9 כותבים שונים – שרה שילה, עדנה שמש, דונה בן יהודה, ענת עינהר, עדנה נוי ניצן ויסמן, יאיר חסדיאל, צבי אבינר ופני וראובן טבול

בעריכת יובל שמעוני 

סיפורים קצרים זה תמיד כיף. במיוחד כשמדובר בסיפורים איכותיים. לפנינו מקבץ של 9 סופרים שונים ו-14 סיפורים. לכמחצית מהסיפורים מדובר בפרסום ראשון וחלק מוכרים יותר כמו הסיפור "סימונה" של שרה שילה, שלקוח מתוך "שום גמדים לא יבואו" ו"איפה סילבי כשצריך אותה" מאת דונה בן יהודה שהתפרסם לראשונה בכתב העת מסמרים מספר 12 (בנושא – ילדוּת).

יש כאן ערב רב של סיפורים ודמויות צבעוניות מהמציאות הישראלית על כל חלקיה – דתיים וחילונים, כפריים ועירוניים, אלמנות, דוקטורים וזונות, עשירים ועניים. נראה כאילו באמת יש כאן הכל. והכל טוב, אני חייבת לציין. כל הסיפורים השאירו אותי לא שקטה באיזשהו אופן. כשסיימתי סיפור, לא יכולתי מייד להמשיך לסיפור הבא. כאילו משהו הציק לי. כולם היו סוג של "אגרוף בבטן", כל אחד בדרכו שלו.

כבר הרבה זמן לא נתקלתי בקובץ סיפורים כל כך מוצלח. קשה לי להגיד אם יש משהו שמאגד דווקא את הסיפורים / סופרים האלו ולא פעם תהיתי מה גרם לסיפור מסוים להיכנס לקובץ ולאחר לא. על פניו, לא נראה שיש נושא לכל הקובץ, מלבד היות כולם "מציאות ישראלית", כמו שכתוב על הכריכה.

ההקדמה של יובל שמעוני (העורך) קצת איכזבה אותי כי ברובה הוא מספר לי על מה הסיפורים. ציפיתי לקרוא על תהליך העריכה ולהבין את אותה תהייה שציינתי קודם (מה נכנס לקובץ ומה לא ולמה). הוא בעצם מרחיב טיפ-טיפה יותר ממה שכתוב על העטיפה. החזרה הזו הייתה מיותרת מבחינתי ודווקא עיניינו אותי דברים אחרים.

הנה כמה דוגמאות:

סימונה / שרה שילה- מתוך "שום גמדים לא יבואו" – אישה מעיירה קטנה שנופלות בה קטיושות, שפתה עממית, כמו שמספרים סיפור לחברה' – "מי היה חושב שתתפוס אותי הקטיושה בחוץ? שש שנים אני לא יוצאת. הולכת בלי לחשוב, בית-עבודה-שוק-בית-עבודה-בית-קופת חולים-בית-עבודה. באה הקטיושה תפסה את סימונה שעזבה את הדרך שלה. האוכל שמתי להם על השולחן, הקוסקוס של יום שלישי עם עוף עם דלעת עם חומוס עם הכול בפנים" (עמוד 9). בעלה נפטר והשאיר אותה עם שישה ילדים ועבודות הבית. אנחנו מכירים את סיפור החיים שלה תוך כדי שהיא מחכה במגרש כדורגל למטח הקטיושות. כולם במקלטים והיא מחכה בחוץ כי באיזשהו מקום, היא הייתה רוצה שהקטיושה תפגע בה.

אמסטל / עדנה שמש – אלמנה שבנה, טולי, בא לבקר אותה בכל שישי ומביא איתו פרחים. היא הייתה נשואה פעמיים – לליאון, שנהרג מפליטת כדור במילואים ולמורדי, שנפטר בשנתו מהתקף לב. טולי הוא הבן של ליאון. היא ניצולת שואה. היא מרגישה שהיא וטולי רחוקים, שהיא לא יודעת עליו כלום ולא מצליחה לקרוא אותו. יום אחד היא מעלה רעיון שיצאו יחד לבר בערב, טולי מסכים בלית ברירה. הם יוצאים והיא משתכרת ופתאום יוצאים ממנה כל מיני סיפורים שטולי שומע לראשונה על משפחתה.

מעשר / דונה בן יהודה – אישה עם OCDרציני (הפרעה טורדנית כפייתית) – סופרת כל הזמן דברים בבית וממש לא אוהבת לקבל תוצאות ששונות מעשר. היא הזכירה לי את ג'ק ניקולסון ב"הכי טוב שיש".

כצנלנבוגן / ענת עינהר – לרנר וקארן הם זוג עם הרבה מאוד כסף. הם גרים בדירת פאר, שהיא שלוש דירות שהם קנו וחיברו יחד. לשכן היחיד שנשאר בקומה יש 11 חתולים והוא בעצם זה שמונע מהם את הרחבת הדירה על פני כל הקומה כי הוא לא מוכן למכור את הדירה שלו.

נוצה / ניתן וייסמן – אליק, דוקטור באוניברסיטה, שאימו התאבדה כשהיה בן 9. מספר את סיפור חייו תוך שהוא מהרהר בחייו הנוכחיים, בערב חורפי במשרד. אימו הייתה ניצולת שואה שקטה ואישה למופת, לכן ההתאבדות שלה באה לכולם בהפתעה גמורה. אליק עדיין סוחב איתו את הטראומה לתוך חייו הבוגרים. הוא חווה רגע של ייאוש במגדל שבו נמצא המשרד שלו באוניברסיטה לאחר שדחו מאמר שלו באחד העיתונים המדעיים הנחשבים.

