אני אוהבת את שי שטרן. פעם, לפני המון זמן, באיזו שעת לילה יחסית מאוחרת, זפזפתי לי בשלט ונפלתי על התכנית שלו "אל תשאל". לא היה משהו אחר יותר מעניין לראות, אז נשארתי. מאז הפכתי לצופה אדוקה. אפילו ראיתי תכניות שפספסתי ב-VOD. הוא מצחיק אותי. יש לו את היכולת המדהימה הזו, לשאול אנשים בכל מיני דרגים שאלות הזויות, לפעמים אישיות או מעליבות ועדיין לצאת מזה עם חיוך. והם עונים לו. לפעמים הייתי מתכווצת בספה ולא מבינה איך הם לא מרגישים שצוחקים עליהם, אבל שי, בדרכו שלו, מחייך חיוך קטן בסוף וגורם להם להרגיש נוח, שהתשובה שלהם באמת חשובה ומעניינת. אז שמחתי שהוא הוציא ספר ומיד השגתי לעצמי עותק. זה לא היה אותו דבר…

מיקי מצלם וידאו בחתונות כהשלמת הכנסה ומנסה לכתוב תסריט. הוא למד קולנוע והוא בן 29. הספר מתחיל כשהוא נפרד מחברתו מזה שנתיים, מיכל. הוא לא בטוח שהוא עשה את הדבר הנכון ומוצא את עצמו מתגעגע ונקרע בין הרצון להיות לבד ובין דמותה שצפה ועולה ברגעים שהוא הכי פחות רוצה. בנוסף, הוא בטוח שהוא האדם האחרון השפוי על פני הפלנטה הזו.

למיקי שני חברים טובים – רפי, מג"ד בצבא קבע, שמגלה פתאום באמצע החיים שיש לו סרטן בבלוטת התריס ומחליט להתפטר וגברי, בחור ממוצא פרסי שמאז ומעולם עבד אצל ההורים שלו בחנות שטיחים שבבעלותם ואמור לרשת את העסק המשפחתי.  אחרי שנים של הכחשה הוא מספר לשני חבריו הטובים שהוא גיי ובעקבות הגילוי מחליט גם לצאת לדרך חדשה ולחפש עבודה אחרת, מנותקת מהוריו.

השלושה צמודים ברמה שלא הייתה מביישת חבורת בנות ממוצעת – מדברים כמה פעמים ביום בטלפון, מתראים כל יום, דואגים אחד לשני בכל רמה אפשרית, מכירים לעומק את המשפחות ועוזרים בפתרון משברים, מריצים דאחקות ויורדים אחד על השני בכל הזדמנות ועוד יוצאים יחד בערב. דבק, פשוט דבק.

במהלך הספר שלושתם מנהלים שיחות פילוסופיות ברומו של עולם על איך הם פותרים את המשברים שלהם ושל הסובבים אותם. על הדרך, מיקי חווה פריצת דרך בכתיבת התסריט שלו ומוצא את עצמו משוחח עם כל מיני דמויות שהשפיעו על ההיסטוריה האנושית ובעיקר הרבה עם עצמו.

שטרן הוא ירושלמי גאה, אולי יותר מידי. העלילה כולה מתרחשת בירושלים והייתה לי תחושה כאילו הוא כל הזמן דוחף את העניין הירושלמי בכפית. אני אוהבת את ירושלים, למדתי וגרתי בה שלוש שנים ואני נשואה לירושלמי, ככה שאני מכירה לעומק את "גאוות היחידה" שירושלמים מסתובבים איתה. אבל כאן זה היה פשוט יותר מידי. אני לא מדברת על תיאורים של העיר, שהם כמובן מבורכים בעיני, אלא על הצורך כל הזמן להדגיש כמה היא שונה מהשאר, כמה תל אביבים לא יבינו את זה ועל כל מיני דברים ש"רק ירושלמים מבינים", זה כאילו לוקח את זה לכיוון השני. ירושלמים, לפחות איך שאני הכרתי אותם, הם אנשים צנועים, ופה לדעתי זה היה קצת מוגזם. כמו שאמרתי קודם – להאכיל בכפית.

