אחת השאלות שיצא לי לשאול הרבה לאחרונה את דרי הבית – "למה לעזאזל כולם צריכים אותי פה כל כך?" או "מה זה הדבר הזה, המיוחד, שרק אני יודעת לעשות?". התשובה המתבקשת, מבחינתי כמובן, היא – אין סיבה, אין שום דבר מיוחד וקסום שאני עושה ושאף אחד אחר לא יכול לעשות כאן.

אני מאמינה עם כל הלב שבן הזוג שלי יכול לעשות הכל. בכל זאת, הוא מהנדס!.

לפעמים זה פשוט נוח יותר לבקש ממני, לפעמים זה יעיל יותר ולפעמים זה קצת פינוק. אבל מה קורה אם…אני לא נמצאת ואין ברירה?

ואז אמא של רונה צריכה לטוס לפריז לנסיעת עבודה לשלושה שבועות. בהתחלה רונה מוטרדת – מי יכין לה קציצות ברוטב עגבניות? מי יכין לה טוסט בצורת לב?. אמא של רונה מסבירה לה ש"אבא יכול לעשות הכל בדיוק כמו אמא, ואמא יכולה לעשות הכל בדיוק כמו אבא. ואם לא יודעים משהו פשוט מתאמנים בו, ולומדים עד שמצליחים".

רונה מתרצה, אבל נשארת קצת מוטרדת מעניין הקוקיות. אבא לא יודע לעשות קוקיות.
כשאמא טסה, אבא מנסה בכל בוקר לעשות לרונה קוקיות כמו של אמא, ובכל פעם זה יוצא קצת שונה, קצת עקום, קצת חלש, אבל הוא ממשיך לנסות, עד שבסופו של דבר הוא מגיע לקוקיות המושלמות. בדיוק כמו של אמא.
בסוף הספר תמצאו 'מדריך קוקיות', שמסביר את השלבים בפשטות ויזכיר לכם שהכי חשוב זה להנות.

האיורים יפהפיים ומעשירים את חוויית הקריאה, הם מוסיפים פרטים קטנים שלא כתובים ומעבירים את התחושות של רונה וההורים בצורה מקסימה.

הספר נכנס למצעד הספרים של משרד החינוך לשנת תשפ"ב ואני לגמרי מבינה למה. עוברים פה מסרים של שוויון והעצמה בכל מיני מישורים – זה לגיטימי שאמא טסה לתקופה של שלושה שבועות, בין אם זו עבודה או חופש (מגיע לה גם, לא?), ובאופן כללי – גם אמא יכולה להשקיע בקריירה שלה. רונה ואבא שלה גם לא באמת בלחץ, הם מקבלים את זה בסבבה. אפילו שלאבא לא ממש הולך בהתחלה עם הקוקיות – רונה מקבלת את זה בהבנה ואוהבת את מה שיוצא, גם הילדים בגן כבר מחכים לראות עם איזו תסרוקת תגיע הפעם. היא מלאה בביטחון עצמי שהלוואי ויהיה לבת שלי. אבא של רונה מתאמן ומתאמן ובסוף מצליח – מסר שהוא תמיד חשוב, בכל הגילאים.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על הכריכה מופיע איור בו רונה ואביה יושבים בחדר והוא מנסה לעשות לה קוקו. מסביבם שלל גומיות, מברשות ומסרקים. זה לא איור שנמצא בתוך הספר וזה תמיד כיף לקבל איור נוסף, שמעביר מצוין את החוויה הכללית מהסיפור.

הפוסט אבא עושה קוקיות / כרמי חוסטצקי משיח הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

סבא סבבא! פול מקרטני | הוצאת שוקן | ואיירה: קתרין דורסט

ספר חמוד ומקסים על סבא אשר לוקח את ארבעת נכדיו )אמה, תום, לוסי ומיכאל) למסע הרפתקאות בעזרת מצפן קסום. בעזרת המצפן הם מגיעים לחוף ים, למערב הפרוע ולגבעה מלבלבת. בדרך הם פוגשים דגים מעופפים, סרטנים, דוהרים על סוסים ובורחים מעדר תאואים. הספר גדול, בעל כריכה קשה והאיורים פשוט מקסימים וצבעוניים. אהבתי מאוד.

יתאים מגיל שלוש כי הוא טיפה ארוך לפעוטות חסרי סבלנות, אבל גם גדולים יותר יוכלו להנות ממנו.

