אז כמה זמן לקח לי לקרוא ולסקר ספר על דחיינות? התשובה בגוף השאלה. זה היה די מטופש מצדי לבקש את הספר לסקירה. זה היה בדצמבר. עוד היה חורף. אולמרט עוד היה בחזקת חף מפשע ואסי דיין היה בחיים. עברו "רק" חמישה חודשים והנה אני כותבת. לא רק דחיתי את קריאת הספר (ועוד כתוב על הכריכה האחורית "אם ברצונכם להפסיק לדחות למחר את מה שאתם יכולים לעשות היום – אל תדחו את קריאת הספר הזה!"), גם דחיתי את הכתיבה. אז יום העצמאות הגיע ואתו הרצון לצאת לעצמאות ספרותית וסוף סוף להתפנות לספר אחר.

יש משהו אירוני בלכתוב ספר על דחיינות. הרי אלו שבאמת זקוקים לספר כזה, הדחיינים, יעשו הכל על מנת לדחות את קריאתו. וגם אם כבר יתחילו לקרוא אותו, הרי הם יפסיקו מיליון פעמים באמצע, קו המחשבה והריכוז יתנתק וכל העיניין יהפוך למשהו לא ישים ולא רלוונטי. זה בערך מה שקרה לי. למזלי, יש לי את הבלוג הזה, ויש לי מחויבות לעם (אהוי חבריי הקוראים!), אז כשאני מתחילה ספר – אני מסיימת אותו. מכריכה לכריכה. אז נכון, במקרה הזה זה לקח לי ה-מ-ו-ן זמן, אבל בסופו של דבר צלחתי את הפרויקט וניצחתי את הדחיינות. לפחות במה שנוגע לקריאת הספר הספציפי הזה.

אני מוכרחה לציין שהספר שלפנינו מאוד קריא ואפילו די משעשע, שזו מעלה גדולה בספר שהוא, בסופו של דבר, ספר עיון. גם הדיוטות כמוני יכולים לצלוח אותו ואפילו די בקלות.

בעשורים האחרונים הטכנולוגיה התפתחה פלאים ורבים מפלאי הטכנולוגיה חוסכים לנו הרבה זמן. אנחנו כבר לא צריכים לרדת לנהר על מנת לכבס את הבגדים, לא צריכים ללכת לבנק בשביל להעביר כספים ואפילו לא חייבים ללכת לסופר – לחיצת כפתור אחת מסדרת לנו את העניינים צ'יק צ'ק. היינו מצפים שיהיה לנו הרבה זמן פנוי, נכון? אז לא. את רוב הזמן שהתפנה לנו אנחנו ממלאים בהסחות דעת כאלה ואחרות. רבות מהן קשורות לטכנולוגיה גם הן – טלוויזיה, אינטרנט, משחקי מחשב ושאר ירקות. רק תחשבו על זה – אתם יושבים בעבודה מול המחשב, כבר כמה שעות, ויש לכם את הפרויקט הזה שאתם חייבים להתחיל ואז מצפצף הטלפון – כתבו הודעה בקבוצה של החברה' בוואטסאפ, מה? לא תענו? הפרויקט יחכה עוד שתי דקות. ככה מתחילה לה דחיינות. ויש לה עוד הרבה אופנים.

על פי פירז סטיל ישנם שלושה מרכיבים בסיסיים לדחיינות – ציפייה, ערך וזמן. הוא כמובן מביא לכך הרבה דוגמאות. ציפייה –  "דחיינים הם באופן טיפוסי בעלי ביטחון עצמי נמוך, במיוחד בכל הנוגע למשימות שהם דוחים" (עמוד 31), כלומר הנמכת ציפיות, שמביאה לאיבוד מוטיבציה, שמביאה לדחייה חוזרת ונשנית של משהו שלא מרגישים בטוחים אתו. ערך – "ככל שלמשימה יהיה פחות ערך, כך נתקשה יותר להתחיל לבצע אותה" (עמוד 32), זה הרי הרבה יותר מפתה לעשות משימות שמרגישות לנו "חשובות" מאשר עבודות סיזיפיות שאנחנו מתבאסים לעשות. זמן – "אנחנו מעריכים גמול שאפשר לקבלו בטווח הקצר, הרבה יותר מגמול המחייב המתנה" (עמוד 34) – כלומר, טיפוסים אימפולסיביים. דחיינות וחוסר סבלנות באות בדרך כלל יחד (מזדהה).

זאת ועוד, סטיל גם מקדיש פרק שלם להסבר אבולוציוני לגבי האימפולסיביות, שדחיינות היא תוצר הלוואי שלה, עוד מתקופתנו כציידים-מלקטים. כלומר, זה בטבע שלנו. "עידן הדחיינות של ימינו היה בלתי נמנע למן הרגע שבו יצאנו מבין העצים אל הסוואנה, למדנו להצית אש והתחלנו לסחור בין שבטים. הדחיינות צמחה בצד הציוויליזציה" (עמוד 64). הוא מביא דוגמאות מההיסטוריה, מהדת, מיוון ורומי הקדומות – מצביאים, חקלאים ושרי מלחמה למיניהם. יש מלחמות שהיו יכולות להסתיים יותר מהר ובפחות נזק אם לא הייתה דחיינות.

כל פרק בספר מתחיל בציטוט מעניין, שקשור לדחיינות. אני אהבתי במיוחד את זה של מרטין לותר קינג ג'וניור – "מעל לעצמות המלבינות ולשיירים המגובבים של תרבויות רבות מספור, כתובות המילים מעוררות הרחמים: "מאוחר מידי" (עמוד 68).

