רצה הגורל וכשהגעתי לדוכן של זמורה ביתן, בדיוק הייתה שם שהרה בלאו וכתבה לי הקדשה. בין היתר כתבה – "מקווה שתאהבי את שילה שלי, יש לי חשד שתבינו זו את זו". היא צדקה ממש. מאוד אהבתי את שילה.

שילה הלר היא גיבורת הספר שלנו. היא בשנות הארבעים לחייה, רווקה ללא ילדים (זה חשוב) ועובדת במוזיאון התנ"ך, שם היא מעבירה הדרכות והרצאות.

התבצע רצח. פעילה פמיניסטית, מאלה שמוגדרות אל-הוריות (לא מעוניינות בילדים), נמצאת ללא רוח חיים, קשורה לכיסא, בובת תינוק מודבקת לידיה ועל מצחה חרוטה המילה 'אמא'. ברגע שאישה נוספת, שחקנית, נרצחת באופן דומה המשטרה כבר מתחילה לחפש את הקשר. לשילה יש מושג. היא חושבת שזה קשור לכך שכולן היו קשורות יחד כשהכירו בלימודיהן בבר אילן וכרתו ביניהן ברית כלשהי.
היא רק לא יודעת אם היא חשודה בעצמה או אם היא הבאה בתור.
היא לא מצליחה לקרוא עד הסוף את החוקר שנשלח אליה, הוא צעיר והיא לא מוכנה לקבל את ההשערות שלו, ותכלס גם לא את שלה עצמה.

גם בגלל עבודתה של שילה במוזיאון התנ"ך וגם בגלל שהחבורה הכירה בקורס תנ"ך/מקרא בבר אילן, בכל הסיפור שזורות נשים מקראיות חזקות כמו מרים הנביאה, בעלת האוב, לילית ומיכל בת שאול.

שאלת ההורות כל הזמן מרחפת ברקע. האם הרוצח מחפש נשים שלא מעוניינות בילדים? ובכלל – מה עומד בבסיס ההחלטה הזו, איזו הקבלה יש לאותן נשים מקראיות ואיך החברה מקבלת (או לא מקבלת) את הרצון הזה של אותן נשים?

סיימתי את הספר תוך יום. הוא לא ארוך במיוחד, גם הפרקים קצרים וזורמים והוא בעיקר מותח, מצמרר משהו ויש בו הרבה פסיכולוגיה כמו שאני אוהבת. היה גם מעניין ללמוד על הזווית המקראית, שאני מודה שאני לא מבינה בה כלום. זה אולי לא מעביר את הרושם של ספר מתח, אבל שלא תתבלבלו – זה ספר מתח לכל דבר.

גם בספר הקודם של שהרה בלאו שסקרתי הייתה זווית כזו ואני מרגישה ששוב למדתי ממנה משהו. באופן כללי, שהרה אוהבת מיתוסים. היא אוהבת גם לנפץ אותם ולכן אני כל כך אוהבת את הספרים שלה. לא סתם היא חשבה שאוהב את שילה.

מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אז ככה, מאוד אהבתי את הכריכה בספר הקודם שסקרתי – נערות למופת, היה בה משהו מטריד ומעניין והרגשתי שרב הנסתר על הגלוי. זה עובד גם כאן. לפנינו ציור שנקרא The lady of the ibisשל ציירת בשם דריה פטרילי. בתרגום חופשי – הגברת של המגלן (הציפור). מעבר לאווירה הכללית שהציור משדר ואכן מתאימה לסיפור, לא הבנתי את הבחירה דווקא בציור הזה אז כמובן שיצאתי קצת לחקור. דריה האיטלקייה מציירת נשים, לרוב בלווית ציפורים או דגים. הנשים כמעט תמיד נראות מוטרדות והסגנון סוריאליסטי. לא מצאתי הרבה מידע על משמעות של המגלן עצמו, אבל בציור רואים מגלן ספציפי שנקרא "מגלן שני". הוא דומה לשאר המגלנים, רק נבדל מהן בצבע האדום הבוהק שלו. המגן היה מושא להערכה בתרבות המצרית ואחד האלים מוצג בציורים שלהם כבעל ראש מגלן. מה שמעניין הוא שמסתבר שבאזור שנקרא בירצ'יק ישנה אגדה שמספרת שהמגלן היה בין הציפורים הראשונות שנוח שחרר מהתיבה כסמל לפוריות (!).
בקיצור – עטיפה יפיפייה של אמרי זרטל יקיר הבלוג, מסתורית ומתאימה לאווירה, שחזרתי אליה רבות לאורך הקריאה.