שמלת כלה / יאיר חסדיאל – בני הוא בן זקונים למשפחה דתית. משפחה שבה חמש נשים ואבא שתקן. הוא "שפיץ" בכל מה שקשור באופנה ובעיניינים "נשיים" בעקבות האחיות והאם. בזכות הידע הנרחב שלו הוא עוזר לכל התלמידים בישיבה לפני דייטים של שידוך או אפילו מתלווה אליהם לקניות. הוא דוחה את כל הבחורות שמנסים להכיר לו בטענות שאין להן סטייל או חוש אופנה, עד שבסופו של דבר הוא מכיר מישהי בדיוק כמוהו ואז… יש טוויסט.

חציצה / יאיר חסדיאל – עדינה היא הבלנית הראשית במקווה והיא אשת רב השכונה. היא מוצאת את עצמה נמשכת אל אחת הטובלות ומנסה לגלות עליה עוד פרטים. הסיפורים של חסדיאל מתעסקים בציבור הדתי וזה מעניין, כי זה נותן נקודות מבט שונות על המגזר הסגור הזה (נקודות שאני לא בטוחה שאנשי המגזר יאהבו…).

אמרי שאת זוכרת / תבי אבינר ופני – המספר הוא מושבניק ובעל "מטע אחד שאינו רווחי ושלווה כפרית שאחרים מתקנאים בה" (עמוד 204). יש לו שני בנים מיקי ושי ועוד בת יפעת. הוא נשוי לחדוה שטוענת שאין לה את היכולת להיות מאושרת. שי הוא הייטקיסט ונשוי לליאת (גרושה שמבוגרת ממנו בכמה שנים). אביו מאוד רצה שיהיה איכר והוא איכשהו נהיה בדיוק ההיפך. יש בינהם מערכת יחסים מעניינת ונראה כאילו כולם הולכים שם על קצות אצבעות…

הלילה הזה / ראובן טבול – הסיפור הכי ארוך בקובץ, כ-70 עמודים. מורה לתנ"ך, ירא אלוהים, בן 73 שאישתו נפטרה לפני 13 שנים ולו שני ילדים, מוצא את עצמו מחוץ לבית אחרי שאיבד את המפתח ואינו יכול היכנס. כל מה שהוא רוצה זה להגיע הביתה עם השקית מהשוק שהוא סוחב כבר כמה שעות. לא נעים לו להתקשר לבנים שלו. הלילה מחוץ לדירה מזמן לו כל מיני הרפתקאות ובמרכזן פגישה עם נער מפוקפק, שזוכר פסוקים שלמים מהתנ"ך, שאומר שיעזור לו למצוא את המפתח.

לסיכום – קובץ באמת מוצלח עם סיפורים שנגעו, כל אחד בדרכו, לי ללב. מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה כשלעצמה יפה, אבל אני לא מבינה את הקשר. רואים אימג' של מפתח, שבמקום שיניים יש לו מעין "נזילות" כאלה שחורות, כמו דיו. זה הקשר היחיד שמצאתי – קשר לשם הקובץ. אגב, אני חושבת שכדאי לנקד את המילה דיו כי כשהספר הגיע אלי לראשונה הייתי בטוחה שקוראים לקובץ "בית הדין" ולרגע חשבתי שמדובר באסופה משפטית… אני חושבת שהעטיפה לא כל כך מזמינה וחבל. היא לא מעבירה אפילו עשירית מהרגש שמוצאים בסיפורים שבפנים.

ציטוטים:

"מתי שאת בורחת מהמיים של הרחמנות של האנשים, חס וחלילה שלא תיפלי לתוך הסוכר של האלמנות". (מתוך "סימונה")

"מסכנים הילדים. לפחות שאם אני הולכת להם, שיבוא להם קצת כבוד ממני. שיתנו להם כסף בגלל שאני מתה מקטיושה. מי שמצליח למות מהערבים בארץ שלנו, יש עליו כבוד של מלך. מי שמשתגע – הלך על כל המשפחה שלו. מי ירצה לקחת את אתי אחרי שידברו עליה שאמא שלה מהבולה?" (מתוך "סימונה")

"מה היה? יום שני בצהריים? יום שלישי? לא שלישי. אולי היה חמישי? למה, למה שאני יזכור את הימים, מה יש בימים שלי שאני יזכור אותם אחד – אחד. כל הימים שוכבים לי, הר של ימים, מעורבבים כולם אחד בתוך השני. פה את רואה שרוול, ממשיך לך עם רגל של מכנס, שמה מתחילה לך מגבת, נגמר לך בסדין. אין לי יום אחד שאני רואה אותו מהבוקר שלו עד לערב שלו. גם כן לא עומד שמה יום אחד נוצץ, אחד שאני יסתכל עליו ואני כבר יכיר אותו מכל הימים, שאני כיבסתי אותו ביד בשביל שלא יתפוס את הצבע של כולם" (מתוך "סימונה")

"את מסתכלת במספר ששמו לה על היד ואת שותקת. את לא רוצה לדעת מה היה שמה. המספר הזה ביד שלה זה התעודה שלה שמה שהיא עושה, קריזה או לא קריזה, צריך לבלוע את זה בשקט. באה לארץ עם נייר מהרופא שיש לה מחלה לכל החיים" (מתוך "סימונה").

