כשאני מסיימת ספר ותוהה מה יהיה הספר הבא שאקרא, אני תמיד אומרת לעצמי ש"עכשיו בא לי משהו קליל". קליל מבחינתי זה אומר מצחיק, משעשע, אולי רומנטי לפרקים, אולי איזה סוף טוב לרפואה…משהו כזה. ובסוף איכשהו יוצא, במודע או לא, שאני שוב מוצאת את עצמי קוראת ספר עם תוכן לא פשוט. אולי אני בכלל טיפוס דכאוני ואולי אלו פשוט החיים. מה שבטוח – כשיש ספר כזה והוא כתוב טוב, זה מרגש.

זה הספר השני של קלודל שאני קוראת. הראשון היה "הדוח של ברודק", ספר מעולה וקשה שהשאיר אותי מהורהרת ימים רבים אחרי שסיימתי אותו. והנה גם הפעם, הוא הצליח לגעת בי.

אז על מה הספר? בסופו של דבר זה ספר פילוסופי עם נגיעות מורבידיות. חברו הטוב של גיבור הספר שלנו, אז'ן, נפטר מסרטן בגיל יחסית צעיר. מאותו יום מעסיקות את הגיבור שלנו מחשבות רבות על המוות, על החיים ועל מה שבינהם. הכל כתוב בגוף ראשון ונקרא כמו מעין מונולוג ארוך ואישי.
תוך כדי התקדמות הספר אנו למדים שהגיבור הוא קולנוען מצליח, שנע בין העבר והווה ללא הפסקה. הוא גרוש ונמצא בקשר מצוין עם אישתו לשעבר. הוא מכיר בחורה הצעירה ממנו בהרבה, ועדיין מרחפת עננת מוות מעל הכל. הוא כאילו לא מצליח לגמרי להשתחרר מהעיניין הזה.
יחד עם זאת, זה לא ספר עצוב. לא מבחינתי בכל אופן. זה הרגיש לי כאילו הגיבור מנסה פשוט לקבל את עיניין המוות. לחיות בשלום עם הידיעה שזה או טו טו מגיע ושזו דרכו של עולם.
הספר זז קצת קדימה ואחורה בזמנים, חלק מהפרקים הם לפני שאז'ן נפטר וחלק אחרי. הקפיצות הן לא גדולות ואין שום בעיה לעקוב.

זה ספר קטן בגודלו – 216 עמודים קטנים בעלי שוליים לבנים רחבים ופונט גדול. כשפתחתי אותו לראשונה, הייתי בטוחה שאני מסיימת אותו בשעתיים שלוש. גם אם תנסו ממש חזק לא נראה לי שתצליחו לסיים אותו בקריאה מרתונית שכזו. זה ספר שצריך לקרוא לאט. הוא כבד. הוא מרגש וכתוב בצורה מופלאה ואתם תמצאו את עצמכם לא פעם חוזרים וקוראים את אותה הפיסקה שוב, או פשוט מהרהרים במה שקראתם. אני מצאתי את עצמי יום אחד פשוט מקריאה פיסקה שלמה לבן זוגי כי הרעיון שהועבר בה היה מעניין בעיני.

הכתיבה של קלודל לדעתי מדהימה. הוא מצליח ללהטט במילים ולהעביר רגש בצורה אותנטית, בלי להתפלפל יותר מידי או לפוצץ במילים.

זה ספר מרגש. אני ממליצה בחום, גם לבעלי לב חלש. פחות לאלו שלא אוהבים פילוסופיות על החיים.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מהממת בעיני. נתחיל במה שרואים – כל מיני עלים בצבעים חמים שכאילו ממסגרים את שם הסופר והספר. יש לזה כמובן קשר ישיר מילולי לאותו עץ של בני הטורג'ה. אולי הייתה פה מחשבה שבם "יסגרו" על השמות כמו שהם "סוגרים" על הגופות הקטנות שקוברים בתוך העץ וזו דווקא מחשבה יפה ומתאימה בעיני (אפילו אם היא מאוד מילולית וברורה). שאר הרקע הוא בגוונים קרים יותר – כחולים, ירוקים וסיאן. אני אוהבת את הניגודיות הזו בין הגוונים החמים והקרים – זה נראה כמו מלחמה בין החיים לבין במוות. ובזה בעצם הספר עוסק. העטיפה מאוד מאוד יפה לעין ומושכת. גב הספר הוא בצבע קרם, אני מניחה שזה על מנת שיהיה קל יותר לקרוא את הטקסט, והוא מייצג בעיני את האמצע בין החם לקר, בין החיים למוות. הגוון שנבחר לשדרת הספר (אותו חלק שרואים כאשר מעמידים את הספר על נדף עם עוד ספרים) הוא קר, מעין ירוק או טורקיז, עם איור מקסים ומינימליסטי של עלה בודד. שם הסופר במקרה הזה גדול יותר משם הספר, וזה בעיקר קורה במקרים שהסופר הוא כבר סופר-מפורסם ומספיק לראות את השם כדי שהספר יימכר.