ציטוטים:

"זהו, אני עפה מכאן, להבא אלמד לא לדחוף את האף ולא לפשפש בעבר. העבר תמיד יקום עליך לכלותך, אם כי מה שחבט עכשיו בפרצופך היה דווקא העתיד".

"אין לי כמעט חברים. העובדה הזו לא מצטערת אותי יותר מידי, אבל לפעמים אני תוהה.
כי שילה ההיא, של ימי האוניברסיטה, הייתה שילה-של-החבורה, כל המהות שלי הייתה כרוכה ומסובכת בזו של חברותי, בלי שום מעקה הפרדה. שלי-שלך שלך-שלי וגם מה שלא יהיה שלי לעולם. היום אני כבר יודעת להישמר טוב מאוד מחברויות כאלה".

הפוסט האחרות / שהרה בלאו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

ה"תשעים ושלוש", שידועות גם בשם "צ"ג בנות" הוא סיפור על קבוצת תלמידות מבית – יעקב בתקופת השואה, שבחרו להתאבד במקום להיות מחוללות על ידי החיילים הגרמנים. הסיפור התפרסם בזכות מכתב שהצליחה להבריח מהגטו למזכיר התנועה אחת הבנות, חיה פלדמן שמה. הסיפור הזה כמובן נתפס כמעשה של קידוש השם והוא דוגמא ומופת לכל נערה דתיה באשר היא. העיקרון הזה – של לשים את הטוהר והצניעות בראש סדר עדיפויות, גם לפני החיים עצמם, הוא גורם שחוזר על עצמו לכל אורך הספר הזה. נערות למופת? זו המטרה. אך האם כך באמת דברים קורים מתחת לפני השטח?

חוה קלר היא צעירה שאפתנית בת 17 (הלוואי והייתי שאפתנית כמוה בגיל הזה…). היא לומדת באולפנה בבני ברק ועומדת להשתתף בתפקיד הראשי במחזה גורלי על 93 הקדושות מקרקוב. היא התייתמה מאימה כמה ימים אחרי הלידה ומותה אפוף מסתורין וכנראה יש היבטים "לא ראויים" במה שקרה שם וזה רודף את חוה כל הזמן. היא מתגוררת אצל דודיה ומנסה לתפקד כביתם לכל דבר.

כבר בתור ילדה שיחקה חוה עם חברתה ריקי ב-93 הקדושות והיא מתעקשת להעלות את המחזה הזה באולפנה, למרות שלאורך השנים מתחוללים כל מיני מקרים מוזרים סביבו. כאילו מישהו לא רוצה שיעלו את המחזה. גם אימהּ, 20 שנים קודם לכן הייתה אמורה לשחק את התפקיד הראשי בהצגה אך מפאת היותה "לא מספיק טהורה" נבצר ממנה לשחק בו (הריון לא רצוי הוא אולי העבירה הכי גדולה שיש). ועכשיו חוה מתחבטת כל הזמן בשאלה האם היא "ילדה טובה" מספיק עבור התפקיד. גם גברת לוריא, המנהלת, לא חוסכת ממנה וכל הזמן נועצת עיניים בשסע שלה בחצאית הגי'נס שכל הזמן נפתח לו למרות שחוה סוגרת אותו שוב ושוב בעזרת סיכות ביטחון.

חוה צעירה, בת 17, בגילה רוב הבנות מתעסקות בבנים שמיניסטים, במיניות המתפרצת, במדד פופולריות, ב"מי מלכת הכיתה?" ובמכנסונים קצרים (טוב, האחרונים זה אני). והאמת שחוה ממש לא שונה משאר הבנות שבגילה (חוץ מעיניין המכנסונים כמובן). הבחורים השמיניסטיים לוכדים את עיניה, במיוחד אחד ספציפי, ויש לה יחסי אהבה – שנאה עם מיכל, שהיא סוג של מלכת הכיתה, יפייפיה, פופולרית ונחשקת (כן כן ודתייה). ובנות, כמו בנות יכולות להיות מאוד רעות אחת לשניה.

חוה חוקרת את מיתוס 93 הבנות לעומק. היא נעזרת בכל מי שהיא יכולה ובין היתר גם בדודתה מינדה, שמנהלת את "גנזך השואה" שנמצא באולפנה, מעין מוזיאון. במוזיאון העיסוק בשואה ובבנות הוא כבר כמעט פורנוגרפיה. נראה כאילו הדודה מפיקה איזה עונג לא ברור מהחזרה על הסיפור הזה שוב ושוב עד שחוה כבר יודעת הכל בעל פה. אבל חוה כבר בעצמה לא בטוחה מה קרה באמת ומה סופר על מנת להדגים ולהנציח את קידוש השם על מזבח הצניעות.

