אני בדרך כלל לא קוראת ספרי עיון. אני גם לא כל כך מיומנת בזה. יש לי הפרעת קשב וריכוז קלה (יש אנשים שיתווכחו איתי על ה"קלה") ובספרי עיון אתה חייב להיות מרוכז. תמיד יש מונחים מדעיים מפוצצים והוכחות מסובכות, שבסוף אני הולכת לאיבוד. יש הרבה ספרי עיון טובים שפספסתי בגלל זה. אני פשוט מפחדת להתחיל לקרוא ואז להרגיש מטומטמת שאני לא מבינה כלום…

אז החלטתי לחרוג ממנהגי ולהתעמת עם הפחדים הפעם. כשראיתי את הפרסום על הספר "התינוק החושב", חשבתי לעצמי – או! הנה נושא שאני מתחברת אליו. על גב העטיפה כתוב בפירוש "גופניק לוקחת אותנו לסיור מודרך מרתק ונגיש לכל אחד…". על אף שלרוב אני לא כל כך מאמינה לכל הסופרלטיבים שכתובים על הגב הספר, החלטתי לנסות ולקוות שאבין ואזכור משהו בדרך.

גופניק מנסה להסביר לנו איך עובד מוחם של ילדים קטנים, שלפעמים נתפס כ"לא מפותח" מספיק. היא מביאה מחקרים שמראים עד כמה ילדים, אפילו ממש קטנים חכמים וטובים בהסקת מסקנות ובלמידה. מה שבטוח, הם הרבה יותר מפותחים ממה שנהגו לחשוב בעבר. תמיד פתרנו את שאלת ה"מעניין מה הוא חושב עכשיו" בתשובה ש"כנראה לא נדע" ובאמת לא נעשו בעבר הרבה ניסויים שבדקו את העניין המרתק הזה.

גופניק מדברת בספר בעיקר על תינוקות ופעוטות מגיל 18 חודשים (ובמקרים ספציפיים גם 12 חודשים) ועד גיל 5 בקירוב. אחת הדוגמאות שהיא מביאה היא ניסוי שבו הראו לתינוקות בני 18 חודשים אדם מבוגר אוכל עוגייה, שהם עצמם אהבו, ועושה פרצוף לא מרוצה, משמע שלא טעים ולו. אחר כך הוא אכל ברוקולי ועשה פרצוף שמח. השאלה הייתה "אם התינוקות יצטרכו לתת לו משהו – מה זה יהיה?", התינוקות הגישו לו את הברוקולי, על אף שהם עצמם לא אוהבים אותו. הם הבינו שהאיש אוהב ברוקולי וזה משמח אותו ולכן החליטו לתת לו את הברוקולי ולא את העוגייה, שהם עצמם מאוד אוהבים. כלומר, התינוקות הבינו שהאדם שיושב מולם הוא בעל השקפה שונה משלהם ולא שפטו אותו ועזרו לו לקבל את מה שהוא רוצה. הם התאימו את עצמם לתפיסת עולמו. בניסוי הזה, אגב, תינוקות בני 15 חודשים המשיכו להציע עוגיות, לא משנה מה האדם שמולם חשב על זה, ומכך אנו מבינים שבתקופה הקצרה הזו של 3 חודשים, ילד לומד עובדות על הטבע האנושי.

הספר מחולק לכמה פרקים, שבוחנים היבטים שונים של החשיבה בכלל ושל תינוקות בפרט – עולמות אפשריים (העמדת פנים), חברים דמיוניים, תודעה ותשומת לב, הורות חלופית וכן הלאה.

מחקרים מראים, למשל, שילדים עקביים בכל הנוגע לחברים דמיוניים – הם נשאלו בכמה הזדמנויות שונות והתשובות שלהם חזרו על עצמן והתאימו גם למה שההורים סיפרו. חברים דמיוניים יכולים להיות חביבים או עוינים ולרוב מושפעים מהחברה שהילד גדל בה. גופניק גם מוכיחה שרוב הילדים מודעים להבדל בין עולם ה"נדמה-לי" לבין העולם הממשי. הם פשוט מעדיפים את ה"נדמה-לי". היא מספרת לנו על הדרך שבה תינוקות לומדים דרך חיקוי פעולות של אנשים אחרים, מבוגרים, ואפילו לומדים, להימנע מן הטעויות שלנו ולהבין את מגבלותינו.

בפרק שנקרא "להימלט מן המערה של אפלטון" היא מדברת בין היתר על ההבדלים בין אחים קטנים לגדולים. בהיותי אחות קטנה לאח בכור ומוצלח במיוחד – מצאתי את זה מרתק. היא כותבת "אחים קטנים, למשל, לומדים, למרבה ההפתעה, מהר יותר על תודעות של אחרים מאשר אחים גדולים, אף על פי שבדרך כלל הם מקבלים ציונים נמוכים יותר במבחני מנת משכל ובמבחנים מילוליים. אחים קטנים מפתחים אינטליגנציה רגשית וחברתית יוצאת דופן, ואילו אחים גדולים מפתחים אינטליגנציה קונבנציונלית יותר, כזו של בית ספר. לאחים קטנים יש סיכוי טוב יותר להיות משכיני שלום רבי קסם, ואילו אחים גדולים הם הישגיים ורציניים יותר" (עמוד 102).