"לידה ומוות, הרהר, מוות ולידה. יום ולילה, לילה ויום. היום מתקצר, הלילה מתארך. כשאתה נולד את חי כל כולך, ומשנה לשנה את חי קצת פחות ומת קצת יותר, ובסוף אתה מת לגמרי. ורגע המוות עצמו, האם הוא בסופם של החיים, או אי שם במהלכם?" (מתוך "נוצה").

"…עד מהרה הוא מתערבב בהמוני הירושלמים שרחוב הנביאים מלא בהם כמו פיתה מתפקעת שהכול נוזל מתוכה על הסנטר וגם על החולצה שבדיוק הגיעה מהמכבסה בשטראוס…" (מתוך "הלילה הזה").

הפוסט בית הדיו – סיפורים קצרים הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מסמרים מס' 16
כותבים שונים

אז מה יש לנו כאן הפעם?

לוטרה / אליענה אלמוג – מישהי שנוסעת בעקבות אישה שהכירה באינטרנט, אישה שאמורה "לתקן" אותה באיזשהו אופן. היא משאירה מאחוריה בן זוג ושתי בנות. דווקא לסיפור הזה פחות התחברתי, הוא היה לי טיפה הזוי.

אולי נעצור באיקאה? / עדי אופיר – מספיק שיהיה השם של השוודית הסקסית הזו בכותרת של סיפור בשביל לגרום לי לאהוב אותו כבר מההתחלה. מה גם שזו שאלה שתמיד-תמיד עולה על שפתיי כשאנחנו עוברים ליד נתניה, ואני בטוחה שאני ממש לא היחידה. "אומרים שגברת שרוני מתה בשנתה" – כך מתחיל הסיפור. שני בניה מגיעים לכפר כדי לנכוח בהלוויה ומאחורי כל דמות שצצה וקשורה לגברת שרוני יש סיפור קטן של מה היא עשתה באותו היום, במקביל להלוויה. עושה רושם כאילו הלוויה זה הדבר שהכי פחות חשוב שם לאנשים, כאילו זה עוד "סידור" שהם צריכים לעשות במהלך היום.

ילד מעופף / אלישע הרכבי – סיפור קצרצר, שני עמודים כולה. אולי בעצם עמוד אחד אפילו, על ילד שרוצה לעוף. אני לא אספר לכם כי הוא פשוט כל כך קצר אז יצא שאני אספר הכל…

שיטפון / הילה עמית – יורם, לילי והבנות נעמה ויעל נוסעים לאילת לחופשה, שהיא כנראה גם האחרונה שלהם יחד כי לילי מאוד חולה. היא משתפת אותנו במחשבותיה. מחשבות של אדם שמרגיש שסופו קרב. לא פעם היא חושבת לשים קץ לחייה ולסבל שלה, אבל היא כל פעם מושכת עוד קצת בשביל הבנות. ההווי המשפחתי מתואר נפלא. מרגש.

שנגרילה / אורית רף – סדרת צילומים (אחד מתוכה מופיע גם על הכריכה). שנגרילה היא מקום מסתורי בסין שלפי הבנתי יש ויכוחים איפה הוא באמת. פירוש השם הוא – גן העדן האבוד. אם גן העדן הוא מקום מושלם אזי השם בהחלט מתאים לצילומים. יש בהם אסתטיקה מטורפת. הכל יושב במקום, אין טיפת לכלוך. מצד אחד יש נופים ירוקים פראיים ומצד שני חללים מודרניים מעוצבים בקפידה היסטרית. צילומים יפים במלוא מובן המילה. היה בא לי להגדיל כל אחד מהם לגודל פסיכי ולתלות בסלון.

פרינסס לנסיכה / עלית קרפ – זוג כפרי פשוט בשוודיה מרחיק לכת עד סטוקהולם הבירה לבזבז ממיטב חסכונותיהם על מנת לתת מתנת נישואין לנסיכה שנתקלו בה בעבר, כשהייתה ילדה, ועזרו לה למצוא את הדרך.

דיזינגוף בלוז / עמיחי שלו – סיפור על בעלת בית קפה ברחוב דיזינגוף, שבאים אליו זקנים שמפספסים את האסלה ומשתינים לה על הרצפה, היא בטוחה שבעלה בוגד בה עם נטלי-גבינה-צהובה-עם-עגבנייה או לפחות עם רבקה-ביצה-קשה-עם-מיונז, היא דואגת לבן היחיד שלה בצבא ותוהה אם היא עדיין נחשקת. בסיפור היא מתעמתת עם כל מיני חרדות שלה ולמרות כל העצב וה"בלוז" יש נקודות אור משעשעות שמבליחות פה ושם. מאוד אהבתי.

מלאה בפוטנציאל / עידית חורשי – הרהורים על מסע נקם, מלווה באיורים גרפיים. זה מעניין כי זה לא בדיוק קומיקס, זה משהו באמצע בין סיפור "רגיל" לבין קומיקס – אין את המשבצות והמסגרות המסורתיות של הקומיקס. הסיפור מתחיל עם איורים שהם בעיקר שחור ולבן ומסתיים עם הרבה יותר צבעים. אודיה, הגיבורה בסיפור, מדמיינת איך היא יורה בכל הגורמים שעושים לה רעש בעודה נוסעת בבוקר ברכבת – זה שמדבר בטלפון בקול רם, בחיילים שצועקים ובמערכת הכריזה. בתור אחת שנוסעת הרבה בתחבורה ציבורית, אני בהחלט יכולה להזדהות עם זה…