העננה רננה / דורית רביניאן | הוצאת עם עובד | איורים: דיויד הול |

רננה רוצה להישאר קטנה ולהמשיך לשנות צורות להנאתה – פעם היא סירת מפרש, פעם דולפין ולפעמים ארנבת. אביה מצפה ממנה שתתבגר כבר ותלמד להוריד גשמים, שזה הלא ייעודם של העננים. היא נשלחת לקייטנה בת שלושה ימים בה מלמדים אותה גם לשמור על הנפש הצעירה וגם להוריד גשם "כמו גדולה". בקייטנה למדה על רוחות השמיים, על נדידת החסידות ועל רעמים. הייתה לי קצת בעיה עם הרעיון של "להכריח" ילדה לעשות מה שמצופה ממנה, אבל יאמר לזכות הספר, שבסופו של דבר היא עדיין משמרת את העצמי שלה ומצליחה לשלב.
ספר חמוד בחרוזים. קצת ארוך לכן לא בטוח שיתאים לקטנטנים ממש

חיבוקים למתחילים / אפרת שהם | הוצאת הגמל הוורוד | איורים: יובל ישראלי

אחד הספרים היותר חמודים שנתקלתי בהם לאחרונה.זה בעצם מעין ספר הדרכה לחיבוקים, שמדגים גם בציורים את סוגי החיבוקים השונים – חיבוק סנדוויץ', חיבוק לב אל לב, נשיבוק, חיבוק דוב ועוד. בשני העמודים הראשונים יש הקדמה שמסבירה קצת על חיבוקים, קצת היסטוריה ואפילו מחקרים מדעיים, ממש בקטנה. לגמרי מתאים לאוזניים צעירות. הגדול של, בן 9, עבר על כל הספר וחיבק את אחותו הקטנה ואותנו בכל אחד מהסוגים.
בכריכה האחורית כתוב שהספר הוא מגיל שנתיים ועד 120 וזה אכן כך.
הספר מנוקד ומלווה באיורים חמודים.

מוזיאון הדינוזאורים / כריס וורמל ולילי מוריי | קוראים שוקן

ומשהו גם לגדולים יותר – ספר מרהיב על דינוזאורים. מדובר בספר בפורמט גדול מאוד (A3) אשר מציג בצורה יפייפיה את הסוגים השונים, מיון שלהם, הסברים על התקופות השונות (העידן המזוזואי, תור הטריאס, תור היורה ועוד). הדינוזאורים מחולקים למשפחות עם הסברים על הגודל שלהם, גילויים שונים והיסטוריה. בסוף הספר יש גם הסבר על איך נכחדו ואתרים לעיון נוסף. הכל מלווה באיורים מהממים וריאליסטיים.
הספר לא מנוקד ומתאים לגילאי בית ספר יסודי (או לקטנים יותר, אם מקריאים להם).

הפוסט ספרי ילדים – חלק ב' הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הספר "מסע עולמי ב80 חידות" לא מטייל באמת סביב העולם כולו, יש מקומות שהוא לא עובר בהם, כמו אנטרקטיקה, המקום הכי קר בעולם. והקוטב הצפוני גם הוא קר מאוד (מינוס 70 מעלות מתחת לאפס),אבל גם בלי המקומות האלה הספר מעניין מאוד.

האמת שהיה לי יותר כיף להסתכל על התמונות מאשר לפתור את החידות.

החידות עצמן היו מרתקות מאוד, לא פחות מהאיורים.

הספר בעל 89 עמודים מעניינים!!!

הציור שהכי אהבתי הוא הציור שעל הכריכה של הספר. ואין בו כל כך הרבה חידות. יותר נכון אין בו בכלל חידות. גם בעמוד הראשון  והאחרון אין בכלל חידות.

כל כפולת עמודים היא ציור אחד גדול שמתייחס למקום כלשהו בעולם. בכל עמוד כזה יש שתי חידת קשות מאוד.

אם קשה לכם מידי תוכלו למצוא הפתרונות בסוף הספר.

אני חושב שהספר הזה מאמץ מאוד את המוח.

וזה מה שיש לאמא קואלה להגיד:

תקשיבו, זה ספר פשוט מהמם בכל קנה מידה!. קודם כל מבחינת המידות – הוא מאוד מרשים. זה ספר גדול, בכריכה קשה וכתוצאה מכך האיורים גדולים ומפורטים ויותר פשוט לבחון אותם מקרוב. הדבר היחיד שמבאס בגודל הזה הוא, שזו הייתה יכולה להיות אחלה תעסוקה לילדים בנסיעות ארוכות או בנופש ואז זה נהיה מסורבל לקחת אותו מבחינת המשקל והגודל.
זה מספק תעסוקה של שעות לילדים ותכלס, גם למבוגרים. ישבנו הילד ואני יחד וניסינו לפתור את החידות. חלקן לא פשוטות בכלל.
ההשראה מגיעה כמובן מהספר "מסביב לעולם בשמונים יום" והאיורים מייצגים כל מיני מקומות בעולם. לא מצוין בשום מקום בעמוד לאן זה מתייחס וזה קצת חבל. אמנם יש איורים שדי ברור מאין מגיעים (למשל מגדל אייפל), יחד עם זאת לא תמיד זיהיתי מאיפה ההשראה והייתי שמחה לדעת. אולי אפילו בסוף הספר, יחד עם הפתרונות.
האיורים מטריפים וכוללים כל מיני מגדלים, ערים, כדורים פורחים, אוניות ועפיפונים.