ציטוטים:

"סמוך לאחד הכפרים בארץ טורג'ה, השוכן בקרחת יער, הראו לי אץ מיוחד במינו. העץ המרשים ועתיר ההוד ניצב ביער, כמה מאות מטרים מתחת לבתי הכפר. העץ הוא קבר השמור לפעוטות שמתים בחודשים הראשונים לחייהם: בגזע העץ מגלפים חור. מניחים בו את המת הקטן עטוף בתכריכים. סוגרים את הקבר העֵצי באריגה של ענפים ובדים. אט-אט, לאורך השנים, שיפת העץ נסגרת ושומרת את גופת הפעוט בתוך העץ, תחת קליפתו המגלידה. כך, צעד אחר צעד, מתחיל המסע שמוביל אותו אל השמים, בקצב הסבלני של צמיחת העץ".

"טיפוס הרים זה לא רק ספורט, זה הרצון לאמוד את פערי הפרופורציות בחלל ובזמן כאחד. אדם שמטפס ניצב מול כוחות טבע שבהשוואה אליהם גודלו וזמן שהותו בעולם הם כמות זניחה, כה חסרת ערך עד שהיא מושמטת מחישוביהם של המתמטיקאים הדקדקנים ביותר. שם למעלה אנחנו לא-כלום. והמאמצים שאנו משקיעים כדי ליצר לרגע את האשליה שאנחנו אדוני המקום, מהסיבה שהצלחנו לפלס דרך ולהעפיל לפסגה, מותירים באדישותם את מרחבי הקרח והאבן בעצומים שבינות להם גופינו סובלים, אצבעותינו מתאבנות, שפתינו נסדקות ועינינו צורבות".

"מובן שלא אמרתי לה שום דבר. גם לא אמרתי לה שכשאני מלטף אותה אני חושב על פלורנס, על כל הליטופים שליטפתי את הגוף הזה שבחלוף הזמן הפך חלָק יותר, גוף שהתעייף אבל במעין עייפות מחויכת שרק הגבירה את אהבתי ככל שנקפו השנים. גופן של בחורות צעירות מזכיר אבנים מושלמות, מלוטשות, ללא רבב, נעדרות פגמים באופן שערורייתי. גופן של נשים מדיף את שכבות הריח של הימים הרבים מספור שבהם נמהלים בחושניות רגעי העונג ורגעי הציפייה. הוא הופך לקטיפה שהתרככה עם השנים".

"מה שפירשתי כקטטה מסלימה לא היה אלא עסקה בין סינים. המקרה לימד אותי שאי אפשר לקרוא את שפת הגוף, את המחוות והקולות במדויק ובלי סילופים, אלא רק בבועה המתוחכמת המהווה את התרבות שבתוכה גדלנו או שבתוכה חיינו די זמן כדי לפענח את הקודים. אולי קונדרה ובת לווייתו היו שקועים בשיחה על אהבה, החליפו מחשבות ומילים מתוקות, משפטים רכים להפליא, אבל אני הבחנתי רק בפני השטח המשובשים, המהוקצעים בגמלוניות, וחשבתי אותם שלא בצדק לקרים ומחוספסים?"

"הגוף נובל כמו פרחים באגרטל, שיום אחד מרכינים את עלי הגביע שלהם ואז צונחים אל קריסה של צבעים וריחות שאין ממנה דרך חזרה. אפילו המיים הצלולים שמהם שאבו את יופיים וניחוחם נצבעים בקדרות מטרידה, כאילו מותם התממש במשקע עכור ומצחין".