מתברר שהוליווד מתה / רון כחלילי – מישהו שהולך לחפש את עצמו בהוליווד ותוהה בינו לבין עצמו למי הוא הולך להודות בנאום שהוא ישא בסנימטק בעקבות סדרה דוקומנטרית שהוא הכין על תולדות סרטי הבורקס הישראלים לערוץ 8. הוא מתאר כל מה שעובר עליו שם והטיפוסים שהוא פוגש. הסיפור הזה ארוך במיוחד ביחס לשאר, כמעט 60 עמודים. אני מודה שלא שרדתי עד הסוף…

שיערות רבקה / אבשלום קווה – סיפור על אחיקם קישקובר. גדליה הוא אביו החורג, אביו הביולוגי נעלם כשהיה בן שלוש וחצי. הוא מחליט לעזוב קריירה מבטיחה בשייטת ועובר לצי הסוחר. הוא נשלח על ידי המנהל שלו לחפש ספינת עץ טרופה מהמאה ה-18 באנגליה. בדרך אנחנו לומדים על המשפחה שלו, על ההיסטוריה של הספנות באנגליה ועל כל האנשים שהוא פוגש בדרך, כולל בחורה מוזרה אחת.

חומש ילדות / אמנון שמוש – סיפור ילדותו והתבגרותו של המחבר בחאלב שבסוריה. הסיפור מחולק לחמישה חלקים (חומש) – בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים. כל חלק מספר על תקופה אחרת בחייו – ההיסטוריה של העיר, תולדות שמונת האחים שבמשפחה, חויית החמאם השבועית, נופש המשפחה המורחבת בהרי לבנון ושנות הלימוד שלו ב"כותאב". סיפור מקסים ששופך הרבה אור על הקהילה היהודית שהייתה בסוריה ועל המנהגים השונים.

בין הסיפורים ישנם צילומים בשחור לבן של עמית מן (שבאופן מרגיז לא מופיע השם שלו בגב הספר וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה עם הצילומים שמפוזרים לאורך הגיליון. זה קרה גם עם תומר קאפ בגיליון הקודם. השם מופיע על העטיפה מקדימה אבל לא מופיע בתוכן ובגב הספר – לתשומת לבכם החברים שם במסמרים). למעט שניים בכל הצילומים מופיעים אנשים שמאוד סיקרנו אותי. עיניין אותי לדעת "מה עבר עליהם" או "איפה הם היו". לדעתי לפחות חלק מהצילומים הם לא מהארץ (אולי אני טועה…), כתוב שעמית פועל גם בגרמניה וחלק מהדמויות אכן נראות אירופאיות…

לסיכום – כמו שאני תמיד אומרת (וכנראה גם אמשיך לומר על מסמרים) – כל אחד ימצא כאן משהו. אני מאוד נהנתי מהגיליון הזה, הוא מקסים לטעמי והיו הרבה דברים שאהבתי. כמובן שהעיצוב כרגיל מוקפד ויפה ומתאים לקונספט. מומלץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על הכריכה יש צילום של אורית רף מתוך הסדרה שנגרילה, שמופיעה בגיליון. זוהי פינה באיזה חדר מגורים כלשהו (או אולי מלון?), בהתחלה נראה כאילו החלון שקוף ודרכו רואים נוף אקזוטי משהו אבל בהסתכלות שניה זו נראית בכלל תמונה. אשליה. התמונה לגמרי התאימה לי לנושא הגיליון, הרגשתי שלוקחים אותי למסע.

ציטוטים:

"אני מרגישה כמו פודינג לימון שנשאר מחוץ למקרר. חמוצה ורועדת. נמסה כמעט". (מתוך לוטרה של אליענה אלמוג)

"מי שחי בתוך העבר, לעיתים לא יכול לצאת ממנו, הופך לאנדרטה של עצמו, ומי שבוחר בכל זאת להצטרף לעתיד, חייב להניח את העבר במקום נוח". (מתוך דיזינגוף בלוז של עמיחי שלו).

הפוסט מסמרים – כתב עת – גיליון בנושא מסעות הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מסמרים מס' 15

כותבים שונים

תמיד כשאני מקבלת עוד גיליון של מסמרים זו בשבילי חגיגה. קודם כל חגיגה לאצבעות – הנקודות הבולטות בחלק העליון נעימות ועושות מסאז' באצבעות ואיכשהו אני מוצאת את עצמי מלטפת אותן כל הזמן, גם בזמן הקריאה. אחר כך זו חגיגה לעיניים כי מסמרים פשוט תמיד נראה טוב, חתיך הורס. הגרפיקה מוקפדת ויפה, אפילו כשהיא משתנה בין גיליון לגיליון, מישהו שם ממציא את עצמו כל פעם מחדש ותמיד תמיד יש אימג'ים וצילומים יפים. ולבסוף – חגיגת קריאה, כי בתוך כל הסיפורים, שירים, קומיקסים והשד-יודע-מה עוד, כל אחד ימצא לעצמו משהו שהוא אוהב וזה נותן מעין טעימה ליוצרים שאולי לא היינו מכירים בדרך אחרת.

בכמה מילים ספורות על הסיפורים בקובץ ועל התחושות שלי:

יהושוע קנז / האורחת – אורחת מגרמניה, שהביקור שלה גובה כמה אכזבות מהילדים המקומיים –אני אוהבת את קנז ואת הכתיבה שלו אבל פה דווקא לא הבנתי כל כך את ההקשר לסיפורי אהבה וזה קצת הפריע לי, היה נראה לי כאילו "אילצו" את הסיפור הזה לקובץ.