מסתבר שתינוקות מנהלים בראשם ניתוחים סטטיסטים בלתי מודעים של מצבים ושהם בעצם עושים ניסויים. דרך הניסויים האלה הם לומדים, בדומה למדען במעבדה. מוחם של התינוקות הוא כמו ספוג ומאפשר להם להכיל הרבה דברים חדשים. מוחו של תינוק הוא כנראה מחשב הלמידה העוצמתי ביותר שיש. גופניק אפילו טוענת שילדים קטנים הם בעלי מודעות גבוהה יותר משלנו, המבוגרים. בין היתר, בגלל שלנו יש "חלקים מרסנים" במוח, שלילדים עדיין אין בגיל הזה. גופניק משווה את זה לחוויה שלנו כשאנו מגיעים למקום חדש, שלא היינו בו קודם – אנחנו מרחיבים את התודעה שלנו, מסתכלים על כל הפרטים, הכל מעניין אותנו. בעוד שכשאנחנו מסתובבים ביום-יום בסביבה שאנחנו מכירים ורגילים אליה – אנחנו לא שמים לב להרבה דברים, אלא רק למה שחשוב עבורנו. היא מגדירה את זה כ"אלומת אור" שאיתה אנחנו מאירים רק על מה שחשוב לנו, כל השאר נמצא באפילה. אצל תינוקות זה לא ככה, הם רואים הכל וסופגים הכל.

אחד הדברים שבזכותו היה לי, אישית, יותר קל עם הספר הוא העובדה שגופניק מביאה הרבה דוגמאות מחייה הפרטיים, מהילדות שלה עצמה ומהילדים שלה. זה עושה את כל העניין הרבה יותר נגיש וקל להזדהות. בנוסף יש כמובן, מאמרים, מחקרים ניסויים, קולנוע ואפילו ספרות (כגון האקלברי פין כדוגמא למוסר). רק רשימת הביבליוגרפיה בסוף הספר משתרעת על פני 30 עמודים!

הספר מעניין ומרתק וכתוב בשפה שאפילו אחת כמוני הצליחה לקרוא. הוא בהחלט מצריך מידה של ריכוז ותשומת לב אבל הטקסט לא קשה כמו שחשבתי שיהיה. מומלץ לכל מי שהנושא מעניין אותו או שחי עם ילדים קטנים בבית ומנסה להבין מה לעזאזל הם רוצים ממנו.

בקיצור, נכון, זה נחמד להיות מבוגר ולהצליח לעשות הרבה דברים מסובכים לבד, אבל לא יזיק לנו בכלל לחשוב כמו ילדים מידי פעם.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש – סיימתי ספר עיון ונשארתי בחיים כדי לספר על זה!)

פינת העטיפה:

טוב, אולי אני לא אמורה לצפות ליותר מידי מעטיפות של ספרי עיון. בכל זאת, אומנות זה אולי לא הצד החזק שם… העטיפה בסדר – חמודה ותואמת את התוכן. עטיפה לבנה (יש לי חולשות לעטיפות לבנות וחבל שאין יותר כאלה) עם אימג' של תינוק חמוד שמציץ בין הסדינים, פאר היצירה של ספריית צילומים בשם "ויז'ואל". בהחלט היה יכול להיות יותר גרוע, אבל בסך הכל סביר ומשרת את המטרה.

ציטוטים:

"יש רעיון אחד וכללי מאחורי כל הטיעונים והניסויים הספציפיים המופיעים בספר זה. יותר מכל יצור אחר, בני האדם מסוגלים לחולל שינויים. אנחנו משנים את העולם שמסביבנו, את האחרים ואת עצמנו. הילדים והילדוּת עוזרים לנו להבין איך אנו משנים ומשתנים. והעובדה שאנחנו משנים ומשתנים מסבירה מדוע ילדים הם כפי שהם – וגם למה בכלל הילדוּת מתקיימת".

הפוסט התינוק החושב / אליסון גופניק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני אוהבת מדריכים. כמה שיותר. הרבה עצות. מליון. אם הייתי יכולה הייתי מקיפה את עצמי במדריכים ומקבלת עשר תשובות לאותה שאלה. ואז בא הספר הזה ובין היתר אומר לי – תמצאו לכם מדריך אחד ותיצמדו אליו. וואלה יופי.

קיבלתי את הספר הזה כשהיורש היה בן שלושה חודשים. כמובן שישר פתחתי את הפרק "1-3 חודשים" אבל בכל זאת קראתי לי במקביל גם את הפרקים הראשונים, גם אם לא שקעתי בהם ממש לעומק. אני חייבת לציין שהופתעתי ממש לטובה. קודם כל – מצאתי בדיוק את מה שחיפשתי בכל מיני ספרים אחרים ולא מצאתי או שהיה כתוב מעט ובצורה לא מספקת (מבחינתי) – התפתחות התינוק, מה הוא אמור לעשות ומתי, שיניים, מזון מוצק וכל נושא שרק עולה על דעתכם ממויין לפי תקופות, שהן נגזרות של חודשים –רגע לפני, החודש הראשון, 1-3 חודשים, 4-6 חודשים, 9-7 חודשים, 10 חודשים עד שנה, פרק על בריאות, פרק נחמד שנקרא "קצת אחרת" ונוגע בגידול תאומים, משפחות חד-הוריות, חד מיניות ומאמצות (נושאים שלא נותנים להם הרבה במה, כאן הם קיבלו פרק, אמנם לא ארוך במיוחד, אבל לפחות יש התיחסות שלא ראיתי בהרבה מקומות), פרק מצוין שנקרא המדריך המצולם שבו ישנם צילומים בצבע של החלפת חיתול (נשמע טריביאלי? אני נלחצתי מזה בימים הראשונים), איך עושים אמבטיה, תנוחות הנקה ועוד. אחרי כל זה יש נספח של הזכויות המגיעות לנו בשנה הראשונה – עוד נושא חשוב חשוב שצריך לדעת.

אני אוהבת את המדריך הזה. ומכל כך הרבה סיבות. קודם כל – כתוב על הכריכה "המדריך הישראלי השלם לטיפול בתינוק" ואם יש משהו מאוד בולט בו זה הישראליות שלו. לא יעזור, יש מנטליות ישראלית שבאה לידי ביטוי גם בעיניינים שקשורים להריון, לידה וטיפול בילדים. מי מאיתנו לא נתקלה באיזו סבתא חביבה שהיה לה משהו להגיד על איך שהילד לבוש (או לא לבוש) או איזה עובר אורח שהחליט להשב את תשומת ליבנו לעובדה שהילד רעב. גם לזה מתייחס המדריך המקסים הזה.