"עם לכתו של אז'ן הבנתי עד כמה החברות בינינו היתה חברות של מילים, ועד כמה המילים שהחלפנו בָּנו עבורי לאורך שנים את שלד הבית שכולנו מנסים לבנות בסבלנות ובעמל, אותו בית שנקרא חיים. מותו של אז'ן קטע את תהליך הבנייה. בעוד חדרים מסוימים הושלמו לשביעות רצוני, רבים אחרים דרשו התערבויות ניכרות פחות או יותר, ואחרים נוספים נותרו רק בשלב השרטוט על שולחנו של האדריכל".

"באמצעות מעין היזון חוזר, הבדיון מעבד את העולם. העולם הקולנועי, על צפניו, חוקיו, דפוסיו, משפיע על מי שמפיק תמונות מהמציאות. מספיק לראות כיצד חברים בארגוני פשע מזרח-תיכוניים, פסבדו-דתיים, מצלמים ומעבדים את עריפות הראשים של שבוייהם כדי להבין שדווקא שפתו של המערב ההוליוודי – שאותו הם מציגים כמאגר הערכים שהם בזים להם ונאבקים בהם – הם מאמצים. יכולתם, יכולת ההפחדה שלהם מתממשת רק באמצעות התמונה – כי לטבח שה מנציחים תהיה השפעה מוגבלת בלבד על דעת הקהל אם שום אתר אינטרנט, שום ערוץ, לא יפיצו את מעשה ההונאה. אחריותם של אתרים כמו יוטיוב, דיילימושן ורבים אחרים היא אדירה, כי בכך שהם מקדמים בברכה תמונות וסרטונים כאלה הם תורמים להרחבה מידית וחסרת פרופורציות של השפעתם, וכך גם מבססים את כוחם של אלה שיצרו אותם מלכתחילה".

"החיים שלנו הם בשום פנים ואופן לא קו ישר. הם דומים יותר לעותק יחיד במינו של ספר, שאצל אחדים מאיתנו מכיל דפים ספורים בלבד, נקיים וחלקים, מלאים בכתב יד נבון ומוקפד, ואילו אצל אחרים יש כמות גדולה הרבה יותר של דפים, חלקם קרועים, אחרים פחות או יותר מחוקים, גדושים חזרות וחרטות. כל דף תואם לרגע מסוים בקיומנו, ובפרט למי שחיינו באותה תקופה, מישהו שאיננו קיים עוד ושאנו מתבוננים בו, אם בכלל מתעורר בנו הרצון או הצורך לדפדף בו, כאילו מדובר באדם שהוא בד בבד זר ובאופן פרדוקסלי גם קרוב באופן תמוה".

הפוסט העץ של בני טורג'ה / פיליפ קלודל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

סיימתי לקרוא את הספר הזה כבר לפני שבועיים, אבל לקח לי הרבה זמן לחשוב מה אני הולכת לכתוב עליו וגם עכשיו אני עדיין לא סגורה על זה…
ברודק שב הביתה מהמלחמה, לאחר שנחשב כמת (אנשי הכפר צריכים למחוק את שמו ממצבת הזיכון שהציבו), והוא חוזר לעבודתו ככותב דוחות על מצב הצמחייה והחיות באזור עבור המנהלים שלו, שספק אם זה בכלל מעניין אותם.

לאותו כפר מגיע אחד המכונה בפי כולם "האנדרר" (האחר). אף אחד לא יודע מאיפה בא ומה הוא מסתיר ומסתורין זה חורץ לו גורל נורא מידי אנשי הכפר.
מעצם היותו היחיד שיודע לכתוב דוחות, מקבל עליו ברודק את בקשת אנשי הכפר לכתוב דוח שינקה אותם מאשמה בכל הנוגע לאותו זר.
מה שאהבתי שהכל בספר מרומז אבל עדיין ברור לכולם על מה מדברים. המילה `שואה` או `נאצים` לא מוזכרות אפילו פעם אחת וממש אין צורך בזה. לדעתי זה גורם לספר להיות יותר נגיש, כל אחד יכול להתחבר (לא עלינו…) ולהבין על מה מדובר, זו יכולה להיות שואת העם היהודי, או שואת הארמנים או כל שנאה אחרת שנובעת מהשוני, מהיותך "אחר". ואולי בכלל מדובר על מה שעלול לקרות?
יש הרבה דמויות בסיפור, וקלודל מתמקד כל פעם באחת אחרת, לפעמים בפדורין השקנה, שאספה את ברודק אחרי שהוריו ניספו, לפעמים זוהי אמיליה אישתו, לפעמים פופשט ביתו.
ההתחלה הייתה קשה קצת לטעמי. קודם כל בגלל ההתעסקות בנושא שהוא לא "נוח" או "פוטוגני" כמו השואה ודבר שני בגלל שהייתה בחירה להשאיר הרבה מילים בלועזית (גרמנית או פולנית, אני לא יודעת) מה שגרר צורך להסביר ולפרש אותם במשך משפט שלם ולא קשור ואז, כשאותן מילים הופיעו שוב אחרי כמה עמודים הייתי צריכה לחזור ולחפש את הפירוש שלהם כי כולן כל כך דומות וקשות להגייה. חוץ מהבחירה התמוהה הזו הספר כתוב נהדר ולראיה הציטוטים רבים שהבאתי ממנו.