רבקה קרן / הנערה מאיתקה – מתרגמת של ספרים טסה לאיזה אי יווני (איתקה) על מנת לנוח ולהתבודד. היא לא אוהבת לדבר יותר מידי ובאופן כללי – רוצה רק שקט. היא אוספת אליה לשני לילות נערה שאין לה קורת גג, האמת שהיא די נאלצת לקחת אותה אליה… היא מגלה סוג של קרבה חדשה לנערה הזו שהיא לא הכירה עד היום.

אלינור קרוצ'י / קרובים (צילומים) – אחרי אלינור אני עוקבת עוד מתקופת בצלאל. חלק מהצילומים הכרתי משנים קודמות והם כולם מדהימים. התרגשתי מהם בדיוק כמו בפעם הראשונה שראיתי אותם. היא נוגעת בהרבה נושאים שקשורים באהבה – נשיות, משפחה, הורות. התמונות והשמות שהיא בוחרת לתת להן מרגשים.

רות אלמוג / כוכב ים – סיפור על זיכרון ישן נושן שהתחיל עוד בצבא אבל לא ממש עובר, אהבת אישה לגבר שמתעוררת אחרי שנים.

אינה שנדר / חוות אנשים – מספרת על החיים ברוסיה עם אימהּ האנטמולוגית (חוקרת נמלים), וחפצים שמקשרים בין הדורות כאשר היא מגיעה לחיות בארץ.

אמיר בן דוד / גוגל– דמות מעולם הספרות שנפגשת עם מכר מהעבר שמוטרד מכמות האיזכורים שלו בגוגל, לעומת ילד אוטיסט בעל אותו שם – כאן כמובן מדובר על אהבת העצמי. מאוד אהבתי את הסיפור הזה כי הוא מודרני בנושא שלו וכי יש אשכרה אנשים שזה מטריד אותם…

ליאת לקיים / דבש – חתן וכלה במדרון חלקלק לעבר תהום לא ברורה וכנראה לא בריאה כל כך, זה היה קצת כמו לצפות בתאונת רכבת אבל לא לראות את התאונה עצמה.

אורית עריף / מי אוהב את השבת – קומיקס. באופן כללי אני מאוד אוהבת קומיקס אבל דווקא לזה ספציפית לא כל כך התחברתי , משהו בתוכן לא דיבר אלי והיה קצת פשטני לטעמי. כאן כמובן מדובר על האהבה לשבת.

גתית פז / נחמה – מערכת יחסים כמעט-מתבקשת שנרקמת בין מרצה באוניברסיטה לסטודנטית על רקע אובדן משותף. למרצה מערכת יחסים דפוקה לגמרי עם אישתו וכבר אין שם אהבה בכלל. האהבה שכן קיימת היא בינו לבין ביתו האהובה ודווקא היא מטיילת לה אי שם בעולם, רחוקה ממנו.

נילי לנדסמן / סו ביוטיפול – אני אוהבת את הכתיבה של נילי לנדסמן, ככה שאני משוחדת מלכתחילה. כאן הגיבורה נפגשת עם מישהו שהייתה לה מערכת יחסים איתו לפני הרבה שנים וזה מעורר אצלה כל מיני כאבים ישנים נושנים מהתקופה שהייתה מאוהבת בו ואולי עדיין לא עברה?

שהם סמיט / אגדות שלמה המלך, הגרסה לכל המשפחה – טוב, זה תפס אותי לגמרי לא מוכנה והיה סיום מושלם לקובץ הזה – כמה חייכתי, כמה צחקתי, כמה חמוד! שהם לוקחת מחדש את היחסים בתקופת המקרא ומציגה אותם באור יותר מודרניסטי ומשעשע, אכן לכל המשפחה ובמיוחד לסרבני המקרא למיניהם (מי כמוני יודעת…).

בין הסיפורים כולם משובצים צילומים של תומר קאפ (שבאופן מרגיז שמו לא מוזכר בתוכן וגם לא ברשימת המשתתפים מאחור, אלא רק על הכריכה מקדימה). הצילומים הם בשחור לבן ומתעסקים הרבה במשפחה ובאינטראקציה בין שתי דמויות. על פניו התמונות מאוד פשוטות ומינימליסטיות אבל יחד עם זאת יש בהן המון כוח ומשהו מטריד.

לסיכום – כמו שאני תמיד אומרת על מסמרים – כל אחד ימצא כאן משהו וזו הגדולה של כתב העת הזה. יש מכל וכל – סיפורים, צילומים, קומיקס ואפילו שלמה המלך אחד. קשה לי להגיד שאני מתחברת לכל הקטעים במידה שווה, אבל זה בהחלט הגיוני ומתבקש כשיש כזה עושר של יוצרים. הסיכוי שאוהב את כולם הוא אפסי. ועדיין – מתקבל כאן אוסף לא רע בכלל. הבעיה היחידה שלי עם מסמרים זה שלפעמים יש יצירות בתוך האוסף שאני לא מבינה את ההקשר שלהן לנושא ואז זה נראה לי כאילו "אילצו" אותן לתוך הקובץ או ש"אנסו" עליהן את הנושא. בסופו של דבר זה לא כזה משנה לי – כי אני נהנית מהסך הכל הכללי, אבל כמשהו שאמור להיות מקשה אחת, יש כאן איזו בעיה קלה (או שאני פשוט לא מבינה, גם יכול להיות). 