יש גם המון הומור וציניות, כמו בעמוד 31, שישנה רשימה של "חמישה דברים שאת פשוט לא יכולה לעשות אחרי הלידה:

1. לישון. אף על פי שכולם אומרים לך שכדאי.
2. לחשוב על סקס. אפילו שבן זוגך באמת היה מקסים.
3. לשמוע את בעלך מספר לכל העולם פרט אחר פרט מהלידה. אף על פי שזו זכותו.
4. להקשיב למישהי אחרת שמספרת על הלידה שלה. אף על פי שגם לה כאב.
5. להאמין שאי פעם תהיי מוכנה לעבור את זה שוב. גם אם אומרים שכולן שוכחות.

קצרה היריעה מלכתוב את כל מה שהספר מכיל ופה בדיוק הגדולה שלו, הוא אמנם רק עד גיל שנה אבל הוא מאוד מפורט ומצליח לא להיות טרחני ומשעמם. אהבתי שיש התייחסות בכל פרק להתפתחות התינוק ולמה כדאי לשים לב ואולי לבדוק אצל רופא. יש גם כל מיני תזכורות כמו לקבוע תור לטיפת חלב או טיפים (שרואים שנכתבו מתוך הרבה שנות ניסיון) לגבי המון דברים.

בעיקר הספר מדבר בשפה "בגובה העיניים" ומאוד מקיף ואפילו מצליח להיות משעשע בתקופה הלא פשוטה הזו.

הדבר היחיד שהיה לי מוזר הוא שבפרק על החודש הראשון יש טיפים לקניית עגלה. זה נושא חשוב שמעניין המון זוגות אבל ברוב המקרים אנשים מגיעים לחודש הראשון שאחרי הלידה כבר עם עגלה, ואם מזג האויר מאפשר אולי כבר יוצאים איתו החוצה. לכן אני חושבת שאת העיניין הספציפי הזה היה צריך לשים לפני, למשל בפרק שנקרא "רגע לפני".

בקיצור – מומלץ ממש בחום לכל אלו מבינכן שאוהבות לקרוא ואוהבות מדריכים שמבינים מה את צריכה. ואני שואלת – איפה ספר ההמשך?

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש – באמת אחד המדריכים הטובים שנתקלתי בהם.)

פינת העטיפה:

גם כאן מגיע חח' – לכל ספרי העיון וההדרכה (לפחות אלו שיש לי בבית) יש עטיפות קצת, איך להגיד? משמימות… כאילו מישהו מפחד להעז. וכאן – חגיגה לעיניים. זה לא שהעטיפה מדהימה ביופיה אבל היא ממש חמודה בעיני והיא מאוד מתאימה לאופי של הספר. רואים הרבה איורים קטנטנים שקשורים בצורה כזו או אחרת לתינוקות – צעצועים, בגדים, עגלה ומילים כמו "אמא" "אהבה" ו"תינוקת". חמוד ותופס את העין.

הפוסט מלידה עד גיל שנה / מור אסאל וענת בר לב אפרתי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

ילדים זה אכן שמחה. ברוב המקרים. ובשביל המקרים שבהם אין שמחה כותבים ספרים שאמורים לנסות להקל עלינו את החיים לצד הזאטוטים שהופכים לנגד עינינו למבוגרים. היינו מאוד רוצים שהם יהפכו למבוגרים שאנחנו רוצים שהם יהיו ולכן יש צורך בחינוך, בהצבת גבולות ובלימוד בסיסי של ערכים שחשובים לנו. הספר "ילדים זה שמחה" בא לתת מענה על שאלות כמו "איך גומלים מחיתולים? איך מציבים גבולות בלי מלחמות? איך נפרדים בבוקר בכיף? איך מודיעים על פרידה?" וכו'.

הספר בא להציג התנהגות הורית מומלצת לגיל הרך. הוא מתחיל בפרק "השנה הראשונה" ומסתיים בפרק "מוכנות לכיתה א'" (גיל שש לערך). סך כל העמודים בספר הוא 255, נראה לי שקצרה היריעה מלהכיל כל כך הרבה בספר שהוא, בסך הכל, בעובי בינוני מינוס ואפילו די דק ביחס לספרי ההדרכה האחרים. זו גם התחושה שעלתה אצלי במהלך הקריאה – הפרקים קצרים מידי ולפעמים תתי-הפרקים מסתכמים בכמה שורות והיה חסר לי יותר מידע ופתרון בעיות סטייל "מה עושים אם מה שכתוב לא עובד בדיוק ככה", במיוחד במקרים שקשורים לדברים של השנה הראשונה לחיים. עם זאת, עושה רושם שהרצון של ד"ר אלי שגיא הוא להיות מאוד ממוקד בפתרון בעיות יום-יומיות (ועל כך הוא גם מעיד בראיון איתו) ובעצם מציע "תכנית פעולה" להורים.

בעמוד 53 מובא המשפט הבא: "הורים שמציבים גבולות תוך שימוש באלימות ועונשים הם אנשים חלשים". ברור שאני נגד אלימות ואני בהחלט מקווה שהבן שלי לא יביא אותי למצבים שבהם אאלץ לנקוט עונשים חריפים, אבל קביעה כזו גורמת לדעתי לאיבוד חלק מהקוראים. כל העיניין של חינוך הוא מאוד רגיש לטעמי ולכן צריך להיזהר במילים שאתה בוחר. אותי המשפט הזה עיצבן. אחריו כבר היה לי קשה להמשיך.

