ברגע שהספר הגיע קצת נבהלתי. האיור על העטיפה הצליח להלחיץ אפילו אותי. אני רגילה לספרי ילדים מתקתקים עם איורים אופטימיים וורדרדים ובאופן כללי – מציאות אוטופית שלא קיימת אבל הייתי רוצה שתהיה קיימת בראש של הבן שלי, לפחות כרגע. יש לו עוד מספיק זמן להתמודד עם כל החרא מסביב ולהבין שיש בעיות גדולות יותר מחתול שישן כל היום (קרמר החתול ישן כל הזמן) או איפה הילדה איילת מתחבאת (מי ראה את איילת?). ולמרות הרצון שלי לעטוף את הזאטוט בפצפצים, להכניס אותו לאיזה בוידעם ולשחרר רק סביבות גיל 25, עדיין החיים חזקים מהכל והתמודדויות עם פחדים זה דבר חשוב.

אז הספר שלפנינו מציג את הנושא יפה, בצורה חכמה, לא "מתיילדת" ולא מתיפייפת יותר מידי. אפילו  בגלל האיורים, ואולי דווקא בזכותם, כל הסיפור מקבל אופי יותר אפל.

רותי צריכה ללכת לישון והיא מפחדת. היא במיוחד מפחדת ממפלצת כחולה עם אף כתום שמבקרת אותה קבוע בחלומות. אמא מנסה להרגיע אותה ואבא מוריד לה מהמדף את יוסי הפיל, כדי שישמור עליה בלילה. רותי מחבקת את יוסי ונרדמת רגועה. יוסי, לעומת זאת, ממש לא רגוע. הוא מפחד מהחושך. הוא רואה בפינת החדר מנורת לילה בצורת גחלילית וקורא לה, שתבוא להרגיע אותו. כך אנחנו עוברים מסע בין כמה צעצועים, כשכל אחד מהם קורא לאחר על מנת שיעזור לו לישון. המעגל נסגר כאשר השעון, שלא נח לרגע ולא כל כך יודע איך להירדם מחפש בעצמו ישועה ומוצא אותה במפלצת כחולה עם אף כתום שמתחבאת מאחורי הוילון. המפלצת מפחדת מהכל – מהחושך, מרעשים, מצלליות. היא אמנם מרגיעה את השעון וזה נרדם בלי בעיה אבל היא כמובן לא מצליחה להירדם. המיטה כבר מלאה בובות וצעצועים שישנים יחדיו ודווקא רותי שולחת יד מתוך שינה לחבק את המפלצת אליה.

אני מאוד אוהבת את הספר. קודם כל אני מאוד אוהבת את הקונספט של צעצועים שמתעוררים בלילה, אחרי שהילדים הולכים לישון ודואגים להם. ההאנשה הזו של הצעצועים גורמת לילדים באמת לקבל נחמה מחיבוק של דובי ברגע קשה. המפלצת בסופו של דבר נעזרת ברותי, זו שבכלל פחדה ממנה מלכתחילה. יש פה הרבה רבדים שאפשר לנתח ולדבר עליהם, גם עם הילדים וגם עם עצמנו כבני אדם – תכלס – אין כמו ספר כזה כדי להוריד קצת את הרתיעה ממפלצות. יש המון מפלצות חמודות ולא מזיקות והגיע הזמן שילדים יפנימו את העיניין הזה. דבר נוסף וחשוב הרבה יותר –הרבה פעמים דווקא מה שאנחנו הכי מפחדים ממנו, בכלל לא מזיק ואפילו מפחד יותר מאיתנו (עכשיו תנסו להסביר למה לעזאזל אני לא מתגברת על הפחד מג'וקים).

הספר מאוד ריגש אותי. יש בו משהו כל כך פשוט אבל כל כך עמוק וזו הגדולה שלו. יש בו גם משהו מפתיע. הבחירה לשים על הכריכה איור קצת מפחיד ודווקא מצידה השני לראות את רותי מחבקת את המפלצת ויושבת על כתפיה, יפה בעיני. כמו גם הכיתוב :

בֹּקֶר עוֹלֶה, רוּתִי עֵרָה

קֶרֶן אוֹר רִאשׁוֹנָה מְבַצְבֶּצֶת

רוּתִי מַמָּשׁ לֹא זוֹכֶרֶת עַכְשָׁו

שֶׁבַּלַּיְלָה, חִבְּקָה מִפְלֶצֶת.

זה לא טקסט שלקוח מתוך הספר, אבל מספק מידע על העלילה באותה שפה של הספר.

על המחברת והמאיירת כתוב בגב הכריכה-

שירה גפן, סופרת ילדים
חולמת רוב הזמן
ישנה עם אור קטן.

נטלי וקסמן שנקר, מאירת
ישנה בהפוגות
בין מוצצים לעפרונות

גם זו בחירה יפה של טקסט. שירה גפן עשתה המון דברים מסתבר. כשחיפשתי עליה חומר מצאתי את המאמר הזה באתר "הארץ" ובהחלט יש לה במה להתגאות ועדיין היא בחרה לא לציין את זה על הכריכה, כמו שכותבים אחרים עושים. יש בזה משהו צנוע. וגם הטקסט על שתי הנשים הללו מקרב אותן מאוד לקהל המקריאים (אנחנו, ההורים) כי גם אנחנו מפחדים לפעמים ומה לעשות – רובנו לא תמיד ישן כמו שצריך…

אהבתי!

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אז העטיפה, כאמור, מלחיצה משהו – היא ברובה שחורה ורואים בה את רותי המפוחדת יושבת על ענף של עץ ואת המפלצת הכחולה עומדת לידו. עדיין לא החלטתי אם העטיפה הזו מפחידה מידי ואם אפשר היה אולי לעדן אותה קצת, אבל לא נרשמו פחדים מיוחדים מהעיניין אצל הזאטוט בן השנתיים. בפעמים הראשונות שהקראתי לו את הסיפור, פשוט פתחתי מהר את הספר והיום הוא כבר יודע שיש סוף טוב ושהמפלצת לא עושה כלום, אז אולי בגלל זה העטיפה לא משפיעה עליו כל כך. האיורים באופן כללי מאוד מיוחדים ולא דומים למה שאני מכירה בספרות ילדים. בכלל, כשחושבים על זה לא נתקלים בהרבה צבע שחור בספרים המודרניים (ב"פטר והזאב" למשל, אני זוכרת שהיה הרבה שחור). אפילו בביגוד – בגילאים הקטנים ממש אי אפשר למצוא שחור – מה הקטע?. פה נעשה הרבה שימוש בשחור, אבל בצורה מושכלת שמתאימה מאוד לסיפור על לילה ועל חלומות. דווקא העמודים האחרונים, שבהם מופיעה המפלצת נראים קצת יותר בהירים וזה אולי על מנת להאיר אותה בצורה יותר חיובית.

הפוסט לילה טוב מפלצת / שירה גפן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.