הספר הזה מתחיל מסקרן, ממשיך מעניין, נהיה מדעי, נהיה עוד יותר מדעי ומסיים בסוג של סטירה לפרצוף, שבאופן כללי זה דבר טוב. מדובר במסמך ביקורתי מאוד נגד האנושות והדברים שמניעים את האנשים החזקים שיושבים להם שם בשלטון.

זה מתחיל בתור סיפור תמים והזוי משהו על רב חובל ותיק בשם י' ואן טוך, שיוצא לחפש מקומות חדשים לשליית פנינים. הביקוש לפנינים גדל ואיתו מחיר אוצר הטבע המקסים הזה ורוב החופים התרוקנו מפנינים. ואן טוך מחליט למצוא חופים שבהם עדיין נשארו פנינים. הוא מזדמן לאי נידח, שיש בו שמועות על "שדי ים". הוא שולח את הפועלים שלו לרדת למים באיזור והם עולים משם כעבור דקות בזעקות שבר, רועדים ולא מוכנים בשום פנים ואופן לרדת שוב.
בהיותו אחד שלא מאמין בשדים ורוחות, מחליט ואן טוך לבדוק את העניין ומגלה שמדובר בסלמנדרות גדולות שיש להן כושר למידה מדהים ושבעזרת טקטיקה נכונה של משא ומתן אפשר אפילו "לאלף" אותן שיעשו עבורו דברים כמו למשל…איסוף צדפות ושליית פנינים.
הוא יוצר קשר עם חבר עבר, ג"ה בונדי (יהודי כמובן) שעלה לגדולות ויש ברשותו ממון רב ומעלה הצעה עיסקית. ואן טוך צריך כסף על מנת לקנות ספינה חדשה וציוד וכך השניים מחליטים על שיתוף פעולה.

לאט לאט מתחילים להגיע דיווחים מכל העולם שהסלמנדרות האלה נראות ביותר ויותר מקומות. העסק מתחיל לצאת מפרופורציה כשאנשים מבינים את הפוטנציאל הגלום בסלמנדרות מעבר לשליית פנינים כגון עבודות מסוימות שיכולות להיעשות מתחת לפני הים והיו בלתי אפשריות עד אותו רגע עבור האדם.

ישנם פרקים ארוכים באמצע שהם מדעיים לגמרי, כולל עובדות מאוד מעמיקות, שאני מצאתי לעיתים מתישות, אבל יש משהו ב"עובדות" לכאורה שצ'אפק מביא שגורם לכל העסק להרגיש ממש אמיתי, כולל מראי מקום והתייחסות למקורות, שכמובן לא היו ולא נבראו. כשנזכרים בעובדה שמדובר בהמצאות של צ'אפק, שגם מראות את הכתיבה העיתונאית המופלאה שלו, זה נהיה אפילו די משעשע.

הספר מחולק לשלושה חלקים – בחלק הראשון מובאות קורותיו של ואן טוך ושאר המעורבים בתחילת דרכן של הסלמנדרות, החלק השני הוא החלק המדעי, שבו יש הרבה מאמרים ופרטים טכניים והחלק השלישי – המלחמה בסלמנדרות. צ'אפק הוא בחור עם הרבה הומור ויש קטעים ממש משעשעים, במיוחד בחלק המדעי עם מאמרים בשפות לא ברורות שאין להן תרגום או ציטוטים של אישים מפורסמים.

מדובר במסמך ביקורתי לא פשוט. כסף, כוח ושלטון הם הדברים שמאז ומעולם הניעו את האנושות ואלו שיש את כל השלושה – תמיד ירצו עוד ועוד. הספר פורסם לראשונה בצ'כית ב- 1936, בתקופת עליית הנאציזם לשלטון והדמיון די ברור ועדיין – הוא מתאים ועדכני גם היום. לא סתם הנאצים לא אהבו אותו (מעבר לעובדה הברורה שצ'אפק היה יהודי ואם לא היה נפטר מדלקת ריאות כבר היה מוצא את עצמו באיזה מחנה ריכוז, כמו אחיו יוזף). בני האדם מצליחים כל פעם מחדש להמציא משהו במו ידיהם שבסופו של דבר משתלט עליהם ופוגע בהם. מה יהיה גורל האנושות? האם הסלמנדרות ישתלטו על העולם? תצטרכו לקרוא כדי לדעת.