כאמא לתינוק בן 5.5 חודשים, בשנתו הראשונה לחייו, לא מצאתי הרבה מידע. כאמור, הפרק שנקרא "השנה הראשונה", בתוספת הפרקים הבאים שאמורים לטפל בדברים שקשורים לשנה הראשונה כמו "גמילה מהנקה ו"גמילה מבקבוק" (אפשר להתווכח אם זה אכן קורה בשנה הראשונה) מונים בסך הכל 12 עמודים לערך… לי אישית זה לא הספיק. אני מסכימה שיש הרבה נושאים מגוונים שהספר מטפל בהם ואני בטוחה שעוד אחזור אליו כאשר הדברים יהיו רלוונטים אבל להורים לילד בן פחות משנה אין ממש מה לחפש כאן. נושאים רגישים כמו הצבת גבולות, מריבות, שיתוף פעולה, דימוי עצמי, פרידה ומוכנות לכיתה א' (נושאים שמצוינים עח הכריכה והספר מטפל בהם) ממש לא רלוונטים להורים לתינוקות מתחת לגיל שנה ולכך כדאי שישימו לב הורים שמחפשים פתרונות ועזרה. הספר עוזר ומכוון ומראה מקרים מדגימים מהקליניקה של ד"ר שגיא בכל הנושאים הנ"ל בתמציתיות (לפעמים באמת שלא צריך מעבר לזה).

לסיכום אני לא יכולה להגיד שהספר הזה "הפיל" אותי. אני מודה שיש שם דברים שאני עדיין לא יכולה לתת עליהם את דעתי כי הילד שלי קטן מידי ואני לא יכולה לדעת אם השיטות המצוינות בספר עובדות או לא. כשהוא יגיע לגיל המתאים אני מאמינה שאני אחזור אליו. העיניין הוא שאני אחזור אליו אם לא יהיה לי ספר יותר טוב עד אז וזה לדעתי המינוס של הספר הזה… יכול מאוד להיות שאם הייתי מגיעה אליו כאשר הנושאים היו יותר רלוונטים הוא היה "תופס" אותי יותר. בכל מקרה, לטעמי הוא מתומצת מידי, אולי אני אוהבת בלבולי שכל, אבל כאן זה פשוט קצר מידי. בנוסף, אני ממש לא חושבת שצריך לציין על הספר שהוא נותן גם עצות לגבי השנה הראשונה כי, כאמור, הנושא הזה בקושי מוזכר. או שיורידו את הפרק הזה או שיאריכו אותו. איך שזה כרגע זה פשוט מצחיק. וכמו שאומרים ביידיש – "נישט א היר נישט א הער" (לא לפה ולא לשם).

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני מתחילה לא לצפות ליותר מידי מעטיפות של ספרי עיון והדרכה. עדיין לא נתקלתי בכזה עם עטיפה ממש מוצלחת. האיור על העטיפה וגם כל האיורים בספר הם פרי עטו של דרור אדם והם ממש מקסימים. העטיפה צבעונית ועליזה אבל צפויה ובנאלית.

הפוסט ילדים זה שמחה – המדריך להורות מוצלחת לגיל הרך / ד"ר אלי שגיא הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

איך שהספר הזה הגיע אלי חיש מהר דיפדפתי לי לעמוד 40 – "הצטננות ושפעת", ואז לעמוד 56 – "הצטננות ושפעת ליילודים עד גיל שנה". ואז, רק בשביל להיות בטוחה גם עברתי מהר לעמוד 58 – "שיעול" וגם שם בדקתי מה עושים עם יילודים עד גיל שנה. דילגתי על ההקדמה, על המבוא ועל עוד כמה דברים. לא עיניין אותי כלום – הילד שלי חולה ושכל המבואות למיניהם יחכו.

אז מה בכל זאת למדתי על הצטננות? שילדים מצטננים יותר ממבוגרים (לפעמים יותר מפי שתיים), שיש מאתיים סוגי נגיפים שגורמים להצטננות (נראה אתכם נמנעים מזה הא!), שאין לזה חיסון, שזה יכול להסתבך לסינוסיטיס, ברונכיט, דלקת ריאות, אסתמה ודלקת אוזניים, למדתי מה הסינים חושבים על זה ומה הרפואה המערבית חושבת על זה, מהו נגיף או וירוס ומהו חיידק ואיך אפשר לנסות לטפל באופן טבעי. בקיצור – יש כאן ה-כ-ל. וזו גדולתו של הספר הזה לדעתי.

בהתחלה, כששמעתי את שם הספר – המדריך הטבעי לבריאות הילד – חששתי שאני הולכת לקבל ספר שבשביל לפתור את ההצטננות של הבן שלי אני אצטרך למצוא שן של חמוס מיוחם או עלה תלתן שגדל רק על גבעה ספציפית בגולן. אבל לא. אמנם יש סעיף שמדבר על תכשירים הומיאופתיים כמו "דוליקוקוסיל", "גלסמיום" ו"אליום ספה", אבל זה רק סעיף אחד מתוך מבחר גדול ומגוון של שיטות טיפול.

כל כך שמחתי למצוא את כל סוגי הרפואה נחים להם ככה בסבבה שלהם אחד ליד השני שחזרתי להתחלה כדי לראות מה פספסתי בהקדמה. דר. יאיר מימון הוא דוקטור לרפואה סינית ומנהל "רפואות מדי-טף" ואסנת עופר היא עיתונאית בכירה לעינייני בריאות, פסיכולוגיה ומשפחה. יחד הם מציגים תפיסה שנקראת "רפואה אינטגרטיבית" – "שילוב נכון בין רפואה מערבית לרפואה טבעית. כך אפשר ליהנות מהטוב שבשני העולמות, שבמקרים רבים משלימים זה את זה" (מתוך ההקדמה). רק קראתי את זה והתמוגגתי. אני לא אוהבת קיצוניות. לא לכאן ולא לכאן. אז זה נחמד למצוא ספר שמנסה לאזן וגם אומר לך מפורשות שיש מצבים שאין ברירה אלא להיעזר בתרופות. הוא רק בא ואומר – אוקי, יש כמה שיטות שכדאי לך לנסות לפני שאתה דוחף כימיקלים לילד שלך כמו עיסויים, רפלקסולוגיה, שמנים ארומטיים, צמחי מרפא ואפילו תזונה נכונה.