מומלץ בכל לכל המשפחה. שעות של הנאה צפויות לכם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – שווה לחשוב על מהדורה עם כריכה רכה לטיולים.)

פינת העטיפה:

האיור שעל הכריכה הוא אחת החידות הראשונות שבספר. ובו צריך למצוא כדור פורח אחד יוצא דופן בתוך שלל הכדורים אשר מחוברות אליהן כורסאות. החידה השנייה בכפולה הזו בספר מבקשת שתמצאו שלושה כדורים פורחים עם אותם הצבעים והדוגמאות. לא פשוט הא?
הכדורים בכריכה הם עם למינציה סלקטיבית וגם שם הספר. הכל גדול ומרשים ומקסים. אהבתי.

הפוסט מסע עולמי ב80 חידות / אלכסנדרה ארטימווסקה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מסופר בקומיקס על חתול ושמו חוצי שכל הזמן בורח מהבעלים שלו – תמר, ועושה דברים משוגעים ומצחיקים מאוד. לתמר יש חבר בשם יונתן ויחד הם מטפלים בו ומנסים להבין לאן הוא הולך כל הזמן. בכל פעם שחוצי יוצא מהבית, הוא חוזר עם מלא דברים מוזרים ומעניינים שתקועים לו בפרווה. יום אחד חוצי חוזר עם משהו מבהיל. זה הרגע שתמר מחליטה לעקוב אחריו ולראות לאן הוא הולך.

כשחוצי בורח, הוא הולך לדוקטור ינשופי, היא הרעה בסיפור. היא קוראת לו 'שחורי' במקום 'חוצי', והיא בנתה לו פינה עם בובות רק בשבילו. היא רעה כי כל פעם שהוא בורח אליה ותמר ויונתן מנסים להביא אותו, היא צועקת עליהם, אומרת שהיא לא אוהבת ילדים ומאיימת.

תמר ויונתן מתעמתים עם דוקטור ינשופי ובסופו של דבר גם מבינים בדיוק מה קורה בבית המפחיד שלה.

חשבתי שהציורים מאוד יפים (אני מכיר את הדמויות מהקומיקס של הילה נועם בנשיונל ג'אוגרפיק לילדים). ושכל הרעיונות של הדמויות מאוד מפותחים – למשל לעקוב אחרי חוצי ולראות מה הוא עושה.

אפשר ללמוד מהספר שלא צריך להיות בטוחים במה שחושבים לגבי אנשים כי אולי זה לא נכון.

הספר הצחיק אותי, במיוחד כשתמר התחפשה לשיח כדי לעקוב אחרי חוצי.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

במרכז הכריכה אנחנו רואים את חוצי, בורח כמובן מתמר ויונתן. אפשר לראות שתקועים לו בפרווה כל מיני דברים. תמר (שמחופשת לשיח) ויונתן רודפים אחריו. בצד אחד רואים את הבית של גברת ינשופי ובצד השני את הבית של תמר. מאוב אהבתי את הציור.

הפוסט חוצי / הילה נועם הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

יש לי ילד סקרן, שמאוד אוהב אתגרים. כשהגיע הספר לראשונה הוא עיין בו והניח בצד. יום או יומיים אחרי זה, הסברתי לו מה המטרה. פה התחילו כמה שעות של כיף ואתגר.

זוכרים את "איפה אפי?", אז העיקרון הוא זהה, רק שהתפאורה ישראלית לגמרי. רחלי שלו איירה איורים מרהיבים ומלאים בפרטים שאפשר להתבונן בהם שעות ועדיין למצוא בכל פעם משהו חדש. בתחילת הספר ישנה כפולת עמודים אשר מראה את הדמויות אותן יש לחפש בכל איור. בין הדמויות האלה אפשר למצוא את בליל התרבויות אשר יש בארץ – חיילת, קיבוצניק, משפחה בדואית, משפחה של רב ורבנית, שלישיית נזירות, חסידים ברסלבים, תיירים ואתיופים ואפילו הרצל אחד.