לספר מצורפת אחרית דבר מאת רות בונדי. כשבונדי עלתה מצ'כיה לארץ ישראל, היא הביאה איתה מספריו של צ'אפק במזוודתה. היא היתה זו שהביאה לכך שיתרגמו את ספריו בארץ והיא כמובן זו שמתרגמת את כולם. אחרית הדבר מאוד מעניינת ומגלה עוד פרטים על המחבר ועל פועלו.

הידעתם? צ'אפק פרסם בזמנו מחזה שבבסיסו עמד רעיון של אדם מלאכותי – ובעצם הוא זה שהמציא את המונח 'רובוט'.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – הדירוג קצת ירדכי קשה לקואלה עם פרקים מדעיים ופרטים טכניים כל כך ארוכים – ADD בשילוב עם ניסיון להישאר על העץ פוגע קשות בריכוז.)

פינת העטיפה:

כולכם ודאי יודעים שלכותבת הבלוג חולשה ורגישות לעטיפות ספרים. יש ספרים שנקנו במהלך השנים אך ורק בגלל כריכתם היפה (ואז התגלו כגרועים למדי לקריאה, אתם יודעים – "אל תסתכל בקנקן וכל זה…). כיוון שממש לא מדובר בספר חדש וגם לא בספר ישראלי תיארתי לעצמי שהוא יצא בכמה כריכות במהלך השנים אז יצאתי לבדוק. אז קודם כל – את העטיפה הראשונה לתרגום הישראלי אפשר לראות כאן, לא מתה עליה כל כך אבל זה לא נורא. ברחבי הרשת מצאתי ממש הרבה הרבה כריכות לספר הזה, זה פשוט לא ייאמן, חלקן טובות יותר וחלקן סתמיות לגמרי, אבל זה מעניין לראות את השוני בין המדינות ובין התקופות השונות שבהן יצא הספר לאור. תכננתי להביא כמה דוגמאות כאן אבל יש כל כך הרבה, שאני נאלצת לוותר (חפשו בתמונות של גוגל את השם באנגלית ובצ'כית וזה כבר ייתן לכם על הדרך את הגרסה הגרמנית והספרדית). אז את העטיפה החדשה של מחברות לספרות עיצב יקיר הבלוג אמרי זרטל. אני הרבה יותר אוהבת אותה מהעטיפה הקודמת והקודרת משהו של ההוצאה הראשונה. הצבעים בהירים, לא עליזים יתר על המידה, אבל גם לא שחורים ומדכאים. אני מאוד אהבתי, כן ירבו.

ציטוטים:

"היה חם במערכת, קיץ שלא קורה בו דבר, אבל ממש מאומה, שלא עושים בו פוליטיקה ושבאירופה לא קורה דבר; ואף על פי כן מחכים בתקופה זו קוראי העיתון הנאמנים, השוכבים בייסורי שעמום על חופי ים או בצל עצים דליל, מדוכדכים מהחום, הטבע, השקט הכפרי ובכלל מהחיים הבריאים והפשוטים בחופשה, מצפים בתקווה נכזבת מדי יום, שלפחות בעיתון זה יהיה משהו חדש ומרענן, איזה רצח או איזו מלחמה או רעידת אדמה, בקיצור מ ש ה ו, וכשאין בו אותו משהו, הם חובטים בעיתון ומכריזים במרירות שבעיתון אין שום דבר, אבל ממש לא כלום, ובכלל לא כדאי לקרוא אותו, ויבטלו את המנוי".

הפוסט המלחמה בסלמנדרות / קארל צ'אפק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני מחבבת את קארל צ'אפק. לפני שנתיים בערך המלצתי כאן בחום על "שנת הגנן", גם הוא בהוצאת בבל. לכן שמחתי מאוד לקבל את הספר הזה לידי. צ'אפק מצליח לשעשע אותי ולהעלות חיוך על פני, ובאופן כללי נראה כאילו הוא לא לוקח את החיים ברצינות תהומית ותמיד מוסיף נדבך מחויך גם לסיפורים רציניים (רצוי, כמובן, להשתמש בלשון עבר, כי צ'אפק אינו בין החיים כבר
מ-1938). העובדה שצ'אפק נפטר לפני כל כך הרבה זמן וממשיכים לתרגם את ספריו יותר משבעים שנה אחרי מותו, מדהימה לכשעצמה.