זה ספר קשה, שהשאיר בי תחושה רעה של גודל הרשע שיכול להיות גלום באנושות. הסתובבתי עם תחושת מועקה גדולה בזמן קריאת הספר וגם לאחריו כי "לא יכול להיות שיש כאלה אנשים", כנראה שאני תמימה, אבל הספר הזה הוא סוג של שיעור לחיים והתפקחות.

הספר נפתח במשפט "קוראים לי ברודק ואני לא אשם". מדהים איך אנחנו תמיד מוצאים את הצורך להתנצל עבור רוע של אנשים אחרים…

לסיכום – ספר טוב, חזק, מטלטל וחשוב.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

קודם כל – עם קשר או בלי קשר לסיפור העטיפה מקסימה לדעתי. רואים ציור של מעין צמח, שמדמם מהפירות שלו. שיש בזה משהו שדווקא עושה שכל בהקשר של הסיפור – כאילו קיבלו את הזר לעיירה, אפשר להגיד שיש פירות למלחמה – הזה, מקבלים את ה"זר" – אבל זה לא באמת נכון. אליה וקוץ בה. אז כביכול מקבלים אותו, אבל לא לגמרי… אז הפירות מדממים. אני לא מוצאת דרך אחרת להסביר את זה.

בנוסף, יש רמזים לעוד צמחים מסביב והם ממוספרים כמו במגדיר צמחים. גם זה זורק אותי לאנטישמיות ולשנאת זרים – עצם זה שנותנים מספרים, שממיינים לפי מינים.

ציטוטים:

"למדתי לא לשאול יותר מידי שאלות. למדתי גם להתלבש בצבע הקירות ובגוון אבק הרחוב. זה לא כל כך קשה. אני לא דומה לשום דבר."

"תמיד היה לי קצת קשה לדבר ולהביע במילים את מה שבאמת חשבתי. העדפתי לכתוב. כשאני כותב נדמה לי שהמילים סרות לפקודתי, הן כמו ציפורים קטנות, הבאות לאכול מכף ידי ואני יכול לעשות בהן כמעט כרצוני. אבל כשאני מנסה ליצור אותן בחלל האויר, הן נמלטות ממני".

"הקדושה היא דבר מוזר מאוד. כשפוגשים בה, חושבים שהיא משהו אחר, משהו אחר לגמרי – אדישות, לגלוג, תחבולנות, קרירות, חוצפה או בוז. ואז טועים ומתעצבנים. ועושים את הגרוע מכל. זו כנראה הסיבה שקדושים הופכים לקדושים מעונים".

"…הבדידות , אצל אנשים מסוימים, יכולה להוביל רק לתכניות והרהורים מוזרים, פיגומים עקלקלים ורעועים. ובמשחק הזה הכרתי לא מעט אנשים שהיו מסוגלים בכמה ערבי חורף להתגלות כאדריכלים יוצאי דופן".

"שמות הם דבר מוזר מאוד. לפעמים לא יודעים עליהם כלום ולמרות זאת אומרים אותם שוב ושוב. זה דומה קצת לבני אדם: אנחנו פוגשים בהם לאורך השנים אבל איננו יודעים מי הם בכלל, ויום אחד הם מתגלים לעינינו כפי שמעולם לא האמנו שהם מסוגלים להיות".