לאחר מכן, כל כפולת עמודים נוספת היא איור בפני עצמו, כל פעם במקום אחר – פעם אחת בעיר, פעם במרחבים הפתוחים, בים המלח ואפילו השוק והעיר העתיקה. זה אולי נראה לכם פשוט, אבל אני יכולה להבטיח לכם – שני זוגות עיניים (שלי ושל הילד) לא תמיד הספיקו בשביל למצוא את כל הדמויות. בכל איור הן קצת שונות באופן העמידה שלהן או מה שהן מחזיקות בידיים.

ישנם חמישה איורים גדולים שכאלה ואחריהם אותם האיורים, רק בשחור לבן, על מנת שאפשר יהיה לצבוע אותם להנאתנו.

היה לנו אחלה זמן איכות בזכות הספר הזה. אם אתם עומדים לפני טיול או טיסה וחושבים על דרך להעסיק את הקטנטנים – זה הפתרון בשבילכם. או בכלל, אם הילדים, בדיוק כמו זה שלי, אוהבים אתגרים, תעלומות ולמצוא דברים – זה מושלם.

הדבר היחיד שלא טוב בספר הזה הוא, שהוא נגמר מהר מידי. חמישה איורים זה פשוט לא מספיק…
אם יהיה ספר המשך או תתחיל פה סדרה, אני בהחלט אשמח לראות הרבה יותר איורים בהם, שיספקו עוד שעות על גבי שעות של חיפושים והנאה.

מומלץ בחום לכל החפשנים הצעירים.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – קואלה אחת ירדה רק בגלל כמות האיורים)

פינת העטיפה:

טוב, אין פה יותר מידי מה לנתח – העטיפה היא חלק מכפולת איורים הנמצאת בתוך הספר של השוק והעיר העתיקה וזה בהחלט נותן מושג על מה שמחכה לכם בפנים.

הפוסט רק בישראל, ספר החיפושים הגדול / רחלי שלו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

איורים: חוליה פיליפונה-ארז

הנריק ואן אייק הוא שומר במוזיאון ואן גוך שבאמסטרדם, הוא בן 38, נשוי לאלברדינה שעובדת במסעדה ואבא ללאורה בת השבע. המשפחה גרה לא הרחק מהמוזיאון. ז'ראר בן חמש, הוא עכבר צרפתי חובב אומנות, שעוזר להנריק בעבודתו. השניים נפגשו לראשונה במשרד שבו הנריק אוכל את ארוחת העשר שלו והפכו לחברים טובים.

לשניים סדר יום קבוע שכולל סיבוב במוזיאון, שיחות על הציורים השונים (הם לא בהכרח אוהבים את אותן היצירות), ארוחת עשר ועוד שיחות על דא ועל הא.

יום אחד הנריק מגלה באחד הסיבובים שלהם במוזיאון שמישהו כרסם את קצת אפו של ואן-גוך בתמונת הדיוקן העצמי שתלויה במוזיאון. הנריק בודק את העיניין מקרוב ורואה סימני שיניים בחור שנפער בבד ומייד מאשים את חברו הטוב ז'ראר. ז'ראר מכחיש כמובן ומנסה לשכנע את הנריק שלא יעשה דבר כזה בחיים, הרי שניהם אוהבים אומנות בכלל ואת ואן גוך בפרט, זה לא הגיוני בכלל. זה לא עוזר. הנריק מרגיש מאוכזב מחברו הטוב והדבר מפריד בין השניים.

הארוע משפיע מין הסתם על שני הגיבורים שלנו – הנריק מסתובב לבדו במוזיאון ובבית עצוב ומדוכדך וז'ראר כבר מחליט לחזור למשפחתו שבצרפת.
הישועה מגיעה מביתו של הנריק – לאורה, שמבינה שמשהו עובר על אביה, מוציאה את זה ממנו ומחליטה לצאת יחד עם אביה ולפתור פעם אחת ולתמיד את תעלומת כרסום אפו של וינסנט.

הספר יצא בסדרת קוראים צעירים של הוצאת רימונים והוא מיועד לילדים בגילאים 7-9. האותיות גדולות ומנוקדות ואיורים מקסימים בשחור לבן משולבים בטקסט. הספר בהחלט יכול להתאים גם לילדים קטנים יותר, בעזרת ההורים. אני הקראתי את הספר לעומר, כמעט בן 6, שאהב אותו מאוד. לא כל ילד בגיל הזה יש לו סבלנות לספרים כאלה אז קחו את זה בחשבון. סך הכל הספר די ארוך ולא בכל עמוד יש ציורים.