לפנינו אסופת סיפורים קצרים, רובם לא עולים על שישה עמודים, שבהם פרשנות אחרת או אולי היסטוריה אלטרנטיבית אם תרצו על מאורעות כאלה ואחרים בהיסטוריה האנושית, במיתולוגיה ובספרות. גם במקומות שהסיפור כן מובא כמו שאנחנו מכירים אותו, הוא מקבל טוויסט שונה כשצ'אפק מחליט להביא לפנינו מיני דיאלוגים וסצינות שכאילו לא נכללו בסיפור המקורי כפי שאנחנו מכירים אותו.

כך מוצאים את עצמם אלכסנדר הגדול, הלוא הוא אלכסנדר מוקדון, פרומתאוס, שרה ואברהם, ישו ואפילו אנשי טרויה מכונסים יחד בקובץ הסיפורים הזה. בסיפור על ישו וחמש כיכרות הלחם, למשל, האופים מתרעמים על כך שישו בעצם גוזל להם את הפרנסה – "הרי תודה, שכני, ששום אופה לא מוכן לסבול דבר כזה. ולמה זה מגיע לו? אילו זה היה הופך להרגל, שכל אחד היה יכול להשביע בחמש כיכרות לחם ובשני דגים חמשת אלפים איש, אז האופים היו יכולים ללכת לאכול עשב, אני צודק? במה שנוגע לדגים – מילא, הם גדלים במים מעצמם וכל אחד יכול לדוג אותם כרצונו. אבל אופה צריך לשלם ביוקר בעד הקמח והעצים, הוא חייב להעסיק עוזר ולשלם לו שכר עבודה; הוא חייב להחזיק חנות, לשלם מסים ומה לא, כך שבסופו של דבר הוא שמח אם נשארות לו כמה פרוטות למחיה, כדי שלא יצטרך לקבץ נדבות. והוא – רק מביט השמימה ויש לו מספיק לחם לחמשת אלפים איש ויותר; הקמח לא עולה לו כלום, הוא לא צריך להוביל עצים השד יודע מניין, אין הוצאות, אין עבודה – מובן מאליו, אז הוא יכול לחלק את הלחם לאנשים בחינם. אני צודק? ולא אכפת לו שבכך הוא גוזל מאופי הסביבה את הכנסתם שהרוויחו בזיעת אפיים!" (עמוד 76-77), בסיפור אחר הוא נותן הסברים על צליבתו של ישו וכמובן נשמע כמאשים את היהודים, ולכן באה כאן הערת מתרגמת של רות בונדי כהערת נגד לעיניין. עוד סיפור הוא על שרה ואברהם שדנים בינם לבין עצמם מיהם הצדיקים אשר לא יושמדו בסדום, בשיחה משעשעת בפני עצמה.

אין ספק שידיעה בסיסית בתנ"ך ובסיפורי המיתולוגיה, הברית החדשה ועוד בהחלט יכולה לעזור. אני מודה שחלק מהדמויות לא הכרתי בעצמי, אבל זה גרם לי ללכת ולקרוא. לא הייתי בונה על הפרשנויות של צ'אפק למטרה לימודית, אך הן בהחלט מגרות את הדימיון ומוסיפות קצת פלפל לעסק. אפשר להגיד שהספר נותן אופציות אלטרנטיביות לסיפורים המקוריים ועל הדרך מטפטף קצת פילוסופיה. בנוסף לדוגמאות שהזכרתי, תמצאו כאן גם את רומאו ויוליה, המלט, אטילה, דון חואן ונפוליאון.

הספר במקור נקרא "הסיפורים האפוקריפים" ולא ברור למה נבחר השם "הסיפורים הגנוזים" שכן צ'אפק לא גנז אותם, הוא פשוט לא סיים לערוך אותם לפני מותו.