אז יש לנו פרק שנקרא "מבואות" ובו הסברים על השיטות הטבעיות השונות. אחריו יש 16 פרקים של כל טוב – חום, הצטננות ושפעת, שיעול, אסתמה, נזלת אלרגית, דלקת אוזניים, דלקת גרון ועוד אי אלו ירקות (אפילו כינים!). כל פרק מחולק לכמה תתי פרקים שכוללים מבוא, רפואה מערבית, רפואה טבעית, מהמטבח באהבה – דברים שאפשר להכין לבד בבית ואפילו פרק קטנטן (וחשוב לי מאוד) שנקרא "יילודים עד גיל שנה". יש גם פרק שנקרא עזרה ראשונה ובו מיני חולערות כגון עקיצות דבורים, עקרבים ונחשים, מדוזות וחדירת גוף זר לעין.

בקיצור, כפי שכבר הבנתם – אני ממליצה בחום שיהיה בכל בית ליתר ביטחון. טוב לדעת שיש כמה שיטות לטפל בכל דבר וכדאי ורצוי (אם זה אפשרי כמובן) לנסות ולטפל בדרך שהיא לא תרופתית. אני מודה שאני בהרבה מקרים מעדיפה לקחת כדור כשמשהו כואב לי או כשיש לי חום. אבל זה רק בגלל שלא ידעתי שאפשר להכין רטיות מתיונים של קמומיל על מנת להוריד את החום. זה נחמד שיש דברים שאפשר להכין בקלות בבית ויכולים לעזור במקרים שהם לא מאוד חמורים (שבהם אני מניחה שאני כבר אהיה בדרך למיון).

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

האיור על העטיפה וכן כל האיורים בספר הם פרי עטה של רות גוילי ויש בהם משהו מאוד "של פעם" וזה יפה בעיני. הדבר היחיד שהפריע לי הוא בחירת הצבעים בעטיפה – ירוק וכתום. אני פשוט שונאת את השילוב הזה. לשמחתי זה לא חזר על עצמו בתוך הספר, אלא רק על הכריכה.

האיור על הכריכה מקסים, רואים ילדה מחזיקה ביד עציץ (רמז לעיניין הטבעי) ויש לה פלסטר על היד (רמז לעיניין המערבי?). חמוד ביותר.

הפוסט המדריך הטבעי לבריאות הילד / יאיר מימון, אסנת עופר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

ארנה קזין היא לסבית שיצאה מהארון בשנות ה-30 לחייה (היא ילידת 67') ואף פעם לא הרגישה שהיא רוצה להביא ילדים לעולם הזה. היא תמיד הייתה בגישה של "למה לעשות להם את זה?!". היא ובת זוגתה מיכל מחליטות להביא ילד. מיכל היא זו שנכנסת להריון וכך נולדת לה נעמי. לפנינו בעצם יומן המתאר את השנה הראשונה של השתיים או כמו שכותבת ארנה בעמוד 12 – "מה שבא לידי ביטוי ביומן שלפניכם הוא המבט המסוים שלי – לפעמים סנטימנטלי, לפעמים עיתונאי או מהורהר – על השנה היקרה הזאת. למיכל, בת זוגי, האמא בסיפור הזה, היתה זו בוודאי שנה אחרת, שונה בתכלית משלי; ולנעמי עצמה – ובכן, על השנה הראשונה שלה לא נדע כנראה לעולם. מה שנוצר הוא תיעוד של הורות מתהווה של אישה שבחרה לא להיות אמא בגופה; שחשבה כל חייה שהיא בוחרת לחיות בגפה ושאינה רוצה לגדל ילדים, ובכל זאת קשרה את נפשה בנפשה של אהובתה, ואימצה אל ליבה את ביתן. זהו תיאור של מצב חריג יחסית: אישה שאינה אמא זוכה להתבונן באמהות ובהורות (שלא לומר לתפוס את עמדת האבהות) התבוננות קרובה, מדרגה ראשונה. זהו תיאור של שיגרה. של ימים באים והולכים. של משימות קטנות, רגשות גסים, אתגרים פשוטים. תיעוד של היומיומי במובן הרגיל – גשמי ובלתי דרמטי – ביותר".

אני מקנאה בארנה קזין – היא עשתה את מה שחלמתי לעשות – לכתוב יומן כמעט יומיומי שמתאר את הדבר המדהים הזה שהוא גדילה של ילד וההתפתחות שלו בשנה הראשונה. אמרתי לעצמי שאעשה את זה ואיכשהו מצאתי את עצמי נשאבת לתוך המציאות החדשה הזו. הלילות מתחברים לימים שמתחברים שוב ללילות שמתחברים לעוד סוף שבוע ולפני ששמים לב מה קורה כבר עוברים חולפים להם כמה חודשים ולא זוכרים את ההתחלה…

זהו יומן מאוד חושפני ומאוד מאוד אמיתי. קזין מעלה סוגיות פרטיות ואישיות שברוב המקרים לא מדברים עליהן בקול רם, אותן שאלות ותהיות שצצות בראשה של כל אם וכל בן/בת זוג לאם טרייה וילד חדש – מערכת היחסים בין ההורים שעוברת טלטלות לא מעטות בעקבות הלידה, חוסר השינה, המירמור והמצב החדש, עיניין הלסביות שהיא מתחבטת בו חדשות לבקרים (איך נסביר את זה לנעמי?), הצורך להתחבר חזרה לדברים שעשינו לפני הלידה ועוד כאלה ירקות.

