד יצטרף? האם בינה, אחותן הצעירה של ציפי ודבורה, הסובלת מפיגור שכלי, תצטרף? ואם כן, מי ידאג לה? שכן עול הטיפול בה תמיד "נופל" על דבורה. דמויות נוספות הן האח אבריימלה, סוחר עתיקות (שנטייתו המינית לא ממש ברורה), והדודה מאשה, אחותה של הינדה, אימן של כולם שפה ושם עסוקה במזימות וברכילות.

זה ספר מצחיק. הרבה זמן עבר מאז מצאתי את עצמי מחייכת כל כך הרבה בזמן קריאת ספר, שלא לדבר על פרצי הצחוק הבלתי נשלטים בעקבות חילופי הדברים במשפחה הזו. למשל בעמוד 27 – "אישה בלתי נסבלת," פסק החנווני צינמן, "שייסתם לה התחת", או בעמוד 234 "זה לא בעל, זה אפנדיציט", יש הרבה שימוש ביידיש ובביטויים סטייל "קאקרית" ו-"לא צריך לספר מייסס". זה אולי נשמע כמו בדיחה על פולנים ואולי אפילו קצת סרקזם, אבל זה ממש לא המקרה. נראה כאילו זו המשפחה הפרטית של פינקוס והוא מחבק אותם כל הזמן. יש לציין שכמו שיש רגעי צחוק, ישנם גם רגעי עצב וגעגוע למשהו שכבר אינו ושאולי כבר לא יהיה.

הספר מתאר את התקופה בצורה נפלאה. העסקים הקטנים ברחוב יהודה המכבי גועשים כל הזמן, מי בגלל ביקורת מס הכנסה ומי בגלל הפחד מה"היפרים" והרשתות הגדולות שמתחילות את דרכן. פסגת השאיפות של מארגני תצוגות האופנה והדוכנים היא פארק המים שפיים וועדי העובדים הזורמים אליו בכמויות. חיי המסחר הקטן מתוארים על כל האינטריגות, השכירויות, דמי המפתח והפחד התמידי מביקורות מס הכנסה. היו רגעים כאילו כל עיניין זייפלד הוא בכלל תירוץ לכל הספר הזה.

בתחילת הספר גם מובא מעין אילן יוחסין עם כל הקשרים במשפחה וטוב שהחליט פינקוס לעשות את זה. אני, אישית, חזרתי אליו לפחות כל עשרה עמודי קריאה כי לא תמיד זכרתי את הקשרים. זה מאוד עזר לי.

בשורה התחתונה – אהבתי. אהבתי. ואהבתי מאוד. זה ספר שממש לא רציתי שייגמר כי הוא פשוט שימח אותי והצליח להחזיר אותי כמה שנים טובות אחורה למקומות שסבתא שלי הייתה לוקחת אותי לטייל כשהייתי מבלה אצלה בחופש.

אז קחו לכם איזו מניפה, שימו כריות כתפיים, תגידו לזה שלצידכם "תמי בן עמי הזו ממש שלאגר, שאפה אמיתית!" ותתחילו לקרוא. ההנאה מובטחת.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

ואם היה חסר עוד משהו בשביל שאני לגמרי אהיה שבויה של הספר – באה לה העטיפה. פינקוס הוא בראש ובראשונה מאייר ולגמרי טבעי שהאיור על העטיפה יהיה שלו. מי כמוהו יודע לבצע הכי טוב את מה שהוא רוצה שיהיה על הספר שלו עצמו?
על העטיפה אנחנו רואים כמה דמויות בבריכה – גברים, נשים וילדים, צעירים וזקנים. חלקם נראים ממש צעירים וחלקם חסרי גיל. זה יכול להיות כל אחד וזו יכולה להיות גם המשפחה המדוברת. לי זה כמובן התחבר עם פארק המים שפיים שמוזכר בספר והיה אטרקציה מטורפת בשנים המדוברות. הצבעים הם הכחול של מי הבריכה, הצהוב והכתום של בגדי הים וצבע הגוף של האנשים. זהו. לא איזו קקופוניה צבעונית ועדיין – זה איור שמח ומושך את העין. בעודי כותבת ומסתכלת על העטיפה, שמתי לב רק עכשיו שההבעות על פני הדמויות לא ממש ברורות. האם הן שמחות? האם עצובות? אפילו הילדה עם המצופים, שעל פניו אמורה להיות הכי שמחה נראית אדישה למתרחש. סתם נקודה למחשבה…

ציטוטים:

"תל אביב היא גברת צרת – מותן. פרוורי הצפון – תסרוקתה הנפוחה, הדרום – ירכיה הכבדות, ובתווך היא נלחצת ומצטמצמת מפני הערים שלצדה. אלמלא נחל איילון המגן עליה ממזרח, היו שכנותיה חותכות אותה לשניים כבר מזמן ופורצות להן מוצא לים דרכה. ליד תחנת הרכבת של רחוב ארלוזורוב היא נעשית כל כך דקיקה, עד שנדמה שאפשר לכרוך סביבה את הזרוע".

"רוב הימים שפוכה על פניה של מרת שלוסמן הבעה של מי שנעשה לו עוול; לבני המשפחה אין אפוא מפלט מן התחושה שעל כתפיהם מוטלת האחריות לפצותה. כשטוביה נופל למשכב הוא לא מעז לבקש אפילו כוס מים, שהרי די לו בהצצה חטופה בקלסתר – יגונה כדי להבין שאלמנתו לעתיד כבר קרובה לכרוע תחת הנטל. אבריימלה הבכור מקבל ציון נמוך בהיסטוריה של בית חשמונאים – שבוע שלם הינדֶה מתהלכת נעלבת כאילו הייתה יוחנן הורקנוס בכבודו ובעצמו. הבנות אוספות כסף פרוטה לפרוטה וקונות ברוב עסק מטפחת שיפון כחולה ליום האם – הינדה מעווה לעומתן חיוך חמצמץ (שוב שכחו שירוק יפה לה יותר!) ואינה כורכת את המטפחת לצווארה אפילו פעם אחת."

"לא אחת מתגלים המאורעות בחיינו במלוא הבהירות רק בדיעבד, אחרי שיצקנו את נוזל המעשים החומקני אל בקבוקי הזכוכית הצלולים של מילותינו".

"הקליינט הוא כמו קרפיון – צריך לתת לו להסתובב קצת חופשי לפני שנותנים את המכה על הראש".

"זה לא בעל, זה אפנדיציט," שרבבה דודה מאשה את שפתה התחתונה ומזגה לשתיהן תוספת מהתה הקר. "לוחץ, לוחץ, ולא עוזר בכלום".

"מסחר זה כמו קישקעס," הורה יוסף צינמן לבנו. "מצד אחד נכנס, מצד שני יוצא – וממה שנספג באמצע, מזה חיים".

הפוסט בזעיר אנפין / ירמי פינקוס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.