זהו בהחלט קובץ חביב ומשעשע, אם כי קצת יותר "כבד" משנת הגנן הקודם שהזכרתי, זה משהו אחר לגמרי. הסיפורים מעניינים ומציעים נקודת מבט שונה ממה שאנחנו מכירים, ואת אלו שאנחנו לא מכירים – נו, מילא, אז נכיר אותם בזכות הרי-מייק שלו.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה די דומה לעטיפת שנת הגנן – כריכה בצבע קרם, דמוי קלף כשבמרכז הכריכה – איור בשחור לבן של פרנטישק בידלו. העטיפה מקסימה בעיני. יש מקרים שמינימליזם עובד ממש טוב. הרי אי אפשר היה להעביר את כל הסיפורים באימג' אחד. אז במקום זה יש איור שנראה כמו צ'אפק עצמו, יושב לשולחן וכותב את אותם סיפורים. 

ציטוטים:

"כאשר אני אומר על מישהו שהוא פיקח אני מתכוון בכך לייחוד המצדיק תשומת לב, כאילו אמרתי למשל שלדבורה יש עוקץ או שלפיל יש חדק. יהיה שונה לגמרי אם אומר שהדבורה חרוצה או שהפיל חזק באופן יוצא מין הכלל; בכל טמונה כבר איזושהי הערכבה. אני מעריך את הכוח אך לא את החדק. ובאותו שיקול דעת אני אומר על מישהו שהוא בעל היגיון. אך אם אני אומר שהוא נבון, זה רבותי, כבר עיניין אחר לגמרי; זה כאילו אמרתי שאני מחבב אותו. בקיצור, פיקחות היא מתת אבות או כישרון, היגיון הוא יתרון או כוח, אולם בינה היא מעלה.
ועכשיו אני כבר יודע מה ההבדל בין שלוש המילים הללו. הפיקחות היא בדרך כלל אכזרית, מרושעת ואנוכית; מחפשת בזולת את חולשותיו ויודעת לנצל אותן לטובתה; היא מובילה להצלחה.
ההיגיון נוטה להיות אכזרי לגבי בני אדם, אבל צודק לגבי מטרות; הוא מחפש את טובת הכלל. אם הוא מגלה חולשה או פיגור, הוא מנסה לסלק אותם באמצעות הטפה או מוסר השכל; הוא מוביל לתיקון.
בינה לא יכולה להיות רכזרית, מפני שהיא כולה חסד ואהדה; היא אף פעם לא מחפשת את טובת הכלל, מפני שהיא אוהבת את הבריות יותר משיָכלה לאהוב איזו תכלית נוספת; אם היא מגלה בזולת חולשה או אומללות, אלה נסלחות בעיניה ואהובות עליה; היא מובילה להרמוניה".

"נחום, חורה לי מאוד שעַמך נחוש בדעתו לצלוב את האיש. לכו לכל הרוחות, הרי זה אי-צדק!"
"אלמלא חוסר הצדק, לא הייתה היסטוריה" סח נחום".

"בסמרטוטים על חבל אי אפשר למשול. למשול אפשר רק בגברים ולא בפיות גדולים". 

הפוסט הסיפורים הגנוזים / קארל צ'אפק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

טוב, זה אולי אחד הספרים הכי חמודים שקראתי בזמן האחרון!

הספר מתאר שנה בחייו של גנן, החל מחודש ינואר, שבו הגנן "מגדל בעיקר את מזג האויר" ומסתיים בחודש דצמבר. בין לבין יש רשמים על זרעים, על עונות השנה ועוד עיניינים שמעסיקים גננים באשר הם. אין עלילה. זה ספר שכולו רשמים מהגינה על סוגי הפרחים, השיחים, העצים, שיטות השקיה ודישון. זה אולי נשמע לכם כמו איזה "מדריך לגנן", או משהו יבש כזה אבל אני יכולה להבטיח לכם שאין דבר יותר רחוק מזה.

כל מי שהייתה/יש לו גינה או אפילו חוטא בגידול אדניות ועציצים יתחבר לספר הזה. יש אמנם הרבה שמות של זנים ופרחים ואני הכרתי רק 20 אחוז מהם אבל זה ממש לא הפריע לי. הספר מצחיק, ציני וכל כך אמיתי. כל משפט שני אמרתי לעצמי "אוי, זה פשוט נכון" ו"איזה טוב לדעת שזה לא קורה רק אצלי".