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – כי בסך הכל מסמרים לא מאכזב אותי אף פעם )

פינת העטיפה:

פייר? הפעם קצת התאכזבתי. האימג' עצמו יפה, אין ספק בכלל, אבל מה לו ולסיפורי אהבה? אני רגילה שלוקחים את אחד האימג'ים מתוך הספר או מתוך אחת הסדרות ושמים על הכריכה – אז למה לא לקחת משהו של אלינור קרוצ'י (יש תמונות כל כך יפות)? הפעם אני באמת לא מבינה את הבחירה. גם הצבע הצהוב בהיר מידי לטעמי וקשה לקרוא את הטקסט. הלכתי לספר הסימבולים – המילון המלא ושם כתוב ש"הצהוב הבהיר מסמל את אורה של השמש, קלילות ועליצות, אמונה וטוב לב, את האינטלקט והדעת, יכולת ארגון, משמעת, את האישיות, אדמינסטרטיביות, כנות, הרמוניה, דיפלומטיות, אך עשוי לסמל גם עקשנות, ביקורתיות וסקפטיות, שליטה מוגזמת ברגשות, ציניות, אגואיסטיות, בורות, עצלנות, חוסר סובלנות ויגון" (עמוד 295) ואני שואלת – למה? אין פה מילה אחת על אהבה… פיספוס קל מבחינתי.

ציטוטים:

"אני חושבת…שאת מאוד צעירה, אמרתי.

לא צעירה, אבל יתומה, אמרה. זה אותו הדבר. אם אתה יתום, אתה נשאר כל הזמן ילד עם נשמה של אדם זקן". (מתוך הנערה מאיתקה / רבקה קרן)

"היינו שותות חלב עזים ם עם קרום שאמא היתה קונה מאחת המקומיות. לכולם בכפר היו פרות או עזים בחווה, אבל אמא מספרת שלקח לנו זמן למצוא ממי לקנות, כי לא רצו למכור חלב ליהודים. לא ידעתי שאני יהודייה ולא ידעתי מה זה יהודים. חשבתי שזה זן של רוסים". (מתוך חוות אנשחם / אינה שנדר)

הפוסט מסמרים – כתב עת – גיליון בנושא סיפורי אהבה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כותבים שונים

הפעם האחרונה שקראתי את ביאליק הייתה בתיכון או בחטיבה, ככה שגם עכשיו הגעתי לטקסט הזה עם הזיכרון של "משהו שהכריחו אותי לקרוא". הנובלה הפותחת את הגיליון הפעם, שבהשראתה נוצרו כמעט כל הסיפורים והדימויים היא "מאחורי הגדר" של חיים נחמן ביאליק, שנכתבה ב-1909, ערב ביקורו הראשון בארץ ישראל. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שלקח לי כל כך הרבה זמן לקרוא סיפור של 50 עמודים לערך (אולי בתיכון?). השפה הייתה לי מאוד מאוד קשה. לא הכרתי חלק גדול מהמילים (הידעתם ש"חררות" הן עוגיות??) ומזל שפרושן הובא כהערות בתחתית העמוד. על אף שמצאתי את עצמי ממש נאבקת עם הסיפור מאוד נהנתי ממנו. זהו סיפור מקסים ונוגע ללב על חברות כמעט בלתי אפשרית הנרקמת בין שני ילדים, משני צידי הגדר, משני צידי המתרס, משני צידי הדתות, ילדים לשתי משפחות שלא מסתדרות (בלשון המעטה) ביניהן. ועל כן, אסורה כמובן החברות הזו.

שני צידי הגדר,הא? למישהו זה מצלצל מוכר? כמובן שאי אפשר להתעלם, וזו גם בעצם הייתה הכוונה באסופת הסיפורים והדימויים הזו, לעכשוויות של הסיפור ולעדכניות של הנושא. כבר כתבו על זה ספרים ועשו על זה סרטים ויצרו אינסוף דימויים – על אותה אהבה בלתי אפשרית הצומחת לה משני צידי הגדר. הנובלה מלווה באיורים של יוסי וסיד בשחור לבן. מאוד ריאליסטים ומשקפים יפה את האוירה בסיפור.

וכך אנו מוצאים בגליון זה של מסמרים סיפורים ודימויים, שעל פי הכריכה האחורית, נוצרו ברובם במיוחד עבור ספר זה בהשראת הנובלה של ביאליק ומתייחסים אליה בכל מיני זויות:

"מציץ בין החרכים" – הסיפור הראשון אחרי ביאליק הוא של אריאל הירשפלד, שבאופן אישי אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלו. הירשפלד מסביר בכמה פסקאות את ההתרשמות שלו מהנובלה של ביאליק ואז מביא את הפרשנות שלו בדבר סיפור קצר על זוג מושלם לכאורה שהבעל, המביט מבין החרכים, רואה פתאום איך חייו עומדים להתפרק. המחשבות שעוברות לו בראש באותם רגעים כשהוא עומד מצד אחד של קיר ומה שעומד לשנות את חייו עומד מצידו האחר.

תחת השם "משני הכיוונים" אנו נתקלים בצילומים של דוד עדיקא. צילומים יפיפיים בעלי צבעוניות מרהיבה בעיני שמתבוננים מבפנים החוצה ולהפך. כמעט כל הצילומים הם בתוך הבית או מתוך הבית החוצה. לי הייתה מעין תחושה של מישהו המסוגר בביתו ובוחן כל פריט שיש בו- הכיסא, העציץ, הכד עם הביצים, משהו מאוד בודד ועצוב. מלבד תמונה אחת שהיא פורטרט, לא רואים באף תמונה אלמנט אנושי, רק חפצים. הדבר הכי "חי" בתמונות הם העציצים. אנשים נוכחים – נפקדים כמו שאוהבים להגיד בז'ארגון המקצועי.

אסף שור החליט דווקא להתייחס לנובלה דרך עיניו של הכלב שקוריפין והוא מביא את מחשבותיו והגיגיו.