ועכשיו מנקודת המבט של אמא ערכית – יש בסיפור המון ערכים שבאים לידי ביטוי. בראש ובראשונה – חברות. החברות בין הנריק לז'ראר היא מקסימה ואפילו שעוברת משבר, מצליחה להחזיק מעמד. יש כבוד לאומנות ואהבת האומנות, וכמובן גם קבלת דעות שונות (למשל שני החברים אוהבים ציורים שונים מסיבות שונות ועדיין לא רבים בגלל זה כי זה בסדר שיהיו שלל דעות). הנריק הוא איש משפחה, שאישתו עובדת בלילות ועד מאוחר ואילו הוא זה שמארגן את הילדה בבוקר ומלווה אותה. איכשהו נוצר מצב במציאות שאנחנו חיים בה, שזו לא בהכרח הנורמה ואני אוהבת את הדגש שהושם פה על זה. אהבתי גם את העובדה שהדרך לפיתרון הגיע דווקא מלאורה בת השבע, רבת התושיה. עוד יותר אהבתי את העובדה שהנריק נתן לה במה והקשיב לה, נתן לה את הכבוד הראוי לה ושמע בעצתה. כמו כן, באים לידי ביטוי בספר הרבה רגשות – אהבה, אכזבה ובמיוחד סליחה ומתן הזדמנות נוספת. מישהו אמר יום כיפור?. זו הזדמנות מצוינת לדבר עם הילדים על הרגשות האלה.

עוד גיבור בסיפור הזה הוא כמובן ואן גוך – היצירות שבמוזיאון מתוארות ומובאות בצורה יפה והכבוד ששני החברים נותנים להן, והשיחות שמתעוררות בעקבות הצפיה היומית שלהם באותן יצירות מאוד יפות ו"בגובה העיניים" לקוראים הצעירים.

האיורים מקסימים ומופיעים כמעט בכל דף. שזו כמות נאה מאוד בהתחשב באורך של הספר.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא שאין פרקים. כיוון שהספר ארוך קצת קשה לסיים הכל בבת אחת (בניוחד כשמקריאים אותו), נאלצנו לעשות כמה עצירות, והיה קשה למצוא מקום להפסיק.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה בהחלט מתארת יפה את הסיפור. היא מביאה את נקודת המפנה, שבה הנריק מגלה את החור שנפער באפו של ואן גוך בדיוקן, את ז'ראר המופתע מהאשמות שמופנות כלפיו וכמובן לאורה – שמביאה את אביה לחקור לעומק את העיניין. העטיפה צבעונית ומושכת את העין.

הפוסט האף של וינסנט / ישי (אישי) רון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כבר סיקרתי באהבה רבה שירים שהפכו לשירים כמו "אנשים טובים באמצע הדרך" ו"מדוע לובשת הזברה פיג'מה". אני אוהבת את הז'אנר הזה. זה גם מחזיר עטרה ליושנה עבור שירים שלא נס ליחם, נותן להם מקום של כבוד וגם גורם לי לשיר יחד עם הזאטוט בזמן ההקראה (אגב, אני לא בטוחה שהשירה שלי זה הדבר האחרון שכדאי לשמוע לפני השינה, ובכל זאת…).

אז הפעם לפנינו שיר נוסף של נעמי שמר – שנים עשר ירחים. השיר כבר מזמן הפך לשיר המנון לחודשי השנה העברית ואני די בטוחה שרוב ילדי ישראל החילונים לא היו זוכרים את החודשים העבריים ללא השיר.

הוצאת כנרת לקחו את השיר והפכו אותו לספר, בליווי איורים של עינב צרפתי. זה ספר קטן וקצר, כמו השיר. כל כפולת עמודים מייצגת שורה בשיר ומלווה באיור על פני שני העמודים. את השיר עצמו אני לא צריכה להציג, אני אוהבת את נעמי שמר, את החריזה שלה ואת העברית היפה. מאוד מאוד אהבתי את האיורים, הם מייצגים נאמנה את הטקסט ומובאים כל פעם מנקודת מבט אחרת – מהצד, מלמטה, מלמעלה, מגובה העשב, מרחוק ומקרוב.

הזאטוט (בן שלוש וחצי) מכיר את השיר בעל פה ואוהב את הספר מאוד. הבעיה מתחילה כשבוחרים, באופן טבעי, לשיר את הספר ולא לקרוא אותו ואז הוא פשוט נגמר די מהר. וכיוון שהשורה האחרונה בשיר היא "..והתחלנו את שירנו מהתחלה", אין לי ברירה אלא להיכנע ללחץ הפיזי הממש לא מתון שמופעל עלי ולשיר שוב. ושוב. ושוב. תיזהרו – זה יכניס אתכם ללופ שלא יגמר לפני תשרי.