אין ספק שזה ספר נישתי. זה לא מתאים לכולם ולא יעניין את כולם. זה בעיקר מדבר לאימהות טריות ואימהות בכלל. אבל אני חייבת להגיד לכם שהרבה זמן לא התרגשתי ככה מספר. זה גרם לי לחוות את הכל מחדש – את הלידה, את הימים הראשונים, את החודשים הראשונים, את החרדות, את השאלות החוזרות ונשנות – האם הוא מתפתח כמו שצריך? מה הוא כבר "אמור לעשות" בגיל הזה ומה זה אומר אם הוא לא עושה את זה? למשל, ארנה ומיכל לקחו את נעמי לרופאה בגלל הקאות. גם לנו היה סיפור כזה ומצאנו את עצמנו במיון עם ילד בן שבועיים וחצי. הרופאה אמרה להן "…ההקאות, תגובת הריפלקס, יעברו בגיל 3 חודשים; הבכי יעבור בגיל 30" (עמ' 58) – כשיש לך ילד אתה מגלה שלכל הרופאים יש את אותן בדיחות. אבל זה עדיין משעשע, במיוחד כשאתה מגיע לחוץ וחרד.

גיליתי גם שמיכל ואני שרות את אותו שיר ערש לפני השינה לילדים – מזמור ליקינטון. גיליתי גם שכולנו שמחים מאוד מאוד כשיש קקי בחיתול. אף פעם לא חשבתי שאשמח כל כך למראה הדבר הזה ומסתבר שאני לא היחידה. קזין מתארת את "חדוות הקקי", אפילו כזה משפריץ עליה ומלכלך את כולה.

"נעמי צהובה. העור שלה צהוב. הלבן של העיניים צהוב. הפיפי צהוב. ורק הקקי שחור משחור. טנחנו מחכות לקקי בצבע חרדל. זו ציפייה דרוכה, משועשעת: הקקי חשוב. הקקי הוא הסימן והוא הדבר עצמו. אנחנו לומדות לאהוב את הקקי. אהבה שאיבדנו בשנים של סוציאליזציה (מיכל צוחקת עלי: היא מזכירה לי כמה אני אנאלית בשגרה; מעולם לא איבדתי את חדוות הקקי, לטענתה)".

קזין כותבת בצורה מאוד רהוטה, מצחיקה, חדה ושנונה. היא איכשהו מצליחה לדבר גבוהה בלי להשתמש בשפה מפוצצת. היא כותבת ב"לאישה", ב"הארץ", מעבירה סדנאות והרצאות – כתיבה ממש לא זרה לה וזה בהחלט מורגש. הכתיבה יפייפיה.

בגלל היותי אמא לפעוט בן שלושה וחצי חודשים כאבתי את הכאבים שלהן, התלבטתי את ההתלבטויות שלהן וממש הזדהיתי עם הכתוב. והתרגשתי. הרבה. גם בכיתי. אבל זה לא חדש…

תמיד יש משהו מנחם בלדעת שכולם עוברים את אותו דבר עם שינויים ממש ממש קלים. בין אם זה זוג הטרוסקסואלי, זוג חד מיני או בכלל הורה יחיד. הדברים העיקריים נשארים אותו דבר עם תוספות אחרות. כוווווווווווולם עוברים את זה ואצל כווווווווווווולם זה פחות או יותר אותו דבר. וזה תמיד מנחם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – חמש  קואלות מתוך חמש – כי הספר הזה עשה לי את זה בטירוף. הסייג היחיד שלי הוא שזה מתאים לאנשים מסוימים בזמנים מסוימים ולא לכל אחד. וכן – גם גברים יכולים בהחלט לקרוא אותו.)

פינת העטיפה:

העטיפה צהובה ועליה איור חמוד לאללה של טל דרורי – סילואט של עגלת תינוק שרגליים ויד עם רעשן מבצבצים ממנו וצד אחד שלה נראה כמו פרופיל של בן אדם. מינימליסטי וחמוד. מאחורי האיור ישנן שורות לבנות שמדמות מחברת, רמז קטן ל"יומן" אבל עדיין לא "מאכיל בכפית". הדבר היחיד שלא אהבתי הוא הבחירה בצבע הצהוב כרקע. זה צבע בעייתי כי קשה לעכל אותו כשהוא מגיע במנות גדולות, זה קצת צורם בעיניים וקשה להסתכל על זה לאורך זמן. אני גם לא אוהבת את הקונוטציות שיש לצהוב (שנאה, צהבת וכו').

ציטוטים:

"בבידוד העירוני המסוים שלנו, בהיעדר שבט נשים אמהות, דורות של מגדלות ילדים מנוסות שסובבות אותנו עם סיפוריהן, עם ניסיון חייהן ועם חוכמתן, מצאנו ידידוּת בספרים".

"בכי הדימדומים, מסקנות ביניים: עייפות מהיום שחלף; פחד להיפרד ממנו ולעבור ללילה; שחיקה של העצבים; מסתורין שצריך לקבל כמו שהוא, לא ידוע; בכי מהותי, על עצם ההכרח לחיות" (על סוגיית הגזים המסתוריים והבכי).

"האם את רוצה להיות אחת מהאמהות האלה, שהולכות בסך? את נתקלת במבטיהן של נשים אחרות, מחוברות לעגלות, והן נראות זהות לך, וגם שונות ממך" תמיד מסוגלות יותר, מיומנות ונבונות יותר, מצוידות יותר, אמהות יותר, או מטפלות יותר,והטובות בהן עוצרות על ספסל וחולצות שד, הן לא שולפות בקבוק, הן לא הורות מדרגה שנייה כמוך, את לא אחת מהן. כשאתן מחליפות מבטים את רואה בעיניהן הבנה עייפה, הזדהות, וגם בחינה זריזה של מרכיבי השוטטות שלך – סוג העגלה, מגוון העזרים שצמודים אליה, התיק, הכיס, המשחקים, הבקבוק – וזו בחינה זריזה של טיב האמהות שלך, ואת מרגישה לא כמו משוטטת בשדרה עירונית, אלא כמו לקוחה בחנות עגלות ענקית, בלבו של קניון מחודש, והנוף הוא נוף המותגים והתגיות, והאיזור סגור ומסוגר, את יודעת לאן את הולכת ומנין את באה. כאן את לא רוצה להיות".