דנית בראון מביאה את סיפורה של אסנת, יהודיה הגרה בארה"ב ועומדת להינשא לבחור נוצרי. היא פוגשת לראשונה את הוריו ואמורה לבוא איתם לטקס חג המולד בכנסייה. זהו בשבילה המפגש הראשון הקרוב לנצרות והיא חושפת בפנינו את כל הלבטים והמחשבות הכרוכות בעניין הטעות הזו, אפילו שאינה דתייה בהגדרה.

יגאל סרנה מביא לנו ב"לפני הגדר" את אחת ההתייחסויות היותר פוליטיות באסופה הזו (כנראה שאי אפשר בלי זה כשזהו הנושא). ומספר על הקמתה של גדר הביטחון, שבאופן אירוני עוברת בחצרות של בתים ערביים ולפעמים מנתקת אותם מהחברים ומהמשפחות שמוצאות את עצמן מהצד השני לפתע, הוא מתאר איך נסיעה קצרה לבית החולים, משלישה את זמן הנסיעה רק מפני שצריך להקיף את הגדר: "לפני הקמת הקיר היה בית החולים מוקאסד במרחק עשר דקות מהחנות. עכשיו תימשך הנסיעה כמעט שעה מסביב לחומה, במקרה הטוב, אולי שעות, כי גם אמבולנס לא עובר במחסום אם אין רישיון. כאילו היו בונים קיר באמצע רחוב אבן גבירול בתל אביב, וכדי להגיע לבית חולים איכילוב, מי שגר ממערב לקיר היה נאלץ לנסוע דרך חולון ובת ים. הקיר חוצה עורקי חיים, שכונות ירושלמיות מתרחקות מהעיר מרחק שעות של מעקפים. אפילו הלוויות נעצרות בפני הקיר. כל האזור ממזרחו נהג במשך דורות לקבור את מתיו בבית העלמין של ג'בל מוכאבר, לא עוד" (עמוד 124). סרנה בוחר להביא כמה שורות מתוך הנובלה של ביאליק כל פעם ואז כותב כמה פסקאות שלו, שהן מעין פרשנות לציטוט שהביא. אצל ביאליק – זו גדר שנבנתה מתוך רצון של שני הצדדים ואילו כאן זו גדר שנבנתה רק על ידי צד אחד.

אנה ים מביאה צילומים שהם ממש "לא מפה" וקוראת לסדרה "פה ושם".

"ליל הרמזורים הארוכים" הוא סיפורו של צבי טריגר. אחד הסיפורים שיותר אהבתי באסופה הזו. הוא מביא את התנהלותו בלילה תל אביבי של בחור, חולה בטרשת, שהשתחרר מבית החולים לאחר תקופה ארוכה בה היה מאושפז ומחליט ל"בלות את כל הלילה בחוץ". הוא מתאר את מעלליו ומחשבותיו. מאוד התחברתי לנושא הזה מפני שאני עצמי עברתי תאונה לפני כמה שנים שריתקה אותי לביתי למשך חודשים ארוכים. "כשיוצאים לעולם" אחרי תקופה כזו ארוכה של מעין כליאה – פתאום הכל נראה אחרת. פתאום שום דבר לא מובן מאליו. זה מה שמבדיל את החולה מהבריא. פתאום שמים לב לדברים שלא שמת לב אליהם קודם, כל דבר מרגש ומפעים – וכל זה "בזכות" קיר שהיה שם (בית החולים, בית) ועכשיו הוא כבר לא.

"פרדסים" של הילה עמית מתאר את החיים בגבול שבין יפו לבית ים. הגבול שעובר בין יהודים לערבים ושלילדים אסור לעבור אותו ואפילו להסתכל דרכו – "הם, אמא שלה תמיד אמרה לה, אלה, משפחת אבו-סיף, הם והסמים שלהם, והרובים שלהם, והכספומטים, חבל שהם לא סגורים גם מלמעלה, חבל שצריך לראות את כל מה שהם עושים שם. צריך לנעול אותם בפנים, יימח שמם, שלא יסתובבו, הייתה אומרת וסוגרת את חלון המטבח שמשקיף לעבר הווילות והפרדסים" (עמוד 161-162). אבל הילדה, כטבעם של ילדים מסתקרנת ובוהה כשמתאפשר באנשים מעבר לגדר ונוצר איזשהו קשר מרחוק בינה לבין תָחְריר, נערה ערבייה מין הצד השני של הגדר.

הסיפור החותם את האסופה הוא "הציפורים של ברילסקי" מאת צבי אבינר ופני המספר על החטא הקדום ביותר ואולי אפילו התמים ביותר של נער מתבגר, שומר מסורת, המתפתה לנערה ביום הכי נוראי של השנה. היום הזה שבו אסור ליהנות ולעשות כל מטלה ואפילו לא לאכול. הפסקאות נעות בין הווה, שבו הנער כבר מבוגר, לבין אותם ימים כשהיה בן שלוש עשרה וסבו היה בשבילו אחד האנשים הכי חכמים ואחד מאלה שאסור אסור לאכזב אותם.

מאוד אהבתי את הגיליון הפעם. אהבתי ממש את הכל, הצילומים מקסימים והסיפורים קריאים ומעניינים. במיוחד מעניינת נקודת ההסתכלות על "מאחורי הגדר" כרפרנס לכל אותן יצירות ודימויים. יפה לראות איך כל אחד לוקח את זה למקום אחר ומתחבר למשהו אחר. אני שמחה גם שלא נכנסו לכאן טקסטים פוליטיים שהיו יכולים לגרוע מההנאה שלי או לנסות להטות את דעתי לכיוון כזה או אחר, בזכות העובדה הזו אני מניחה שזה יכול להתאים לקוראים מכל רחבי הקשת הפוליטית.

מומלץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש) 

פינת העטיפה:

תמיד תמיד כשמגיע אלי גיליון של מסמרים עולה חיוך על שפתי כי בראש והראשונה העיצוב של כל הסדרה הוא מצוין לטעמי. בגלל שמדובר בסדרה אין יותר מידי מקום להשתוללויות. הצילום שאנו רואים על הכריכה הוא של דוד עדיקא מתוך אותה סדרה שיש גם בתוך הספר עצמו (הוא לא מופיע בפנים, רק על הכריכה). בגב העטיפה אנו מקבלים הסבר קצר על ביאליק ועל ההשראה לעשות גיליון בהשראותו ביחד עם רישום צנוע ומקסים.

 ציטוטים:

הפוסט מסמרים – כתב עת – גיליון בסימן ביאליק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מסמרים מס' 13

כותבים שונים

מסמרים הינו כתב עת היוצא אחת לשלושה חודשים בהוצאה פרטית. הוא מאגד בתוכו סיפורים קצרים, צילומים, שירים, קומיקסים וציורים. כל פעם בנושא אחר (בסופו של כל גיליון כתוב מה יהיה הנושא הבא).

הגיליון ה-13 במספר הוא בנושא "ניסיון".

המילה ניסיון היא מילה מאוד רחבה ויש הרבה דברים שיכולים להיכלל בה. אני חושבת שיהיה יותר קל להגיד שזה גיליון בנושא "התנסות".

מה שמאגד את כל העבודות בספר הוא באמת הניסיון כהתנסות. כל הגיבורים, כתובים או מצוירים, מתנסים בחוויות כאלה ואחרות.

סיפורים קצרים זה תמיד נחמד ויש לנו כאן גם מגוון רחב של סופרים (אפילו המינגויי ודיקנס). אני אציין את אלו שבעיקר השאירו עלי רושם – הילה עמית כותבת את "והייתה להם הכינרת", סיפור על געגועים שריגש אותי עד דמעות ופרט על קשת כזו רחבה של רגשות, שאין ספק שאני עוד אשמע עליה. "בחילה" של איתמר אורלב מספר על מה שעובר בראשו של בחור חולה סרטן בזמן אחת מהפעמים בהן הוא מגיע לטיפול כימותרפי. לצערי, כמעט לכל אחד מאיתנו יש מישהו שהוא מכיר שנאלץ לסבול את הטיפולים האלה, וזה החזיר אותי לתקופה שבה סבתי זיכרונה לברכה נאלצה להתמודד עם תופעות הלוואי והתחושה הסיזיפית, של לחזור כל פעם מחדש לקבל טיפול. סיפור קצר קצר, אבל טעון כל כך.

עבודת הצילום של אלה ליטביץ מדהימה לדעתי. היא מביאה צילומים של נוצות, בתאורת סטודיו על רקע שחור. כל פעם נוצה אחת, מקסימום שתיים. לצד התמונות כתובות כותרות שמבוססות על ניסוחים של תחקירי התאונות בחיל האויר ומתארות את הארוע שממנו נלקחה כל נוצה. בתור אחת שלמדה שלוש שנים צילום אני יכולה להגיד לכם שהסתכלתי המון זמן על כל תמונה, הן כל כך שבריריות הנוצות האלה, שזה נראה בלתי אפשרי שדבר כל כך תמים יכול לגרום לנפילה של מטוס. סמל הטכנולוגיה והפלדה. המינגווי מספר על הגיגיו של דייג. דיקנס מספר על הביקור הראשון שלו בניו יורק בצורה ביקורתית משהו, אך עם הרבה התפעלות. אני מתביישת לומר שעדיין לא יצא לי לקרוא שום ספר באורך מלא של דיקנס והסיפור הזה השאיר אותי עם טעם של עוד. בין העבודות השונות מפרידים צילומים של שוש קורמוש בשחור לבן והם גם מכתיבים, באיזשהו מקום, את הקו העיצובי של הספר.

אלו רק כמה דוגמאות, אני חושבת שכל אחד ימצא כאן משהו שידבר אליו.

מומלץ לקריאה קלילה ולא מחייבת וכדי לשטוף קצת את העיניים מכל המילים האלה שאנחנו רואים כל הזמן.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, כאן המקום לציין לשבח את כל הסדרה. העטיפות שלהם תמיד יפות ומציגות אימג' אחד מתוך הספר – כאן זהו אחד הצילומים של אלה ליטביץ. בחלק העליון של הספר יש כמה שורות של נקודות בולטות, שתמיד נעים לגעת בהן, כמו מין מסג' קטן לקצות האצבעות . כאמור, הדבר היחיד שמשתנה בין הספרים בסדרה היא העטיפה, שאר האלמנטים – הפונט, הכיתוב והמיקום של הטקסטים נשארים אותו הדבר כיאה לסדרה. כל השפה העיצובית של הספר היא מדהימה לדעתי, הכל פשוט נראה טוב. הם מצליחים לייצר שפה ברורה שמתכתבת עם האימג'ים ועם הנושא. בכלל, ההפקה של כל העיניין הזה ראויה לציון, במיוחד שמדובר בהוצאה פרטית ולא מונופול עתיר תקציבים. זה מראה איך במעט אפשר לעשות הרבה.

הפוסט מסמרים – כתב עת – גיליון בנושא ניסיון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.