סביר להניח שבקריאה ראשונה תצטרכו להסביר לקטנטנים מילים שהם לא מכירים כמו "חֶרְמֵשִׁים" או הפועל "הִבְכִּיר", ויחד עם זאת צפויה לכם הנאה צרופה.

הייתי שמחה אם הספר היה יותר ארוך, פשוט על ידי חזרה על השיר, אולי עם ציורים אחרים, סתם כדי שלא נרגיש שאנחנו משלמים 59 ₪ על ספר קטנטן וקצר.

ממליצה בחום!

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש – חצי קואלה יורדת על האורך לעומת המחיר)

פינת העטיפה:

האיור שעל הכריכה לא מופיע בתוך הספר, אלא עומד בזכות עצמו. אנחנו רואים את שני הילדים, שהם בעצם ה"גיבורים" של הספר, שוכבים להם על הגב, מסתכלים על השמיים ונושפים על סביונים. לידם שוכב כלב וסביבם פרפרים. איור מקסים, אופטימי ומשקף יפה את הספר ותוכנו.

הפוסט שנים-עשר ירחים / נעמי שמר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני אוהבת פיג'מות. מבחינתי, אם הייתי יכולה להסתובב כל היום עם הפיג'מה שלי זה היה גן עדן. גם כשאני חוזרת הביתה מהעבודה, או מפגישה, דבר ראשון שאני עושה זה להיפטר מכל מה שלא נוח לי איתו "ולזרוק" עלי את הפיג'מה. אני הכי יפה כשנוח לי… אם יש משהו שאני אוהבת עוד יותר מפיג'מות זה שירי ילדים של פעם. יש שירים, שלא משנה כמה שנים עברו מאז שנכתבו לראשונה, עדיין לא נס ליחם והם גורמים לי לחייך בכל פעם מחדש. "למה לובשת הזברה פיג'מה?" הוא אחד מהם. השיר הזה חף מאיזה מוסר השכל פלצני (להיפך, הוא שיר הלל לעצלנות), אין בו שום דבר שפעם היה נראה הגיוני להגיד והיום נשמע קצת פחות הומאני (ראו ערך "דיו! דיו!, כך אקרא לה ובידי השוט") והוא בעיקר משעשע וחמוד לאללה.

אז באו כמה חברים בספרית פועלים והחליטו להוציא מחדש את השיר המקסים של ע.הילל בצורת ספר. ומה יש לי להגיד על זה? שיבורכו!. אין הרבה מה לדבר על הטקסט כי אני מניחה שכולם מכירים אותו, אלא על הדרך שבה הוא מועבר בצורה ויזואלית לאיור והחלוקה של העמודים.
כל יום של השבוע מקבל כפולת עמודים. בצד ימין מתוארות התלבטויותיה הקשות של הזברה מה ללבוש ובצד שמאל התוצאה – פיג'מה כמובן. יום שבת קיבל שתי כפולות עמודים וכפולת העמודים האחרונה היא כמובן "מאז לובשת הזברה פיג'מה ואיש אינו שואל מדוע ולמה…".

כל העמודים מלווים באיורים מקסימים של הזברה בשלל תלבושות על פי מילות השיר – מכנסיים וחולצה, בגדי התעמלות וכו'. האיורים מקסימים וגורמים לזברה להיראות משעשעת ואנושית.

כשקראתי את הספר ליורש בן השלוש וחצי, לא הייתה לי ברירה ונאלצתי גם לשיר. אפשר להגיד שאם הזברה הייתה שומעת את השירה שלי, היא הייתה בוחרת ללבוש את האופציה הראשונה ולא לתת לסיוט הזה להימשך, אבל לזאטוט זה כמובן לא הפריע, הרי אני אמא שלו והוא מקבל אותי בכל מצב (לפחות עד שיהיה בן 14 ככה). שרנו ביחד את כל הבתים, כולל קולות רקע וזו הייתה הצלחה מסחררת. הילד היה מבסוט עד הגג.