באיזשהו שלב הסיפור מקבל אופי של ספר מתח, כאשר אחת הבנות שאמורה להשתתף בהצגה נעלמת ולא ברור מה קרה איתה ואיפה היא.

זה ספר מעניין, במיוחד כחילונית. אני מודה שלא הכרתי את הסיפור על 93 הבנות. ונשאבתי לתוכו תוך כדי קריאה וכמובן שהלכתי וקראתי עליו עוד וגיליתי את הבעיתיות שלו ועד כמה הדעות סותרות לגבי האם התרחש או לא. אין לי ולו קשר הכי קטן לדת ולכן היו חלקים שהרתיעו אותי. כל ההתעסקות הזאת בצניעות, על חשבון דברים אחרים, ואולי על מנת להסתיר דברים אחרים עוררה אצלי פה ושם אנטגוניזם בזמן הקריאה. ואולי זו דווקא הכוונה, כי עושה רושם שיש כאן ביקורת כלפי סדרי העדיפויות של הדת במקרים מסויימים. כמובן שיש הרבה זרמים בתוך ה"דתיות", אבל כאן התוודעתי רק לכיוון הזה.

בשורה התחתונה – ספר לא רע בכלל, שנקרא ברצף, על אף התכנים הלא – קלים לעתים שהוא מכיל, הפרקים קצרים ואלמנט המתח בטח מוסיף לסקרנות ולרצון לקרוא עוד ולנסות להתיר את הפלונטר הזה שנוצר אצל חוה בראש – מה היה הסיפור עם אימהּ בדיוק? מה קרה כשאימהּ הייתה אמורה להעלות את אותה הצגה לפני 20 שנים? האם הסיפור על ה-93 היה או שהוא סתם המצאה פרועה כדי ללמד נערות תמימות על צניעות וקידוש השם? מה לעזאזל בדיוק צריך להיות העומק של השסע? ואיך לכל הרוחות מדברים עם בנים?

רשומה של שהרה בלאו מ-Ynet

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – לא רע אבל לא נפלתי מהעץ שישנתי עליו)

פינת העטיפה:

העטיפה מאוד מאוד יפה, אני נזהרת בלשוני כי בנוסף להיותה יפה יש בה משהו מאוד מטריד. כשהספר רק הגיע אלי לראשונה מצאתי את עצמי בוהה בה דקות ארוכות. לא ממש ברור מה אמיתי ומה לא בציור הזה, מה שעובד ממש טוב עם הסיפור, שגם בו לא ממש ברור מה אמיתי ומה בדיה.
אנו רואים שתי דמויות, ילדות / נערות, לבושות בכותונת לבנה (בדיוק כמו הבנות בסיפור על ה-93), אחת מחזיקה פרח ביד וידה של השניה מונחת על חזהּ, כאילו על מנת להסתיר את המחשוף. שתיהן מרחפות באויר ונראות כמלאכיות. מלאכיות לא שמחות במיוחד. ההבעה שלהן כל כך מטרידה, שלעיתים הן נראות כרוחות רפאים בכלל. הן "מרחפות" מעל עצים עירומים, בתים וחומות. הבנות האלו גם מופיעות שוב בחלק הפנימי של העטיפה, אותו קיפול קטן שנמצא בהתחלה ובסוף – ישנה נערה בהתחלה והשניה בסוף, ממש מעין שומרי סף לסיפור. עטיפה מצויינת, שמעבירה ממש טוב את התחשובה הלא-תמיד-נעימה שעולה מהקריאה בספר ואת הדיסוננס אצל חוה בראש ואולי אצל רבות אחרות.

ציטוטים:

"היא כה רזה, מרים, עד שהיא נראית כמסרגה אנושית עשויה בשר. כשנחה עליה הרוח היא מסוגלת להיות דוקרנית כמותה".

"למרות ששער הגנזך פעור לרווחה, הוא אינו מעורר רצון להיכנס.
מעולם לא הבחנתי בחלודה שאוכלת בו. השער נראה כחולה צרעת, משיל סביבו קשקשי מתכת מפותלים. כלנית קטנה פורחת לצידו, צבעה אדום זהיר, כפצע שאך זה הגליד. אני כמעט דורכת עליה".

"…שהרי מהי הבגרות אם לא כסות עדינה שמכסה על כל מה שרוחש מתחתיה? מהי הבגרות אם לא מעטפת מוצלחת לכל אותם חלקים בנפש האדם שלעולם לא יתבגרו?"

הפוסט נערות למופת / שהרה בלאו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.