הפוסט אפס עד 12 / ארנה קזין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

למה באמת?? למה הם בוכים?? זה בא איתם בילט-אין??

אני בהריון, צריכה ללדת עוד חודש וכמה ימים וכבר עכשיו מעסיקה אותי השאלה שמעסיקה כל אם בערך – מה עושים כשהם לא מפסיקים לבכות? זה מספיק מתסכל לראות את זה מהצד עם תינוקות של אחרים, אז כשאת בתוך זה וזה התינוק שלך על אחת כמה וכמה…

אפתח בגילוי נאות – לדעתי, לכל אחת מאיתנו יש אינסטינקטים אימהיים שבנויים אצלנו משחר הימים ואני מאמינה שרובנו נצליח לגדל ילדים גם בלי כל מיני ספרים ועצות סבתא. ובכל זאת – יש שפע של ספרות מקצועית ומליון אנשי מקצוע שיקפצו לעזור בכל הזדמנות (דולות, יועצות הנקה ומה לא).

"תינוקות מרגישים אהבה ומגיבים אליה. הדבר החשוב הבא הוא להבין אותם. וזה כבר סיפור אחר ולא תמיד פשוט. כמה פעמים חשבתם: "אם הוא רק היה יכול לומר לי למה הוא…?" (עמוד 21)

המשפט הזה לקוח מתוך ההקדמה של אירית, אחת מכותבות הספר והוא בעצם ממצה את הרעיון שמאחורי הכתיבה.

"תינוקות לומדים את מה שהם חיים וגדלים לחיות את מה שלמדו" (עמוד 22) – כנ"ל.

הפרק הראשון מתייחס להריון וללידה ולכן הוא מתאים לקריאה גם לאלו שעדיין בהריון ו/או לקראת סופו והיו רוצות להעשיר את הידע ולהתכונן לבאות. בתוך הפרק הזה יש תת נושא של תרחישי לידה – כולם די מלחיצים והכתוב עשה את זה יותר גרוע והראה איזה נזק כל אחד מהם עושה לתינוק (כולם). בתור מי שאמורה ללדת בעוד חודש זה טיפה הכניס אותי ללחץ וגם באישזהו מקום הרגיז. ברור שכל אחד מהתרחישים המדוברים הוא לא אופטימלי (קיסרי, ואקום וכו'), אך יחד עם זאת הצוות הרפואי מורגל בהם והיה חסר לי קצת חיזוק ועידוד – אני הרי לא יודעת מה ילד לו יום (תרתי משמע) ואם תהיה בעיה בלידה ואני אמצא את עצמי באחד התרחישים האלה בלית ברירה – לא הייתי רוצה לזכור רק את הרע שהספר מציג. אני חושבת שחשוב להציג את שני הצדדים, במיוחד עבור אלו שלא תהיה להן ברירה ויאלצו לחוות את אחד מהם.

בכלל, באופן כללי, נראה כאילו המחברות נגד כל תהליכי בית החולים – לא לחיסונים, לא לרחצה מתחת לברז… והרגשתי כאילו יש כאן רק צד אחד המטבע בעוד שאני הייתי מעדיפה לקרוא על שני הצדדים ולהחליט בעצמי. נראה כאילו מראש הספר מגיע עם אג'נדה מסוימת שלא הייתי מוכנה לה כי זה לא מצויין על כריכת הספר. אולי אם המחברות היו כותבות על הספר שמדובר בספר שהוא יותר "טבעי" ולא מתערב הייתי מצפה לזה…

מהפרק הבא ואילך ("ברוך הבא לעולם") היה שיפור ניכר מבחינתי והיה לי הרבה יותר מעניין. עצביי נשכחו ופינו את מקומם לשאלות שקיבלו מענה נרחב בפרקים הבאים. יש פרק שעוסק בכימיה בגוף התינוק שהיה מאוד מעניין, כך אפשר להבין מה קורה לו "שם בפנים", יש טכניקות להרגעת התינוק (אולי אחד הדברים הכי חשובים שאפשר לקחת מהספר הזה) שמלווים בצילומים ובהסברים מפורטים. גם בפרקים האלו יש הרבה תמיכה בהומאופתיה ובטבעי. אני פשוט דילגתי על הפסקאות האלה כי זה פחות מדבר אלי וזה לא אומר לי כלום המינונים של התמיסות שיש לערבב, אבל אני מניחה שיש אימהות שימצאו את זה שימושי.

שמות הפרקים הם: הריון ולידה, ברוך הבא לעולם, למידה והסתגלות, הרגעת תינוקות – מידע כללי, הנקה מגע ותנועה, סיטואציות מהחיים – סיבות לבכי, מניעה וטיפול (פרק חשוב ומצוין לטעמי), בכי אחרי גיל שנה ונספחים.

על הפרק "בכי לאחר גיל שנה" דילגתי. זה היה נראה לי מוקדם מידי לקרוא אותו כרגע וגם נראה לי שהוא מצריך התייחסות יותר מעמיקה מאשר פרק בן עשרה עמודים, יכול להיות שאולי אפילו מצריך ספר בפני עצמו.