חוצמזה שעלתה בי לפעמים תחושה ששטרן מנסה יותר מידי להצחיק. לרוב זה עובד, אבל לפעמים גם זה יותר מידי. אפילו העטיפה הרגישה לי קצת מתחכמת ומאולצת (על זה אני ארחיב בהמשך). שלא תבינו אותי לא נכון – נהניתי מהספר. הוא קליל, בעל פרקים קצרים וסיימתי אותו די מהר, תוך פחות משבוע. אבל הוא לא נשאר איתי יותר מידי מעבר לזה.

הספר מקסים והוא משעשע ומדכא בערך באותה מידה. מצאתי את עצמי בעמוד אחד צוחקת ועמוד אחרי כמעט מזילה דמעה ועדיין הוא מצליח להיות קליל. רובו ככולו דיאלוגים (בין אם בין אנשים ובין עם מיקי לבין עצמו או שלל הדמויות הדמיוניות שהוא ממציא), דבר ששטרן מצליח לעשות בצורה מדהימה, וזה אחד הדברים שעושים אותו קליל וקולח.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – חמוד, אבל לא מספיק בשביל לטלטל את הענף שאני ישנה עליו.)

פינת העטיפה:

העטיפה מעוצבת כבלוק שורות צהוב, שעליו מיקי כותב את התסריט שלו לאורך הספר. עד כאן הכל טוב ויפה ומתאים וגם הצבע בטח קופץ לעין בין כל הספרים האחרים שיושבים על המדף (על אף ששדרת העמודים דווקא לבנה – החלטה לא ברורה). על העטיפה בעצם כתוב דיאלוג בין שטרן (או אולי מיקי? אני כבר מבולבלת) לבין גבר אחר, שמתלבט מה לכתוב על העטיפה, כי "צריך לכתוב כמה מילים על הסיפור של מיקי". מצד אחד זה רעיון חמוד לאלטרנטיבה להגיש בה תקציר לסיפור. מצד שני – למה לשים את זה בעטיפה הקדמית ולא האחורית? לדעתי אפשר היה פשוט להוריד את זה ולהשאיר את שם הספר ושמו של שטרן על רקע הבלוק הצהוב (אגב, ציינתי כבר שאם הסופר מפורסם כבר בזכות עצמו, אזי שם הספר ושם הסופר כתובים באותו גודל…). מעבר לזה, הדיאלוג הזה טיפה מתחכם ושוב הרגיש לי כאילו "מאכילים אותי בכפית".

ציטוטים:

"איזה יופי היה אם לכל אדם היה כפתור restart פנימי. כפתור שמפעיל אותו מחדש ללא דעות קדומות, ללא הצטברות של סיד בתוך הראש. ככה סתם, לחשוב מחדש על הדברים באופן נקי – טוב או לא טוב, מתאים או לא מתאים, אנושי, מוסרי, חברי? חייכתי לעצמי, הכפתור הזה מתאים לכולם כאן בירושלים – יהודים, ערבים, חרדים, חילונים, שמאלנים, ימנים, גברים, נשים – ובעיקר הוא מתאים לי. בנאדם שהולך עכשיו הביתה וחושב על אישה יפה וסקסית עם עיניים כחולות שקוראים לה שרון וסקרן לדעת אם היא מתאימה לו. איפה הכפתור הזה כשצריך אותו? אשמח להשאיל אותו גם לשאול, אבא של גברי, שהמערכת שלו כוילה לאחרונה לפני שלושים שנה בעיר רחוקה מאוד, אבל בעצם די קרובה".

הפוסט מיקי, אני מדברת אליך / שי שטרן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.