אפשר לומר שהדוגמא הראשונה לדחיינות הם אדם וחוה. דחיית הסיפוקים שלהם שאפה לאפס (אוי, כמה שאני מזדהה גם עם זה) ולכן אכלו את התפוח. הם רצו את הסיפוק המידי, על פני דחייה, שאולי תניב להם תוצאות יותר טובות בעתיד. היום, שפע הפיתויים גדול הרבה יותר מאשר סתם תפוח – "כמה פעילויות פנאי או בידור זמינות לכם מיד? בית טיפוסי יכול להכיל מאוד פעילויות כאלה, החל בטלוויזיית HD וכלה בפורטלים באינטרנט. לא היו מעולם בתולדות האנושות פיצויים רבים כל כך, שפותחו באופן מגרה כל כך והיו זמינים כל כך ומשווקים במומחיות רבה כל כך. אדם וחוה היו צריכים להתמודד רק עם תפוח עסיסי שהוגש על ידי נחש. כיום התפוח שלנו מצופה קרמל וטבול בשוקולד, משווק במסע פרסום של מיליוני דולרים ובמבול של פרסומות, מודעות קופצות ואינסרטים. באופן בלתי נמנע, ככל שחיינו טובעים בהסחות דעת אלה, הדחיינות שלנו גוברת" (עמוד 83).

טוב, אז אחרי שקראתי את רוב הספר, שבאמת מוקדש למהי דחיינות וממה היא נובעת והבנתי שאני, בסך הכל, טיפוס די 'דוחה' –  מה עושים עכשיו? הספר מציע הרבה דרכים לעבוד על עצמנו ושכל אחד יבחר מה שנוח לו ומה שטוב לו. אתם דוחים בגלל חוסר ביטחון במשימה מסוימת? קחו על עצמכם משימות קטנות יותר, שיבנו לכם את הביטחון ואז נסו שוב (מה שנקרא "ספירלת ההצלחה"), למדו משהו חדש כמו שיעורי בישול או אגרוף תאילנדי, זה יעניק לכם ביטחון – אתגרו את עצמכם. אתם דוחים משימה כי היא משעממת? נסו להכניס בה עניין ו"נסחו את מטרותיכם במונחים של מה שאתם רוצים להשיג, ולא ממה אתם מנסים להימנע. לדוגמה, חשבו "אני רוצה להצליח" ולא "אני לא רוצה להיכשל". כמו כן, רצוי לעשות את המשימות הקשות ביותר בשעות שבהן אתם במיטבכם. אני, למשל, לא טיפוס של בוקר…אני הרבה יותר פרודוקטיבית בשעות בערב והלילה (השעה אצלי עכשיו היא 23:57). נכון, כל העצות האלה נשמעות קצת כמו קלישאות, ואני לא בטוחה שזה באמת יכול לעזור, מה שבטוח זה לא יכול להזיק.

מה שאני בעיקר לקחתי מהספר הוא לאו דווקא דרכי הפעולה והפתרון, אלא המודעות. לא הייתי מודעת בכלל לכמה אני דוחה ודוחה דברים. עכשיו אני שמה לב לזה הרבה יותר וזה כבר משהו. אני מעדיפה לעשות עכשיו משהו קטן כמו לשטוף סוף סוף את הכלים שעומדים בכיור, כדי שאחר כך אני אוכל לשכב על הספה ולקרוא ספר בכיף. הדחייה של הדברים מביאה אותנו למצב, שבסופו של דבר אנחנו צריכים לעשות את הכל בפרק זמן קצר ובלחץ של זמן, וזה לא בהכרח טוב.
אני אביא עוד ציטוט לסיום – "גישה חיובית אולי לא תפתור את כל הבעיות שלכם, אבל היא תרגיז מספר מספיק של אנשים כדי שהמאמץ יהיה שווה" (הרם אולברייט, עמוד 119).

לסיכום, זה ספר מעניין שפותח את הראש ולימד אותי דבר או שניים על עצמי.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – בכל זאת זה ספר עיון שלקח לי 5 חודשים לקרוא)

פינת העטיפה:

טוב, אני לא מצפה להרבה מספרי עיון (למרות שכבר היה אחד עם עטיפה שחיבבתי). אני חייבת להודות שהעטיפה כאן די משעממת. הרקע הוא נייר מקומט שיישרו אותו. לא לגמרי ברורה לי הבחירה הזו, כי קימוט של נייר וזריקתו לפח לאו דווקא מורה על דחיינות, אבל ניחא. שם הספר כתוב באדום ויש דמות קטנה שדוחפת את האות הראשונה, שזה דווקא חמוד, אבל כל כך קטן…

ציטוטים:

"הגורם העיקרי המונע מאיתנו לבצע את הדברים שאנחנו רוצים וצריכים לעשות הוא דחיינות. אין זו שאלה של עצלנות, אף שקל לבלבל בין השתיים. שלא כמו העצלנים באמת, הדחיינים רוצים לעשות את מה שהם צריכים לעשות – ובדרך כלל מגיעים לזה, אבל לא בלי מאבק איתנים".

"אמונה עצמית מפרידה בין המצליחן לבין הדחיין; ללא ביטחון שכזה, הספה קורצת, הטלוויזיה קוראת, וחלומות העתיד הופכים למשהו השייך לעבר. דחיינים רבים מטילים ספק ביכולתם להצליח ועקב כך מפסיקים לנסות. ולאחר שהמאמץ נעלם, הכישלון בלתי נמנע".

"הישגים יוצרים תחושת ביטחון, היוצרת מוטיבציה המובילה להישגים נוספים".

הפוסט דחיינות – איך להפסיק לדחות למחר את מה שאנחנו יכולים לעשות היום / פירז סטיל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.