מומלץ בחום לכל הילדים והילדים בנפשם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ובמקרה שלנו – בכריכה האחורית. הכריכה הקדמית אמנם מקסימה – רואים איור של הזברה מתלבשת, רק היא לבד בלי שום אלמנטים, אבל הכריכה האחורית הקסימה אותי ממש. זה לא משהו גרנדיוזי, אלא תשומת הלב לפרטים הקטנים – יש איור של הזברה ושל ע.הילל, מעין פורטרט עצמי של השניים, הומאז' ליוצר השיר ולמי שלא הבין מי זה מי, יש גם כיתוב עם חיצים. הקטע הבאמת חמוד הוא, שיש בצד ימין של הכריכה את הברקוד, שתמיד איכשהו דופק את העיצוב של הכריכה האחורית ותמיד נראה שתקעו אותו בלי קשר לכלום, וכאן פשוט בחרו לעבוד איתו – בצמוד לברקוד הציבו את הזברה, כל כולה בגודל של הברקוד והפסים שלה משתלבים עם הפסים של הברקוד. על זה נאמר "לעבוד עם מה שיש", וזה מקסים בעיני.
אביאל בסיל הוא מאייר בחסד. הוא אייר גם את "וניל על המצח, תות על האף", "קשקוש מקושקש" (שאותם יש לי בבית) ועוד רבים ואני בטוחה שעוד נראה הרבה ממנו.

לאתר של אביאל בסיל

הפוסט למה לובשת הזברה פיג'מה? / ע.הלל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כמעט כל בית שאני מכירה מתהדר בקרטונים של גלילי נייר טואלט גמורים. תמיד מוצאים איזו פינה לתקוע אותם, כי בפח הקטנטן שיש בדרך כלל בשירותים הם תופסים מלא מקום. במיוחד בבית כמו שלי, שיש בו שני גברים, אחד כמעט תמיד סובל מאיזה צינון או אלרגיה והשני משתמש במלא נייר בשביל לנקות את כל הפספוסים שלו מהמקטין אסלה שהוא יושב עליו. בקיצור – נייר טואלט זורם אצלנו כמו מים. לפעמים אפילו יותר. אז נכון, אנחנו אזרחים למופת ושמים הכל למיחזור, אבל איזה כיף היה אם הייתה אפשרות אשכרה לעשות עם הגלילים האלה משהו?!

ואז באה לה רינת הופר, שכבר חשבתי שלא תוכל להמציא את עצמה מחדש והופ! עושה את הבלתי ייאמן – מוציאה ספר חדש תחת ידיה המיומנות ומוכיחה, שבנוסף ליכולותיה בחריזת חרוזים ובחיבור סיפורים שאהובים על ילדים מאוד, היא גם סוג של בתיה עוזיאל לעת מצוא.

הספר החדש, גלילונה, הוא כולו שיר הלל לגליל המיותם של נייר הטואלט שלכם. הספר משלב בתוכו שירים קצרים ומחורזים על חיות, דמויות ומשחקים, שכולם עשויים מגלילי נייר טואלט. כל שצריך להכנת הדמויות הוא מספרים וטוש שחור. לא צריך דבק, סכין יפני (ישמור השם) והרבה רצון טוב. כן, כן, לא תאמינו אילו דברים מופלאים אתם יכולים להוציא תחת ידיכם הלא כל כך מיומנות.

אז נכון, אני עדיין מפחדת לתת לחבלן הקטן, בן השלוש וקצת, להתעסק עם המספריים. במיוחד כשמדובר בגזירות עדינות שיכולות לחרוץ את גורלו של החילזון מעמוד 8. אבל זה מספק שעות של הנאה, שלא כרוכה בהוצאת כספים, של דמיון ושל יצירתיות. טוב, הגזמתי עם עניין השעות…

בספר יש 72 דגמים ברמות קושי שונות – קל, בינוני וקשה. ישנו תוכן מפורט בתחילת הספר ובנוסף, בשלושת העמודים הראשונים והאחרונים בספר (אלו שנמצאים בחלק הפנימי של הכריכה עצמה), מופיעים הדגמים בצורתם המצוירת, לידם מספר עמוד ודרגת הקושי.

אני מודה שאני לא חזקה כל כך בדברים האלה אבל זה באמת פשוט. ניסיתי אפילו לאתגר את עצמי עם דגמים שנחשבים "קשים" ויצא לא רע בכלל. התיישבנו, הזאטוט ואני, נתתי לו כמובן לבחור את הדגם, אני הכנתי את הגזירות וצבענו יחד.

אין לי מילה אחת בשביל הספר הזה חוץ מגאוני. לקחת משהו כל כך פשוט וכל כך טריוויאלי ולהצליח ליצור איתו דמויות כאלה מקסימות ועל הדרך להעביר שיעור במיחזור – זה נפלא.

הספר מתאים לגילאי 3-8, אך גם מבוגרים יותר ייהנו ממנו.

גלילונה באתר YNET

עוד על רינת הופר מתוך ויקיפדיה

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – מומלץ לזמן איכות עם הילדים, למשחק וסתם להעביר את הזמן עם משהו שונה)

פינת העטיפה:

לעטיפה צבע חום, כנראה מתוך הזדהות עם הגלילים. השם כתוב בגדול באמצע ומקיפים אותו הדגמים. בחלקה באחורי אנו רואים גם מספריים, טוש וסרגל (לא ברור מה הוא עושה שם, לא צריך אותו להכנת הדגמים). העטיפה חמודה מאוד, אם כי הצבעוניות שלה די מונוכרומטית ולא מושכת במיוחד.