"חיי האדם מוזרים כל כך. מהרגע שאנחנו מושלכים לתוכם, אנחנו שואלים את עצמנו לא פעם מה אנחנו עושים כאן. אולי משום כך יש אנשים, קצת יותר פיקחים מהאחרים, שמסתפקים בלפתוח רק מעט את הדלת, להציץ פנימה, וכשהם רואים מה יש מאחוריה, עולה בהם רצון לסגור אותה מהר ככל האפשר.
אולי הצדק דווקא איתם".

"למה הוטל עלי, כמו על אלפי אחרים, לשאת צלב שלא בחרתי בו, עול ייסורים שלא נועד לכתפי ולא נגע לי? מי זה החליט לנבור בקיומי הצנוע, לחפור בשלוותי הרופפת, באלמוניותו האפרורית, ולהטיל אותי כמו כדור זעיר ומטורף במשחק כדורת אימתני? אלוהים? אם הוא קיים, אם הוא באמת קיים, שיסתתר. שישים אתשתי ידיו על ראשון ויטמון אותו שם. אולי באמת, כמו שלימד אותי פעם פייפר, רוב האנשים אינם ראויים לו, אבל היום אני יודע שגם הוא אינו ראוי לרובנו, ואם הנברא היה יכול לחולל זוועה כזאת, הרי זה רק משום שבוראו הפיח בו את הרעיון".

"הייתי בעולם אחר. לפתע הבנתי שהאדמה והחיים יכולים לפעום בקצב אחר מזה שלי, ושהקול הנעים והמוכר הבוקע מחזהו של אדם אהוב הוא הצליל היפה ביותר בעולם".

"אנו חוששים ממי ששותק. ממי שאינו אומר כלום. ממי שמתבונן ואינו אומר כלום. איך נדע מה חושב מי שאינו מוציא מילה מפיו?"

"היו נשים בכפר, כמו בכל מקום – צעירות, זקנות, יפות, מכוערות – נשים חכמות, חושבות. נשים שמביאות אותנו לעולם ורואות אותנו מחריבים אותו. נשים שמעניקות לנו חיים ואנו נותנים להן בתמורה אין ספור הזדמנויות להתחרט על כך".

"אני לא יודע אם אפשר להחלים מדברים מסויימים. אולי הדיבור בעצם איננו תרופה בדוקה כל כך. אולי להפך, הדיבור רק גורם לנו לנבור בפצעים, כמו שחותים גחלים באש, כדי שכאשר נרצה, תוכל האש לבעור שוב בעוצמה רבה יותר".

"למחרת שקעתי כל היום בהירהורים, בלי לזוז ממקומי. חשבתי על ההיסטוריה, הגדולה, ועל ההיסטוריה שלי, שלנו. אלה שכותבים את הראשונה, האם הם מכירים את השנייה? כיצד זכרון של כמה אנשים אוצר את מה שאחרים שכחו או לא ראו מעולם? מי צודק, מי שאינו מצליח לנטוש באפלה את הרגעים שחלפו או מי שמשליך אל החשכה את כל מה שלא מסתדר לו? לחיות, להמשיך לחיות, זה אולי להחליט שהמציאות לא קיימת, זה אולי לבחור במציאות אחרת כשזו שהכרנו הופכת לכבדה מנשוא? האם לא עשיתי את זה במחנה? האם לא בחרתי לחיות בזיכרון ובהווה של אמיליה, והשלכתי את שגרת יומי לאי-המציאות של הסיוט? הרי ההיסטוריה היא אמת גדולה יותר המורכבת ממליון שקרים אישיים הנשזרים זה בזה, כמו השמיכות הישנות שייצרה פדורין כדי להאכיל אותנו כשהייתי ילד, שמיכות שנראו חדשות ומרהיבות בשלל צבעי הקשתף, למרות שהיו עשויות מפסולת של בד, מצורות לא אחידות, מצמר מאיכות מפוקפקת, ממקור לא ידוע".

"במהלך לילות דומים למדתי שהמתים לעולם אינם עוזבים את החיים. הם נפגשים בלי להכיר זה את זה. הם מתקבצים. הם באים להתיישב על קצה המיטה שלנו, בקצה הלילה שלנו. הם מביטים בנו ורודפים אותנו. לפעמים הם מלטפים לנו את המצחל, לפעמים הם מעבירים את ידיהם הגרומות על לחיינו. הם מנסים לפתוח את עפעפינו, אבל גם כשהם מצליחים, אנחנו לא תמיד רואים אותם".

הפוסט הדוח של ברודק / פיליפ קלודל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.