ההגדרה הכי טובה מבחינתי לספר הזה היא שהוא "ספר ילדים" למבוגרים. גם כי השפה היא קלילה ומצחיקה וגם בזכות האיורים המשעשעים של יוסף צ'אפק, אחיו של המחבר. האיורים הם ממש פשוטים, לא איזה רישום מסובך או ריאליסטי יותר מידי ויחד עם זה הם כל כך חמודים ומעבירים את האוירה הכללית בספר.

קארל צ'אפק מצליח להעביר טוב את התחושות המלוות את הגננים החובבים – ההמתנה לצמיחה, ריח הזבל של הדשן, הכמיהה לגשם ואז לשמש ואז עוד פעם לגשם. אף פעם אין מספיק גשם, או שמש, או דשן… "ראיית הדברים שלכם השתנתה. כאשר יורד גשם, אתם אומרים שיורד גשם על הגינה. כאשר זורחת השמש, היא לא זורחת סתם כך, היא זורחת על הגינה, כשבא לילה, אתם נהנים משום שהגינה תנוח לה" (עמוד 9).

צ'אפק מתאר את השמחות הקטנות והאכזבות הגדולות הכרוכות בגידול של צמחים ועציצים. הזריעה, ואז ההמתנה הנצחית שינבוט משהו, ואז כשהוא כבר נובט לדאוג לו מפני פגעי מזג האויר ולקשור את הגבעול בחורף, שלא ישבר מכובד השלג. הרצון שיהיו לכם הצמחים הכי מיוחדים והכי יפים, הצורך בזבל הכי "משובח" (הוא אפילו מתאר מה אמור להיות בפנים על מנת שיהיה משובח – אתם לא רוצים לדעת…). יש הרבה התייחסות פילוסופית לכל העיניין.

לסיכום – מומלץ בחום לכל אוהבי הגינות למיניהם (כל השאר פשוט ישתעממו). הייתי ממליצה לקרוא לאט, רצוי בשמש על הדשא המושלם שלכם.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כפי שכבר ציינתי – הכריכה היא כריכה קשה מנייר ממוחזר. הבחירה בנייר ממוחזר היא נכונה מאוד לדעתי, במיוחד כי מדברים על צמחיה ועל "להיות קשובים לטבע". זה מתאים מאוד. האיור הוא מתוך אחד הפרקים (אם אני לא טועה מתוך הפרק של "הגנן בנובמבר") והוא משעשע וחמוד. הכריכה נראית מעולה לדעתי והכריכה הקשה נותנת מצד אחד נופך רציני ומצד שני מזכירה ספרי ילדים, שבהם תמיד יש כריכה קשה, גם אם מדובר בספר של עשרה עמודים בלבד. אהבתי.

ציטוטים:

"ככה זה: ככל שהשרץ נבזה יותר, כך הוא משגשג יותר".

"נראה שאבנים נולדות מזרעים או מביצים כלשהן, או שהן עולות ללא הפסק ממעמקי כדור הארץ המסתוריים, אולי הן הזיעה שכדור הארץ מפריש".

"כל מגדל נשבע שהאדמה בגן שלו גרועה מאוד, שהוא לא מזבל, לא משקה ואף לא מכסה בחורף. נראה שהוא רוצה לומר בכך שהפרחים שלו גדלים יפה כל כך מרוב חיבה אליו. יש בזה משהו, בגננות דרושים יד המזל או איזשהו חסד עליון. גנן אמיתי יכול סתם כך לתקוע באדמה עלה ויצמח ממנו פרח כלשהו, ואילו אנחנו, ההדיוטות, מתמזמזים בגידולים מזרעים, מרטיבים אותם, נושמים עליהם, מזינים אותם בקמח קרן או במזון תינוקות ולבסוף זה איכשהו מתייבש ומת. אני חושב שיש בכך כישוף כלשהו, כמו בציד וברפואה".

"עצים עירומים אינם מראה כה עגום. הם נראים קצת כמו מטאטא או שבט זרדים וקצת כמו פיגום ביניין. אבל אם על עץ עירום כזה נותר עלה אחרון, רוטט ברוח, הוא כמו הדגל האחרון בשדה הקרב, זה שיד המת אוחזת בו בשדה הקטל. קרסנו, אבל לא נכנענו. עוד מתבדרים דגלינו".

הפוסט שנת הגנן / קארל צ`אפק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.