לסיכום – יש הרבה מאוד עצות מועילות בספר ואני בטוחה שכל אחת תמצא את מה שיעזור לה בתוך המבחר. יש תנוחות מסוימות שאפשר להניח בהן את התינוק, שיטות רבות להחזיק אותו (כשהוא סובל מגזים למשל – אימת ההורים) ואפילו איך לעסות אותו על מנת להקל עליו ועל מנת לבנות את הקשר בינו לבין ההורים והכל, כאמור, מלווה בצילומים והסברים מפורטים. הפריע לי קצת מתחינת העיצוב – משום מה בחרו להשתמש בדפים מבריקים כאלה, כמו של מגזין, וזה פשוט הפריע לי לקרוא..איכשהו תמיד, לא משנה באיזו זוית שמתי את הספר ביחס למנורה – היו לי הברקות שהפריעו לי. לא ברורה לי הבחירה הזו והייתי ממליצה לשנות לדפים רגילים בהוצאה הבאה. הצילומים באיכות טובה, על אף שהם בשחור לבן. הכותרות לאורך כל הספר וקוביות הטקסט בצדדים הן בצבע כתום – אני אישית לא אוהבת את הצבע וזה הציק לי בעיניים אבל זה לגמרי עיניין אישי…

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנחנו רואים תינוק שעומד לבכות, במצב של "בין לבין", הוא לא מאושר אבל הוא גם לא ממש בוכה, הוא פשוט…לא מרוצה. העטיפה קצת בנאלית לטעמי אבל יש קושי בלמצוא עטיפה מתאימה לספר כזה. שאלתי את עצמי מה עדיף? לשים ילד מאושר (כי זה תמיד יותר נחמד לראות אותם מחייכם וזו המטרה בסופו של דבר), לשים ילד בוכה (שיש בזה משהו מטריד ומרתיע) או פשוט להשתמש באילוסטרציה? שמתי לב לאחר שיטוט ברשת שיש הרבה ספרים שבוחרים באיור/אילוסטרציה – כנראה שזו הבחירה הכי "בטוחה".

הפוסט למה תינוקות בוכים? / סיון אופירי ואירית שקד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

במסגרת המגמה המתנפחת שלי, שוטטתי לי ברשת וחיפשתי ספרים בנושא התנפחות. קרי, הריון. בתוך כל ספרי העיון וההדרכה למיניהם קפץ לי לעין ספר בשם "הריון עם פפיון". השם היה נשמע לי מוכר והשם של הכותבת היה עוד יותר מוכר. פישפוש קל בזכרוני (תאמינו לי, אחרי חודש חמישי זה נהיה ממש קשה) נזכרתי ששמרית למדה איתי בתיכון ואפילו עבדנו יחד כמה חודשים לפני כמה וכמה שנים (ואנחנו אפילו חולקות את אותו תאריך לידה). חיש מהר יצרתי קשר ושמתי ידי על הספרון החמוד הזה.

הספר בנוי מ-19 פרקים קצרצרים, שהתחילו בתור טור באיזה אתר אינטרנט לפני הרבה שנים. התשבוחות והפרגונים מיהרו להגיע ושמרית החליטה לאגד את הכל לספר קטן על החוויות שלה מההריון הראשון שלה. כן, זה עם הפפיון. היום היא כבר אם לשלושה (שני בנים ובת) וכותבת בעולם האישה.

הפרקים בעלי שמות משעשעים כגון – "בחילות, הקאות גרפסים וגזים…" ו-"הנסיעה הראשונה של פפיון" וכל אחת שחווה את ההריון הראשון שלה (וגם את השני והשלישי, פשוט אז אין ממש סבלנות וזמן לקרוא) תוכל להזדהות ולמצוא את ה"חוויות" הקטנות שהיא עוברת.

פרקים קצרים זה גאוני לאישה בהריון שלא יכולה להתרכז יותר מידי, אין לה סבלנות וגם אחרי פיסקה אחת היא שוכחת מה היא קראה לפני כמה שורות, אז ככה שאי אפשר להגיד שהספרון החמוד הזה הוא משימה בלתי אפשרית. אחד הדברים שאני זוכרת מהחודשים הספורים שעבדתי עם שמרית, ואז היא בדיוק הייתה באמצע ההריון הראשון שלה, זה שהיא הייתה אומרת לספקים "טוב, אני גם בלונדינית וגם בהריון" כשהייתה רוצה שיסבירו משהו שוב או לצחוק על כל המצב הזה. היא מתארת את הרעב המטורף והחשקים שלא ברורים לכל מיני דברים שמעולם לא חשבת עליהם (חוץ ממה שבאמת מזין), את הרעשים החדשים שהגוף שלך משמיע כשאת לא ממש מתכוונת ובעלך חושב שזה ממש מצחיק וכל מה שהוא רוצה זה לרוץ לספר לחברה' (ראו ערך בחילות, גרפסים וגזים…), את הקניות הראשונות לעולל, הבדיקות  אצל הרופא ואפילו הצילומים של ההריון – והכל בנימה קלילה, מצחיקה ואישית. יש פרק שבו שמרית מתארת את הלחץ שאפשר להיכנס אליו מקריאה בפורומים ובספרים ואיך שהיא מתקשרת לרופא שלה ורוצה לעשות עוד בדיקות כדי לודא שהכל בסדר, וזה משכנע אותה שכל הבדיקות תקינות והיא כנראה סתם משוגעת ואם היא רוצה לעשות את כל הבדיקות מההתחלה, כשהיא עונה לו שזה דווקא רעיון מצוין – "אז הוא אמר לי לעשות בדיקת דם ואם התוצאה חיובית ואני בהריון להתקשר אליו".

אין מה לעשות – הגוף משתנה, הצרכים שלנו משתנים, ההורמונים שלנו משתוללים וכל מה שנשאר כדי להעביר את התופעה הזו שקוראים לה הריון על הצד הטוב ביותר זה פשוט – לצחוק על זה. ושמרית עושה את זה מצוין. השפה היא "בגובה העיניים", הפרקים, כאמור, קצרצרים ואפשר לשבת שעה קלה ולסיים את הספר או לקרוא להנאתך כל יום פרק אחד כדי שייגמר לאט.

לטעמי – מתנה מצוינת לתת לחברה בהריון ראשון.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה חמודה, מתאימה לספרי מתנה לסוגיהם. הרי אין יותר מידי עלילה אז אין יותר מידי אפשרויות משחק עם העטיפה. האיור החמוד הוא של יערה זלוסקי והוא מקסים ומתאים.

הפוסט הריון עם פפיון / שמרית הילל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.