הפוסט גלילונה / רינת הופר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מהיום שהיורש נולד היה ברור שהוא נופל הישר אל תוך הסטריאוטיפים של  'בנים אוהבים מכונות גדולות'. לצערנו, בכל חופשת הלידה שלי (וגם היום, למען האמת והוא כבר בן שלוש עוד מעט) התברכנו באתר בניה צמוד לבית. לא הייתי צריכה את כל הצעצועים התלויים למיניהם סטייל 'אוניברסיטה' לתינוקות או מוביילים – הילד שכב על הגב על המזרון שליד החלון והסתכל מהופנט על המנוף. הוא הסתובב, הרים, הניף וגם היורש – הסתובב, הרים והניף ולא ידע את נפשו מרוב שימחה. עברו חלפו להם הימים והוא התחיל להיעמד ליד החלון. אז הוא כבר ראה לא רק את המנוף, אלא גם את הבניה עצמה, יציקות בטון, הרכבת חלונות, מערבלי בטון נכנסים ויוצאים ומשאיות עמוסות חצץ. כשהוא כבר הלך (אמרתי לכם שהאתר הזה מלווה אותנו הרבה זמן), הוא הכריח אותי להתיישב על המדרכה בחוץ, כשהיינו חוזרים מהגן, כדי להסתכל איך עושים את היציקה היומית. תאמינו לי – לא צריך טלוויזיה. היינו יכולים לשבת ככה חצי שעה-שעה ורק להסתכל על מערבל הבטון מסתובב, שופך, את המנוף מרים, שופך וחוזר חלילה. כמובן שעם הזמן נוספו עוד מכונות ומכוניות גדולות לאהבה הזו – משאיות זבל, מחפרונים, טרקטורים, בובקטים משאיות גרר ומה לא.

כשקראתי בפעם הראשונה על הספר הזה אמרתי לעצמי שאני פשוט חייבת, אבל חייבת אותו עבור היורש. היה לי ברור שאני יורה לעצמי ברגל, כן? כי הרי אני אצטרך לקרוא את הספר הזה משהו כמו 36 פעמים ביום בימים הראשונים. אבל מה לא עושים בשביל לעשות אותו מאושר?

הספר מתחיל כך:

זהירות, אתר בניה!
לא נחים בו אף שניה:
סוללים, בונים, חופרים,
מניפים ומישרים.

אבל כשיורד הערב
כל ציוד כבד, כל רכב,
מזדחל מין האתר
ורוצה כבר למטה.

ומחר – שוב למגרש! –
יתעורר ליום חדש.

מכאן ואילך מתוארים כל כלי הרכב, כשהם מסיימים לעבוד ומתכוננים לשינה – עגורן, מערבל הבטון, משאית, דחפור והמחפרון. הכלים האדירים האלה מאוירים באופן מקסים ונגיש, עם עיניים ופה וכשהם הולכים לישון, לחלקם נוסף דובי קטן או שמיכה שבקושי מכסה.

מיותר להגיד ששנינו התאהבנו בספר. וקראתי אותו כבר הרבה יותר מ-36 פעמים ביום. אפילו הבאנו אותו לגן יום אחד וגם שם הוא נחל הצלחה (אפילו שהיו שם 11 בנות שהיוו רוב מוחץ על 3 בנים). הספר גם מלמד על כלי עבודה גדולים ומספר ממש קצת על מה הם עושים וגם מתפקד כסוג של סיפור לפני השינה, כי הרי גם המכונות הענקיות האלה חייבות לנוח מיום העבודה המפרך שלהן.

מומלץ ולא רק לבנים!

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

האיור שעל העטיפה עומד בפני עצמו והוא לא נלקח מתוך הספר. אנו רואים את המחפרון, כשהוא מחזיק בכפו הגדולה את הירח. ברקע רואים בקטן את שאר כלי העבודה – משאית, דחפור ומערבל בטון. האיור מקסים ובכלל, כל האיורים בספר פשוט יפייפים. היכולת לקחת כלים כאלה, שיש להם חזות מפלצתית למדי ולצייר אותם די מדויק ועדיין להעניק להם חזות ילדותית ואפילו אנושית היא לא פשוטה בכלל. שאפו.

הפוסט נומה נים, נומה נים, מתוקה שנת הבונים / שרי דסקי רינקר וטום ליכטנהלד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.